בס"ד

בבחירות המקומיות, שמחר יגיעו לשיאם עם פתיחת הקלפיות, סגירתם וספירתם, ניתן לשים לב לנקודה מעניינית שאני לא חושב שהרבה שמו אליה לב, כל העיניים נשואות לירושלים. את האנשים פחות מעניין שבנשר רצים לראשות העיר 2 אחים המתחרים זה בזה על ראשות העיר וגם פרשות השחיתויות שנחשפות מעניינות רק ביום מתן פסק הדין ולא מעבר לכף. אולי קצת מעניין בבית שמש והמאבק בין שיש שם, ואם אתה חרדי אז אולי עניין גם מה שקורה באלעד. אבל גולת הכותרת היא ללא ספק הנעשה בבחירות בירושלים.

וזה לא רק בהתייחסות הכללית זה גם בהתייחסות של המועמדים. אדם יפתח עלון שבת ממוצע יראה שרוב הפרסומות מדברות על ירושלים. מי שקורא עכשיו את ההודעה זאת ויסתכל שמאלה, ימינה או למעלה אז סיכוי גדול שיתקל בפרסומת עם תמונה של דרעי/ברקת/ ליאון / בנט/ שקדי-קינג/ קלמנוביץ והבחירות בירושלים. ובכלל - הכסף שנשפך על הפרסום בבחירות בירושלים הוא הגבוהה ביותר.

אני אעיד על עצמי (שאני לצערי לא בעל זכות הצבעה בבחירות האלה) שאם היו אומרים לי שאני יכול לבחור עיר אחת בא אוכל לבחור, אז ברור לי שהייתי הולך על ירושלים.

אני מתאר לעצמי שכל ההתעסקות סביב ירושלים לא נובעת בגלל קדושתה של העיר (כמובן שיש לזה משמעות, לדוגמה כל ההתייהדות של העיר מהצד של קינג-שקדי ועצירת ההתחרדות מהצד של מרץ וכו', אבל לא נראה לי שזה מה שגורם לכך) ואני גם מתאר לעצמי שזה לא נובע מהיותה של ירושלים בירת ישראל (שוב, יש לזה חלק, אבל לא מרכזי), השאלה שלי היא מה הוא כן הגורם המרכזי שבגללו כל ההתעסקות סביב העיר ולמה דווקא ירושלים?

נקווה לתשובות מגוונות, מנומקות ומנותחות

(את התשובה שלי אני עדיין מעבד בראש)

במחוזות אין לי מספיק הכרות, אבל ממליץ בכל פה להצביע במחוז ירושלים, יו"ש והשפלה לגרשון מסיקה (320).

עושים חשבון נפש באלול

היום חל ראש חודש אלול – חודש של חשבון נפש על השנה שחלפה והכנה לקראת השנה החדשה. אולי זה בדיוק הזמן לעצור, להביט למציאות בעיניים ולעשות מאזן אמיתי.

במסכת אבות נכתב: "והוי מחשב הפסד מצווה כנגד שכרה, ושכר עבירה כנגד הפסדה". נשאלת השאלה: הרי מצווה חייבים לקיים גם אם מפסידים ממנה, ועבירה אסורה גם אם מרוויחים ממנה – אז למה בכל זאת לעשות חשבון?

התשובה היא שהמשנה מלמדת אותנו שלא מספיק רק להבין דברים ברמת העיקרון. החשבון והתבוננות בתוצאות נועדו לחזק את הברגים, לחקוק את התובנה בתודעה ולמנוע מאיתנו לחזור על טעויות.

אני מבקש לפנות מכל הלב לאחינו בני ישראל מהשמאל – כולנו מבינים היום שההתנתקות הייתה טעות, אבל לא מספיק רק לדעת את זה, צריך גם לשבת ולחשב את המחיר:

* מבחן התוצאה בעזה: בתוכנית ההתנתקות עקרו את כל התושבים היהודים מגוש קטיף "ברגישות ובנחישות". היו מי שחגגו אז את היציאה מעזה ואת פינוי היישובים. אלא שהנוכחות היהודית וכוחות צה"ל בעזה שימשו למעשה כשכפ"ץ ביטחוני שהגן על יישובי העוטף.

* המחיר הכבד: כעבור 18 שנה, אותם יישובים שקיוו לשקט חוו את הטבח הנורא ביותר דווקא מאותם עזתים. ולא רק לנו נגרם אסון – הניסיון לנקוט בצעדים חד-צדדיים לא הטיב גם עם הערבים בעזה. כתוצאה מהטבח שהם ביצעו, הם המיטו על עצמם מלחמה קשה, הרס חסר תקדים ועשרות אלפי נפגעים. בסופו של דבר, המהלכים הללו לא הביאו שלום ליהודים, ולא הביאו שגשוג או שקט לערבים.

והנה, הזמן עובר, הזיכרון מתכהה, ויש שקוראים לחזור על אותו מודל בדיוק ביהודה ושומרון. גם שם, היישובים ונוכחות צה"ל הם השכפ"ץ המגן על מרכז הארץ ועל יישובי עוטף יו"ש.

בואו לעשות את החשבון הזה יחד. בואו לא נחזור על טעויות העבר. תרחמו על עצמכם, על הילדים שלכם, ועל העתיד של כולנו.

בברכת כתיבה וחתימה טובה, לשנה טובה ומתוקה.

המאזן האמיתי בעזה: בין ניצחון מוחלט לתיקו אסטרטגי

​השיח הציבורי עוסק ללא הרף בשאלה האם הגענו ל"ניצחון מוחלט". כשמסתכלים על המציאות בעיניים פקוחות, התשובה ברורה: צה"ל וחמאס נמצאים כרגע במצב של תיקו. לא ניצחון מוחלט, ולא סתם ניצחון — אלא תיקו אסטרטגי מורכב.

​

הנה הניתוח של המצב:

​

* למה זה לא ניצחון?

כל עוד חמאס לא מביע חרטה עמוקה ואמיתית על הטבח בשביעי באוקטובר, וכל עוד הוא לא מבין שהמתקפה הזו הייתה הטעות הגדולה בתולדותיו — לא ניתן לדבר על ניצחון מוחלט. מודעות לכישלון מצידם היא תנאי הכרחי להכרעה.

​

* למה זה לא הפסד?

מנגד, חמאס של היום כבר ממש לא חוגג. המכה שהנחתנו עליו גרמה לו להצטער קצת על הרגע שבו יצא למתקפה. המחיר הכבד שהוא שילם וההרס בעזה הביאו אותו למצב שבו השמחה התחלפה בהבנת גודל האסון שהוא הביא על עצמו.

​* הזווית האסטרטגית – הכניסה לרפיח:

חשוב לזכור: המצב הזה הושג רק בזכות הנחישות בשטח. אם היינו נכנעים ללחצי השמאל ולא נכנסים לרפיח, אפילו לתיקו לא היינו מגיעים — זה היה נגמר בהפסד מוחלט. רק התמרון ברפיח שבר את המאזן ומנע תבוסה ישראלית.

​

בשורה התחתונה: תיקו הוא אולי לא היעד ששאפנו אליו, אך הוא מוכיח שעצם העמידה האיתנה והמהלכים הצבאיים הנדרשים מנעו תבוסה והביאו את החמאס להפסיד הרבה יותר מאשר מה שהוא תכנן.

כל מי שגר במרכז הארץ חייב לזכור שבזכות המתנחלים הוא בחיים ולא נחטף על ידי מחבלים, כמו שהיה בעוטף עזה.

כי כל מרכז הארץ הוא בעצם עוטף יו"ש, במיוחד ירושלים שהיא עוטף יו"ש כפול שלוש, מוקפת בשטחי יו"ש מ3 צדדים.

ורק בזכות המתנחלים ונוכחות צה"ל ביו"ש הם לא מרגישים אפילו שהם עוטף.

היסוד לכל עשייה ציבורית מופיע במשנה (אבות ב, ב): "וְכָל הָעוֹסְקִים עִם הַצִּבּוּר יִהְיוּ עוֹסְקִים עִמָּהֶם לְשֵׁם שָׁמַיִם".

כלל זה נכון לכל בוחר בבואו להצביע בבחירות גורליות, והוא נכון לא פחות לכל מי שכותב ומשפיע בפורום זה ובשאר רשתות החברתיות – שגם הוא על תקן "עוסק בצרכי ציבור" החייב לפעול "לשם שמים".

עם הכניסה לראש חודש אלול, ימי הרחמים והסליחות וההכנה לשנה החדשה, שלוחה בזה ברכה לכל הכותבים והצייצנים – ובמיוחד לאלו שעושים זאת באמונה ובלב טהור.

ברכת ה"מי שברך" שנאמרת בכל שבת מול ספרי התורה:

> מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת כָּל הַקָּהָל הַקָּדוֹשׁ הַזֶּה, עִם כָּל קְהִלּוֹת הַקֹּדֶשׁ, הֵם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם.

> וּמִי שֶׁמְּיַחֲדִים בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת לִתְפִלָּה, וּמִי שֶׁבָּאִים בְּתוֹכָם לִתְפִלָּה, וּמִי שֶׁנּוֹתְנִים נֵר לַמָּאוֹר וְיַיִן לְקִדּוּשׁ וּלְהַבְדָּלָה וּפַת לָאֹרְחִים וּצְדָקָה לָעֲנִיִּים, וְכָל מִי שֶׁעוֹסְקִים בְּצָרְכֵי צִבּוּר בֶּאֱמוּנָה —

> הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְשַׁלֵּם שְׂכָרָם, וְיָסִיר מֵהֶם כָּל מַחֲלָה, וְיִרְפָּא לְכָל גּוּפָם, וְיִסְלַח לְכָל עֲוֹנָם, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם, עִם כָּל יִשְׂרָאֵל אֲחֵיהֶם, וְנֹאמַר אָמֵן.

>

ההגיון מאחורי מחנה "רק לא ביבי"

הטענה שכל המאבק מתמצה בנתניהו לבדו היא מטעה; מדובר באסטרטגיה רחבה הרבה יותר, שמופנית גם נגד סמוטריץ', בן גביר והחרדים.

המטרה של המחנה הזה היא להכתיב לימין עם מי מותר לו להתחבר ועם מי אסור, תוך יישום שתי הנחיות מרכזיות:

* לגרור את פלגי הימין למריבות פנימיות.

* לייצר נתק וסכסוך בין הימין לבין הציבור החרדי.

בפועל מדובר במוסר כפול ובאפה ואיפה. בעוד שלמחנה השמאל מותר ליצור קואליציות עם הגורמים הקיצוניים ביותר במחנה שלו, עם המפלגות הערביות ואף עם החרדים לפי צרכיו – מהימין מונעים את אותה לגיטימציה. מדובר בסטנדרט כפול מובהק: כלל אחד שמיועד להגביל את הימין, וכלל אחר לגמרי שמשמש את השמאל.

החרדים לא כאלה רעים כמו שמנסים לצייר אותם בתקשורת.

מי שאוהב לשנוא חרדים ומחפש סיבות – מוזמן לדלג, כדי לא לקלקל לעצמו את המצב רוח.

ביקשתי מג'מיני נתונים והשוואה בין חרדים לחילונים, וזה מה שקיבלתי:

* תעסוקה: אצל החרדים עומדת על כ-68% (55.5% גברים, 81% נשים). אצל הלא-חרדים: כ-85% (87% גברים, 83% נשים).

* משפחות חד-הוריות: בחברה הכללית כ-12%–13% מהמשפחות, אצל החרדים כ-2%–4% בלבד. התמיכה והסיוע הממשלתי למשפחות חד-הוריות מוערכים ב-3.5 עד 4 מיליארד ש"ח בשנה.

* פשיעה וכלואים: נתונים אפסיים אצל החרדים. כמעט 0 מקרי רצח בערים חרדיות, מעורבות שולית בסמים ובסחר בנשים, והאסירים החרדים מהווים רק 1%–2% מכלל האסירים הפליליים היהודים.

ומילה על השירות הצבאי:

אמנם החרדים משרתים הרבה פחות, אבל המטרה של הצבא היא שתהיה לנו מדינה יהודית. אם ננצח בכל המלחמות אך נפסיד במאבק הדמוגרפי – לא תהיה לנו מדינה יהודית. ללא החרדים היינו מפסידים במערכה הזו, ורואים את זה מצוין בירושלים.