כ"ב בחשוון תשס"ט 21:30
"כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כז, יט)

הפרשה פותחת : (בראש´ כג)
א וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. ב וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ

חז"ל דורשים על כפילות המילה שנה (במקום מאה עשרים ושבע שנה, מאה שנה עשרים וכו – רש"י כאן)
שהוקשו כולם זה לזה "יודע ה´ ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה כשם שהם תמימים כך שנותיהן תמימים. בת עשרים כבת שבע לנוי בת מאה כבת עשרים לחטא" (ילקו"ש רמז קב וכן רש"י)
אם נסתכל על תיאור מותו של אברהם גם שם נאמר בפס´ בשינוי מועט
וְאֵלֶּה יְמֵי שְׁנֵי-חַיֵּי אַבְרָהָם אֲשֶׁר-חָי מְאַת שָׁנָה וְשִׁבְעִים שָׁנָה וְחָמֵשׁ שָׁנִים. (כה´ ז´)
אומר רש"י כפי שנדרש לגבי שרה דרשה דומה "בן ק´ כבן ע´ ובן ע´ כבן ה´ ללא חטא"
בפרשה מופיעה עוד דמות עם ניסוח דומה בקשר לפטירתה – ישמעאל
וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים וַיִּגְוַע וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל-עַמָּיו.(כה´ יז´)

הכלי יקר עומד על ההבדל במילים בין אברהם לשרה וישמעאל שבאברהם כתוב "אשר חי" (על פס´ א´ בפרשה) כיוון שמתחילה הכיר את בוראו מגיל 3
להבדיל משרה או ישמעאל אשר חזר בתשובה^ או כיוון שהתקצרו ימיו ולא חי את כולם לכך כתיב אשר חי.(עש"ב)

נשאלת שאלה מעט יותר יסודית
מדוע חז"ל דורשים את דרשה זו לגבי אברהם ושרה ואילו לגבי ישמעאל
לא דורשים אותה, ואף יותר מזה רש"י אומר ששנותיו של ישמעאל נאמרו ד"א רק כדי לייחס את שנותניו של יעקב (עי"ש).

על פשטת של דברים המפרשים המפרשים נקטו ב2 גישות עיקריות
יש שטענו כי היכן שלא ניתן לדרשו לא דורשים וכאן חז"ל לא אמרו לכן לא דורשים. (וזו שאלה כללית בקשר לתורה וצריך עוד להאריך בה ועוד חזון למועד)
ויש שנקטו שאם נדייק בפסוקים נראה שהייתור משרה הוא לא מהמילה שנה שנה כפי שהסביר רש"י אלא מכל שנכתב בסוף שני חיי שרה חזר וכפלן (רמב"ן) מהכפילות הזו זה נלמד. וא"כ קשה לפי זה מה יאמרו על אברהם שם לא נכפל אלא אם נאמר כהכלי יקר שיש שם סיבה נוספת. שכתוב אשר חי וזה שוב יתור.

ננסה להתמקד בסיבה הראשונה מדוע חז"ל מוצאים באמת לנכון לדרוש דווקא על הצדיקים ולקפח את הרשעים ולנסות לדרוש תמיד בצורה שלילית
ישנו סיפור- משל שמיוחס לר´ יונתן אייבשיץ
פעם שאל הקיסר את רבי יונתן אייבשיץ מדוע מחפשים לייחס כל כך הרבה עוונות לעשו באותה שעה שחזר מן השדה והוא עייף, תעזבו אותו! שתק רבי יונתן אייבשיץ, והמתין להזדמנות כדי להוכיח את הדברים. והנה, פעם נקרא ר´ יונתן להתארח אצל הקיסר, וראה שהקיסר הסיר את טבעתו מעל ידו כדי ללכת ולשטוף את ידיו לפני הסעודה, לקח ר´ יונתן את הטבעת והניחה במגירה של הקיסר. כשהגיע הקיסר והרגיש שטבעתו נלקחה, לא טרח אפילו לבדוק במגירתו אלא מייד התחיל לשפוך את חמתו בהאשמות קשות נגד מספר שרים חשובים שהיו מסיבים עמו לשולחן. שאל אותו רבי יונתן אייבשיץ מדוע אתה ´משמיץ´ מייד את השרים בכל כך הרבה תארי גנאי, שמא בכלל לא נטלו את הטבעת? אמר לו הקיסר: שרים אלו מוחזקים וידועים באותם תארים שאמרתי עליהם, והייתה זו הזדמנות ושעת כושר להוציא את הדברים בפניהם. אמר לו רבי יהונתן אייבשיץ מעתה תבין מדוע חז"ל הוציאו כל כך הרבה עברות שעשה עשו כשחזר מן השדה.(קול צופיך גליון 286)

א"כ למדנו מכאן
שלפעמים האהבה מקלקלת את השורה אז במקרה שלנו זה לחיובי לדרוש בצורה טובה, אך לפעמים הדבר יכול לבוא לידי ביטוי בצורה שלילית .
אם יש לנו סטיגמא על מישהו אז אנחנו ננסה תמיד לדון אותו בסטיגמא ולבנות תילי תילים של תירוצים למה מה שהוא עשה מתאים למה שאנו כבר חושבים עליו.
אך תמיד צריך לזכור שכמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם
ואם ננסה להשתחרר מהסטיגמות אזי נוכל ליצור חברה טובה ומתוקנת יותר !

שבת שלום !



----

^"ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו בן האמה חולק כבוד לבן הגבירה כל מי שנאמר בו גויעה ואסיפה אינו אלא מיתתן של צדיקים. והא ישמעאל כתיב ביה גויעה ואסיפה ישמעאל עשה תשובה דכתיב ויקברו אותו יצחק וישמעאל בניו" (ילקו"ש רמז קי וע"ע ברש"י בפרשה)
יש שמסבירים בדרך ההלכה שלא בגלל כבוד נגעו בה. אלא בגלל שאוסר לתת לגוי ללכת לפני יהודי שמא יהרגהו וכאן הוליך יצחק את ישמעאל אחריו מכן שעשה תשובה.




לע"נ
מו"א ירוחם ן´ סעדיה ז"ל
|להבדיל|
לרפואת
מו"ז סלמה בת מרים הי"ו
רבקה בת ברוד הי"ו
מו"ר הר"ר מרדכי צמח בן מזל טוב שליט"א
כ"ב בחשוון תשס"ט 21:31

תשובה כהלכה


רבי שמשון ורטהיימר היה רבה של אוסטריה ודמות נערצת בחצר המלוכה האוסטרית. נוסף על כך היה עשיר מופלג ונתקיימו בו 'תורה וגדולה במקום אחד'.
עם ידידיו הטובים של רבי שמשון נמנה רבי נתן-נטע, אב בית-הדין בעיר אייבשיץ. יום אחד קבעו השניים להיפגש, ולפגישה הובא בנו של רבי נתן-נטע, יהונתן, שהיה אז נער כבן שלוש-עשרה. שמע חריפותו העצומה של העילוי עול-הימים הגיע לאוזניו של רבי שמשון ורטהיימר, והוא ביקש לעמוד מקרוב על טיבו. בת צעירה הייתה לו, והוא שקל את האפשרות לקחתו לחתן בעבורה.
בתחילת הפגישה שוחחו שני הידידים הגאונים בעניינים כלליים. אך בעוד רבי נתן-נטע הפגין כבוד כלפי חברו והקדים את התואר 'רב' לשמו, פנה רבי שמשון אל רעהו בשמו הפרטי בלבד, ללא כל תואר של כבוד. הדבר חרה ליהונתן, והוא ביקש להגן על כבוד אביו.
"יסלח לי מר, אם אפסיקו באמצע שיחתו", פנה לפתע יהונתן אל רבי שמשון. "ידועים לי היטב דברי חכמינו ז"ל על מי שנכנס לתוך דברי חברו, וכן על מי שמדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה; ואולם באותה מידה ידועים לי גם דברי חכמים כי 'אפילו שיחת חולין של תלמידי-חכמים צריכה לימוד'. והנה, מתוך שיחת החולין של מר זכיתי לתשובה על שאלה שהטרידה אותי זמן רב".
"ומה השאלה?", שאלו רבי שמשון בנימה מסוקרנת.
"המשנה במסכת שבת", ענה לו יהונתן, "אומרת, 'מצינו שם קטן משם גדול – שם משמעון ושמואל, נח מנחור, דן מדניאל' (כלומר, לפעמים חלק משם גדול הוא שם קטן בעצמו, ומתחייבים על כתיבתו בשבת). ונשאלת השאלה, מדוע לא אמרה הגמרא 'שם משמשון', והלא שמשון (השופט הגיבור) קדם לשמואל (הנביא)?!".
"שאלה מצויינת", הגיב רבי שמשון. "מהי אפוא התשובה שמצאת בדבריי?".
"ובכן", הטעים יהונתן, "הלוא את המשנה ערך רבי; ומכיוון שרבי שמשון שוכח את 'רבי', שכח גם רבי את רבי שמשון!"...
התפעל רבי שמשון מחריפותו של יהונתן. "אם חריף אתה כל-כך", הגיב, "אבקש מבעל האכסניה להביא לפנינו ספר כלשהו ובדף שבו ייפתח הספר – תאמר לי דבר-חידוש משלך...". יהונתן נענה לאתגר.
הספר שבעל האכסניה הוציא מהארון היה סידור-תפילה, והוא נפתח בברייתא "רבי ישמעאל אומר בשלוש-עשרה מידות התורה נדרשת". יהונתן הרהר קלות ומיד החל להרצות את חידושו.
"כבר בראשית הברייתא מתעוררות שלוש קושיות", פתח ואמר. "הקושיה הראשונה היא, הכיצד נתנו הורים כשרים מישראל לבנם הנולד את השם ישמעאל, שהיה רשע מרושע; והלוא מהפסוק 'שם רשעים ירקב' למדו חז"ל שאין לקרוא לאדם בשמו של רשע?!
"קושיה שנייה – ידוע בש"ס שכאשר הדעות בעניין כלשהו חלוקות, הלשון הוא 'רבי פלוני אומר כך, רבי אלמוני אומר כך ורבי פלמוני אומר כך'. ואולם כאשר מובאת דעתו של יחיד, ללא דעה החולקת עליו, הלשון הננקט הוא 'אמר רבי פלוני'. והנה כאן לא מובאת שום דעה המנוגדת לדעתו של רבי ישמעאל, ובכל-זאת הלשון הוא 'רבי ישמעאל אומר' ולא 'אמר רבי ישמעאל'.
קושיה שלישית המתעוררת בברייתא זו נוגעת למידות העוסקות ב'כלל ופרט', כאשר מסדר הקדימות של הופעת הכלל והפרט בתורה נגזר פירוש הכתובים וההלכות הנובעות מהם (אם אין בכלל אלא מה שבפרט או שהכלל מוסיף על הפרט וכו'). ואולם לפי הדעה ש'אין מוקדם ומאוחר בתורה', איזו משמעות יש לסדר הופעת הכלל והפרט בפסוקים?!".
עשה יהונתן אתנחתה קצרה בדבריו, ומיד והמשיך: "נראה כי תשובה על הקושיה השלישית תסלק גם את שתי קודמותיה. יש לומר שגם הסוברים 'אין מוקדם ומאוחר בתורה' מתכוונים רק כשמדובר בפסוקים רחוקים זה מזה; ואז אין משמעות לסדר הופעתם. אך כאשר הפרטים מופיעים בסמיכות זה לזה – ועל-אחת-כמה-וכמה באותו פסוק עצמו – גם הם מודים כי לסדר הקדימות יש משמעות.
"חיזוק לכך אפשר להביא מדברי הגמרא על הפסוק בפרשת חיי-שרה, 'ויקברו אותו יצחק וישמעאל' – מכאן שישמעאל עשה תשובה בחיי אביו אברהם, שאילולא כן לא היה ישמעאל הבכור מקדים לפניו את יצחק. אך אם 'אין מוקדם ומאוחר בתורה', אין כל משמעות להקדמת שמו של יצחק לשמו של ישמעאל! אלא שכאמור, כאשר מדובר בעניין אחד ובאותו פסוק עצמו, הכול מסכימים כי אפשר להסיק מסקנות מסדר המילים.
"כך אפוא נאמר גם לגבי המידות העוסקות ב'כלל ופרט', שכאשר הכלל והפרט נכתבו בסמיכות זה לזה, אפשר לדרוש מהם משמעות והלכה.
"על-פי זה נבין כיצד ניתן לבעל הברייתא השם ישמעאל, שכן 'במקום שבעלי-תשובה עומדים אפילו צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד'.
"זו אפוא גם הסיבה שהברייתא נוקטת את הלשון 'רבי שמעאל אומר' ולא 'אמר רבי ישמעאל', שכן בכך היא רומזת למהפך שחל בהנהגת ישמעאל בן אברהם – מרשע גמור ל'רבי ישמעאל'"...
נפעם רבי שמשון ורטהיימר מגאונותו יוצאת-הדופן של יהונתן, ונשק לו בחיבה על מצחו. "אשריך ר' נתן-נטע שהצמחת נטיעה מפוארת כל-כך בגנך!", אמר לחברו, הפעם בהקדמת תואר של כבוד.
 

כ"ב בחשוון תשס"ט 22:43

אולי יעניין אותך