נשאלתי שאלות שונות בנוגע לשיר הזה,אנשים רצו לדעת,על מה ולמה,אודה שלא תמיד אני אוהב לפענח שירים,בעיקר לא את שלי, אבל לתועלת המעונינים הנה מספר הערות בשולי השיר.ובבנין ירושליים ננוחם.
השיר "ברוקלין" נכתב בעקבות ביקור בניו יורק אליה הגעתי לפני כשלוש שנים לצורך הופעה.הייתה זו הפעם השניה שלי שם.עשר שנים קודם לכן הגעתי לעיר להופעות עם ה"פליטים" ואודה על האמת שהצד היהודי של ניו יורק לא כל כך ריתק אותי אז.אבל הפעם הזאת נמשכתי מאוד לניו יורק היהודית.
המלון שלי היה ממוקם בלואר איסט סייד,לשם הגיעו היהודים הראשונים מאירופה בסוף המאה התשע עשרה.אמנם עכשיו האוכלוסייה היהודית מאוד מדולדלת שם, נשארו בעיקר קצת זקנים,רוב הצעירים היהודים עברו לשכונות החדשות, אבל פה ושם תוך כדי שיטוט ברחוב ראיתי שרידים לעבר המפואר ההוא: חנויות קטנות של דליקטסן יהודי כשר,מאפיות עם כתובות באידיש ועברית, בתי כנסת ישנים.
השיר,בקצב הליכה,מתאר יום של שיטוט שהוא בעצם שיטוט במעגלי החיים, שנעים בין קטבים שונים ומנוגדים.אלה הם קטבים שאני חי יום יום ולא רק בברוקלין אלא גם בבני ברק רמת גן ירושלים ותל אביב.קודש וחול.מוסיקת רוק ויהדות,שמחה ועצב.בהירות ועירפול.ספק חשיכה ספק אור.
השיר מתאר מסלול של הליכה לקראת משהו:מקום,אישה,מצב נפשי.

אתחיל מהסוף:
"הרכבת עוצרת רק בתחנה הסופית": 
בקר אחד עליתי על הרכבת ממנהטן לברוקלין.רציתי לבקר בשכונת בורופארק, ששמעתי עליה שהיא ה"בני ברק של ניו יורק",ורציתי לבקר ביתו של הרבי מלובאביץ’ בקראון הייטס,שעל בתו ,שרית,שכלל אינה קיימת,חלמתי פעם חלום מואר ונפלא עליו סיפרתי בסיפור "עוד מעט",בספרי "זוכר כמעט הכל".
להפתעתי, הרכבת חלפה ביעף על פני כל התחנות בלי לעצור ולקחה אותי עד ללונג איילנד,ממש בקצה העיר.כשירדתי מהרכבת אחרי נסיעה של למעלה משעה הסתבר לי שעליתי על רכבת אקספרס שעוצרת רק בתחנה הסופית, לונג איילנד.
השיר לא מדבר רק על המסע הספציפי ההוא, אלא על מסע החיים שמסתיים בתחנה הסופית,ויש אומרים,שגם שם זה לא מסתיים, אלא שיש חילופי רכבות... 

"שומע קצת אידיש נו הבלה ספאניול"(לא מדבר ספרדית):
באחד מחלונות הראווה ראיתי שלט קטן:הבלה אידיש.מדברים אידיש.
למרות מוצאי הלא פולני אני חייב להודות ששירים באידיש יכולים לרגש אותי מאוד.וזאת הזדמנות להמליץ על הדיסק הנפלא של חוה אלברשטיין והלהקה הניו יורקית "הכלזמטיקס": "הבאר". 

"ברוקלין רב שלמה הסנה הבוער":
את הרב שלמה קרליבך ראיתי בהופעה בבית החייל בתל אביב בשנות השישים.הוא הופיע עם להקה גדולה והיה שם ניחוח היפי חסידי ששבה את לבי.בחנות הדיסקים בבורופארק, ברחוב הראשי,האגף שלו היה הבולט והמשמעותי ביותר.בבתי הכנסת שהגעתי אליהם לתפילות השבת שרו מנגינות שלו.ביקרתי בבית המדרש שלו,בצפון מנהטן,המקום הפך למקדש מעט של מורשתו,וידידי סט גלאס, מוסיקאי מניו יורק שלקח אותי לשם,סיפר לי שביום מותו של הרב כל ההומלסים של הפארק ליד עשו מסיבה לזכרו.

"ברוקלין לו ריד,הפח הדוקר"
לו ריד,אותו הכרתי לראשונה בלהקת "מחתרת קטיפה" ,הוא מוסיקאי ניו יורקי יהודי,שמסמל עבורי את הצד האפל יותר של ניו יורק,הצד אליו נמשך ידידי המוסיקאי המנוח יוסי אלפנט.

"ברוקלין של סו שחזרה להיות שרה":
את סו פגשתי בקיבוץ בשנת 1971כשהייתי בנח"ל,והיא הייתה מתנדבת.היא לימדה אותי אקורדים ראשונים בגיטרה,ושירים של ליאונרד כהן.נפגשנו בביקור האחרון שלי בניו יורק,לפני כשלוש שנים, והיא סיפרה לי שבזמן האחרון היא ובעלה מתקרבים ליהדות,והולכים כל שבת לבית כנסת רפורמי. היא החזירה לעצמה את שמה המקורי,שרה.

"ברוקלין בייבי,בשמלה פרחונית,אני אגיע אלייך כשתעצור לי מונית":
לא הצלחתי להשיג מונית מבורופארק לקראון הייטס, לביית של הרבי מלובאביץ’.הלכתי שעות ברגל.יצאתי מתחום האזור היהודי,והגעתי לאזורים של שחורים והיספאנים.בסופו של דבר ראיתי סוכנות להובלות בטרנספורטרים ותמורת חמש עשרה דולר אחד הנהגים הסכים לקחת אותי.

"ברוקלין אומרת אבא לא מת":
חסידי חב"ד,או לפחות חלק מהם, חושבים שהרבי שלהם הוא המשיח.אני לא ממש מבין את העניין הזה,יש כאן סכנה גדולה,ואני בהחלט מסתייג מזה.
אבל יחד עם זה הדמות שלו תמיד ריתקה אותי. הוא היה אחד הרבנים הגדולים של המאה העשרים,ובזכות החוש הנבואי ורוח הקודש שלו,יש היום בתי חב"ד בנפאל בהודו ובתאילנד. 
לי, כיום ,המשפט "אבא לא מת",מתקשר לכתוב בגמרא:"יעקב אבינו לא מת".
כי כל זמן שצאצאי צאצאיו,אנחנו,ממשיכים את רוחו,הוא לא מת.

" הוא יחזור בגדול,ובפיו שיר הלל,
והוא יעיף את ברוקלין עד לארץ ישראל".
יש בכפר חב"ד העתק של הבית של הרבי בברוקלין.לפעמים אני רואה אותו מהכביש בדרך לירושלים.האמונה היהודית אומרת שלעתיד לבוא באופן שנשגב כרגע מבינתנו המוגבלת תהיה תחיית המתים.כלומר תפישת הזמן והמרחב שלנו תשתנה.זה נשמע כרגע כמו תסריט בדיוני של מדע דמיוני,אבל יכול להיות שברוקלין תיהפך לשכונה של ירושלים.
ופירוש אחר,על דרך הפשט הפשוט,שהביא לי ידידי יהודה כץ,סולן להקת רבע לשבע:"כל היהודים מאמריקה יעלו סוף סוף לארץ ישראל."

"ברוקלין היית או חלמתי חלום,מחר לא אהיה אני רק היום":
ברוקלין בשיר שלי היא משל לחיים.היא כל המקומות כולם.אלה שאנו עוברים בהם,כמו בחלום,וגם אלו שאני חולמים עליהם. ברוקלין היא גם אישה וגם ילדה.
אני הייתי בברוקלין רק יום אחד.אבל גם בחיים האלה אני וכל אחד אחר חיים רק את היום הזה כי מי יודע מה יהיה מחר.

טוב. לא מראש המגדל. סיפור שנזכרתי בו היום כשביקרתי עם הילדים באנדרטת הנח"ל.

לפני כ-18 שנים עבדכם הנאמן היה עבד עברי. כלומר חייל מפקדה. בתור שכזה הביאו אותנו (ועוד כמה גופות נושמות שהתפקיד שלהן היה בגדול פשוט למלא נפח) על מנת לכבד את הטקס השנתי לאזכרת החללים של החטיבה. מכיוון שהביאו אותנו מוקדם מדי ועייף מדי, היה לי עוד שעה עד שהטקס יתחיל. חיפשתי מקום שקט לשבת בו ולא כל כך היה. בסוף מצאתי דלת חשוכה ומאחוריה מדרגות שמובילות למגדל ההנצחה שם. התיישבתי עליהן, פתחתי מחשב נייד. מצאתי שם WiFi שווה של 3Mbps ועשיתי משהו במחשב. אפילו לא זוכר מה.

פתיחת דלת דרמטית

מי בדלת? מפקד המחנה (דרגה מעל רס"ר, נגד שתפקידו לחולל משמעת). מוצא אותי שם. למזלי מדוגם. וצועק עליי לעוף משם תכף ומיד. עם אותו הנגד היה לי סיפור. הנ"ל שירת בתפקיד אחר ושם נעזר בי מקצועית. משנתנה רשות למשחית להשחית - היה יכול להשחית. אבל נזהר לא להשחית יותר מדי.

בכל זאת באתי להתקפל משם. הוא ביקש. שניה אחר כך מופיעה מאחוריו קצינת החינוך של החטיבה. למי יש מחשב נייד? היא שואלת. תוך שניה היא מזהה אותי ואת הרס"ר צועק עליי. הסתבר שהכוכבים הסתדרו לי.

או ליתר דיוק כוכב חמה.

לחברת ההגברה של הארוע התחמם כונן הדיסקים עד מוות, ולא היה להם איך לנגן מוסיקה בטקס. הסכמתי מיד אבל דרשתי שישאר בידיים שלי. אחר כבוד הוצאתי מחבורת החיילים והושבתי ליד הבחור של ההגברה. כל הטקס יכולתי להמשיך לשחק במחשב חופשי חוץ מזה שהיה צריך מדי פעם להחליף מוסיקה. ובסוף ההגברה הודה לי שהצלתי אותו.

בעולם הנעלמים רק הפחד אינו נעלם

הפחד מלהימצא. הפחד מלהפסיק להתקיים.

אנשים חושבים שיעשו להם טובה אם יגאלו אותם

וישחררו אותם לחופש.

אבל החופש הורג.

בעולם הנעלמים יש פחד.

פחד מזה שישבור את הנעלם לנעלמים קטנים שקטנים מדי בשביל להתקבל לממלכה.

נעלמים מדי אפילו בשבילה.

בעולם הנעלמים כשהם רוקדים בחן את ריקוד הסולו שלהם

הריקוד מהוסס מעט.

איה זה שיהרוס את הריקוד ויצטוות לנעלם ויגרום לנעלם לחשוב שהוא לא צריך עוד לרקוד לבד.

שהוא יכול לעזוב את הממלכה ביחד. ולהישאר נעלם ביחד.

שייתן לו את החירות להיעלם.

בזרה"ק

על הרכבת הקלה,

בין מחנה לחלוץ.

עלה האיש עם החולצת משבצות בצבע אדום,

כובע טמבל למרות שכבר שקיעה,

מכנסיים שחורים.

מחזיק קנבס קטן עם ציורים קטנים עליו,

הצבע עדיין טרי.

ואני עומדת שם דחוסה, עם פרצוף רוטן. עייף.

בין עשרות האנשים שהגיעו לעיר הקודש.

ופתאום האיש הזה,

עשה המתקת הדינים.

והחיוך שלי עלה והיה לי טוב.

ולרגע הרגשתי את המעבר בין חודש אב, לאלול.

ואיך הקטרוג כבר לא יושב לי מעל הראש.

תודה לה',

תודה שככה טוב.

באלול אני רוצה אב.

עטור זקן, לבוש לבן,

אך מסתכל אחורה,

רוצה אב.

יש משהו בחורבן,

בתחושת האובדן,

שמולידה בקרבי:

אני רוצה אב.

ואלול

עוד מרגיש לי חלול...

מרחוק מזדעק,

מהנהן מהדהד,

ובליבי, אני רוצה אב.

מדוע אב אינו אחרי אלול?

הרי באלול, אני רוצה אב...

שערי ההיכל נפתחים בציפייה דרוכה,

אלול פורט על הלב מנגינה של ברכה.

שיעור ג' ניצב מוכן, צמא לאור התורה,

מייחל ומחכה לעוצמה ולטהרה.

חרדת הקודש עוטפת, האוויר מלא קדושה,

על הספסל הישן מנשבת רוח חדשה.

התרגשות שאין לה מילים מציפה את הלב,

כשקול הלימוד העמוק מכל חדר בוקע וסובב.

רצון עז לתשובה קורע את הדממה,

כיסופים וצמאון אל אור הנשמה.

בכוח מחודש, בעוז ובאמונה,

צועדים יחדיו אל שער השנה.

זה היה נראה רחוק.

על גבול הבלתי אפשרי.

מה לי ולזה? מה לזה ולי?

קמעא קמעא החלו לצמוח ניצנים.

זה ניצני הפרחים שלי?

תהיתי.

נשארתי מתבוננת. לא מתלהבת.

פתאום הגינה התחילה להתמלא ירוק,

אני שתלתי את זה?

פעם לא הייתה גינה.

וודאי לא זרעים, או שתילים.

ועמדתי שם ושהיתי.

כמנהג החסידים לפני התפילה.

והתחלתי להגיד,

ה'. שפתי תפתח.

ופי.

יגיד תהלתך.

ובקעה ממני תפילה,

כמו זרע קטן שבוקע את האדמה.

והתחלתי לרקוד שם בין צמחי הגינה,

ידעתי שיש לי תקווה.

ופתאום התברר,

כמה זה נכון.

יש ה' יתברך בעולם.

ולי.

יש מקום.

כשאף אחד אינו בבית

אני סוגרת חלונות

ובשקט (יחפה)

עולה אט אט במדרגות

שם בעליית הגג

בפינה אחת מונחת

מגירה אחת מוזנחת,

(די חורקת כשנפתחת)...

מתכופפת מתיישבת

מעבירה יד מלטפת...

כאן מונח אוצר אישי

כל האתמולים שלי....

אמריקה שנות החמישים:

שירים רכים מתקתקים

על אהבות של נעורים

ומטבע הדברים

שפע לבבות שבורים

אנקה פול בקול גדול

בלעדייך לא יכול

ניל סדקה כולו שבור

איך את carol אלי סו cruel

ארבעת האחים

נדהמים, לא מבינים

איך ברחת למרחקים

איך ויתרת על נחלים

על שדות כה ירוקים...

ממפיס שבטנסי

(יש לי לשם קשר רגשי)

נהג צעיר של משאית

הפך בן לילה ללהיט

כששלח לאמא הקלטה

שיר שלו

(כמתנה

לרגל יום הולדתה)

מי חלם אז וחשב

שבזה הרגע כוכב נדרך?!

עשר שנים קדימה

(איך עובר הזמן הוי אמא...)

יו אס איי ויו אס אס אר

נלחמות על ויאטנאם

תקופה קשה, כעס, איבה,

תנועה של שירי מחאה.

מוביל אותה בחור מוכשר

כותב יוצר פורט ושר

(הקול לא משהו, צורמני)

בובי דילן. יהודי.

אגב,

קראו להם ילדי פרחים

שזו לשון די נקייה

לצמחייה טיפה שונה....

שנות השבעים כבבר רגועות

המלחמה הסתיימה

מה שהיה, היה

בא נחזור כבר לשגרה

לילה זרוע כוכבים,

ציור אחד מיני רבים

שצייר צייר גדול

(מת עני בחוסר כל)

דון מקלין בקול עדין

מתרפק בגעגועים.

קרן קרפנטר

רגישה

לא נשארת

אדישה

שיר ישן במדיה

על נערה שנעזבה

(עם או או או ושל לה לה)

שובר גם את ליבה שלה.

הידעתם?

לשתיקה יש קול וצליל!

על גילוי כזה כביר

חתומים בלי להתבלבל

סיימון פול וגרפונקל

ואם את במצוקה קשה

כמעט נבלעת במצולה

הם יהיו לך לגשרים

על פני מים סוערים...

מלנכוליה זו תכונה

לחלוטין לא רצויה

אבל אם יש משהו כישרון

אפשר לעשות איתה המון

ללכת כך על חבל דק

יודע כהן ליאונרד...

אבל

יש מוסיקה אחרת

ללא שמץ של תפארת

רק כאב, זעם, מרירות

בלי טיפה של מתיקות

היא נולדה בשדות כותנה

אצל קבוצת עבדים שחורה

שהוכתה והולקתה

התענתה והושפלה...

כן. מאוד מאוד עצוב.

מכנים אותה עכשיו הBLUES.

די. מספיק עם האנגלית

נעבור לספרדית

פרו, צ'ילה, ארגנטינה

את כל כך יפה !carina

הרבה להט וגיטרה

הם ממש בתוך אקסטזה

אבל לפעמים

בין שיר לשיר

(הם חייבים לשאוף אוויר!)

מדלגים מעל הרמפה

ומעמיקים אל תוך הפמפה...

שם, רחוק מעיר, ו CASA

הקונדור חולף לו, PASA

מאנגלית וספרדית

נעבור ל......

הייתם פעם ביוון?

לא כל כך רחוק מכאן

קיריאוס מיקיס תיאודורקיס

מלחינוס מחונניס

אך (זה לא כל כך מוזר)

אנטישמוס לא קטן...

אם נצפינה לא מעט

נמצא עצמנו... בצרפת!

בוקר טוב,כלומר bonjour

למסייה שארל אזנבור

קול חמים רב הבעה

בצרפתית הוא שר נפלא

(יש רק בעיה משנית

כשהוא מתחיל לשיר אנגלית)

קר...ר....ר...ר.. דרושה פרווה!

נכון. אנחנו במוסקבה

מקהלה צבאית ע נ ק י ת

נו, ברור, רק ברוסית

עם משמעת והרמוניה

הם כמעט כמו סימפוניה!

הם שרים על קטיה, אולגה

על קוזקים אמיצים...

ועל ספני הוולגה...

סליחה,

רכשתם כרטיסים?

כי אנחנו מפליגים

נחצה את פני התעלה

לאיה של המלכה

אחרי גשמים יש פטריות

אצל אנגלים זה להקות!

הכל צועק! צורם! בוטה!

לא בדיוק מאי קאפ אוף תה.....

ברם אי אפשר להתעלם

מכמה חבר'ה ביניהם -

עם חריצות והתמדה

עשו

מ מ ש!

מ ה פ י כ ה

בכל מה שהיה עד אז!

והם שרים בקול נוגה

על יום אתמול

על yesterday

שהיה

כ ל כ ך יפה....

מזרח רחוק, אוסטרליה...

הדלת למטה נפתחה

הבן חוזר מהישיבה!

אני נרעדת, נעמדת

מתמלאת רגשי אשמה...

ובכל זאת מקווה

שאם מלאך של חבלה יטוס להגיש נגדי תלונה

יגיח מהמגירה שלי מלאך של אתמולים (אישי!)

(קצת כפוף, טיפה תשוש, ובדרך כלל קולו חלוש...)

ויזעק בקול נורא

זו גרסא ינקותא!

ובעל כורחו מלאך זקן ימלמל אמן.

הטיטול הכביד מאוד על ג'רמיה הצעיר, בכל צעד הוא התנועע הלוך - ושוב, הופך את ההליכה לדידוי. ג'רמיה כבר בן חמש, ואמא שלו אומרת לו שעליו להשליך את הטיטול מעליו ולהתקדם הלאה, אך משהו הכביד על ג'רמיה - וזה לא היה הטיטול המלא - הוא הביט בבני גילו בקנאה, איך הם מתרוצצים סביב, קופצים ונופלים - בלי טיטול שיסרבל את פיזוזיהם. 

בוקר אחד אימו של ג'רמיה שכחה לשים לו טיטול לפני ששלחה אותו לגן -