והמקום הזה לא שוקק חיים.
המלאכים שמלווים את האדם לבית הכנסת רועדים עם סוודרים כחולים, יום שלג בלי השוקו החם.
קדימה! תתפסו מקלדת, עט, ופשוט תחשבו קצת.
יש לנו שלוש נושאים שכל אחד מהם ראוי בפני עצמו לכתיבה, אבל שלושתם ביחד?
זה הזמן!
סוג, ממש סוג של תרגיל.
תכתבו על העכשיו.
על השילוב של שלושת הגורמים הנהדרים הללו (כמובן, עשרה בטבת לא בדיוק נהדר. אבל עדיין..)
ערימת גיבובים חסרי פואנטה קצת, אני ממש לא מצליחה לכתוב כמו שצריך, אוך. טוב, מה שיצא יצא, תאכלו את זה.
אבל אנסה מתישהו. באמת רעיון נחמד..
אגב די קשה לשבת ולכתוב כשאין חשמל אז ממילא יום שישי לא היה אופציה לכתיבה..
אאבבגגלא יוצא לי כלום. כלום
כבר מלא זמן
מישהי=)וארצי, עוטה לבן.
שמיכת שלג עטופת הוד מכסה ומרפרפת בקור שקט.
יפה כלבנה, ארצי.
יפה ולבנה.
הפתיתים הרוקדים במחול סוער מטשטשים את ראייתי,
מהפנטים את הגוף.
ומתוך הלובן הנפרש, מבצבץ לו לפתע
מעט מן האדום אדום הזה.
עוטה אומתי בגדי מלחמה, ונאדמת.
לבן, אדום, לבן.
צמתך מבעד רקתך, כפלח הרימון את.
לבן ואדום.
ומן הרחוב מגיחים אחיי, בני אומתי,
מבוססים בשלג.
ועמי, מבוסס גם הוא.
בדם.
שוב, לבן אדום לבן.
קר לי, לבן ומקפיא.
הדם כמו עוצר מלזרום.
ואעבור עלייך ואראך מתבוססת, מתבססת.
ואומר לך, בדמייך,
חיי.
_________
אז כתבתי את זה בעקבות עשרה בטבת עם השלג..
הלבן זה השלג והאדום זה דם, והצבעים האלו זה גם ב"צמתך..כפלח הרימון" שזה משיר השירים על הרעיה.
זהו.
יצא מעצבן.
שימחת ממש. ובהסתכלות שניה אני אוהבת את זה יותר, ב"ה 
1.
קמצא ובר קמצא 2026
לסעודה הזאת דווקא הוזמנתי, לא היתה טעות בכתובת, אבל כשהאיש העשיר השפיל אותי לייד כולם, לייד אמא וסבתא, ואח שלי בן 20, וכולם שתקו
שם זה התכתב עם הסיפור
כשהוא חוסם לי את היציאה ולא נותן לי לצאת מהחדר, חוסם בגופו וצורח "איפה הבעל האפס שלך? תקראי לו שירד! שירד כבר!" וכולם שותקים.
ולמה אלוהים, למה ילדים קטנים צריכים להיות נוכחים לזה?
אני בוכה ומגזדרת ומתנשפת, יושבת על הרצפה ואין לי כוח להילחם, אני לא מסוגלת לדחוף איש בן 50. אז על זה נחרב הבית.
2.
על וולדמורט, אהבה ומה שבינהם
רולינג אומרת שוולדמורט הוא הקוסם הכי מרושע וכמעט הכי חזק, חוץ מדמבלדור
ואחרי שדמבלדור כבודו מת, בעצם, איך הוא לא הצליח לנצח? הוא הכי חזק
אבל אין בו אהבה
חסר לו את הכוח הכי חזק
הכוח שבזכותו הארי לא נהרג.
ואני לא חושבת שאבא שלי זה זה שאין לומר את שמו, אבל חד משמעית חסרה לו אהבה. חסרה לו אהבת אמת, לא ה"אני אוהב אתכם" ששולחים בפורים שעלאק שיכורים. אהבה באמת.
אם הוא מתנהג אלי בצורה מניפולטיבית, חוסם אותי ואז את האוטו וכשאני מתקשרת למשטרה הוא פתאום מחליט שהוא רוצה לצאת הקורבן ומאיים בהתאבדות אז יש לו חוסר בחיים.
הוא לא יודע מה זה אהבה.
3.
קצת פוליטיקה לא הרגה אף אחד
אבל ממש קצת
בנאדם שמקדיש את כל חייו במטרות של "להביא את המדינה שלנו למקום נעלה וקדוש" ובעצם כל הזמן עסוק בשינוי של האחר ובדיכוי של הומואים וחילונים, ותכלס כל אחד שהוא לא חרדלניק או חרדי
לא פלא שבסוף הוא בוחר לדכא גם את המשפחה שלו והאנשים שאמורים להיות הכי קרובים אליו
אפשר לתרץ שזה רצון השם
רצון השם בתחת שלי
זה חולי שליטה
וזה בעיה מושתתת בנפש שמחייבת טיפול
4.
רווחה (?)
אבל בלי קשר אלי, מה יהיה עם הקטנים? אלה שהוא כמעט מרביץ להם עד שהם מעלים את השמיכה מעל הראש
ואיך אני אערב? אם ברגע שתגיע לבית עובדת סוציאלית הם יתנהגו הכי מדהים שיש והיא תצא ותגיד "גברת למה הטרדת אותי סתם? הם נראים הורים מדהימים, הבית קצת מבולגן אבל זה לא קשור. תגידי תודה שאלה ההורים שלך"
ואני לא אגיד תודה כי אני יודעת שהם סובלים שם ואין לי מה לעשות
ואני לא יודעת עם מי לדבר ומה להגיד
והאם זה בכלל אלימות?
לא יודעת
ו(בהנחה שזו לא סתם פרוזה מנותקת ממציאות)
כדאי מאוד למצוא כתובת תומכת בעולם האמיתי.
גור-אריהאני מדברת עם עובדת סוציאלית
תודה 🙏🏽
וכן, לגיטימי לתפוס מרחק, לא להגיע למקום שלא טוב לו בך, גם אם הוזמנת וגם אם זה הורים.
שיהיה חג שמח
5.
יום ראשון בערב
אני שוכבת על הרצפה, הכל מטושטש לי, באמת לא יכולה להפסיק לבכות ולהתנשם
והבן אדם לוקח ממני כל טיפת חיות ששייכת לי, את כל הבחירה החופשית שלי. צווח עלי ולא נותן לי לצאת לחופש שלי. ואמא עומדת ליידו והכל בסדר
כי ככה זה. אם זה לא קשור אליה אז הכל בסדר
והוא אומר "אני מתאבל עלייך. כבר התחלתי"
ושקט.
6.
פיקמי, פולניות, ומשיכה לגברים של פעם
אז זאת אמא
לא מפסיקה להתלונן על זה שהיא קמה ב4 וחצי אז כמובן כולנו צריכים להשתחוות להוד רוממותה שלא מסוגלת לישון כמו בנאדם נורמלי
היא גם האדם הכי טוב עלי אדמות, אשת אמת בכל רמח איבריה
על הזין שלי
מתמסכנת עד דלא ידע, ואנחנו רק מכילים אבל בסדר
אולי היא כזאת
אולי היא אחראית על הכל ונותנת לאבא להתעלל בי, כזו היא.
"אשת אמת" עד שזה מגיע להתאמת
ושלא נדבר על הגרוש שלה, שהיה סרבן גט שנים ארוכות. היא פשוט נמשכת לטיפוסים כאלה. רעים.
ואולי היא רוצה להתגרש מאבא והיא פשוט מפחדת. אבל אם כן מגיע לה
סעמק
הקול קרא לך אז יצאת. עזבת את חיבוקו החם של הבית, את להטה המרצד של האח בחדר האורחים, ופסעת אל השמים המעוננים של חדשי שבט-אדר. קרירות הגשם עוד נישאה באוויר, ממשמשת בבגדייך. יצאת כרוכה בצעיף מהבית, רק שם החום עוד נאחז, עם הריחות המוכרים, אך אט אט הם נדחפים הלאה והצינה נאחזת בגופך.
עד שקנתה לה מקום שבו עננים לבנים דוחקים אפורים הלאה, ימי ניסן חשים ובאים. החלו סגריר ולהט מחוללים סביבך עד שהבנת, נדרשת לך ארוכה.
אולי אור השמש המרפרף על פנייך? אולי צבעם העז של הורדים? היניח לך אודם יין? או כוס משקה מהביל יהיה מזורך?
הלאה, הלאה, לא מצאת בהם נחמה. אולי עצי הבשמים או קול זמר ערב ונגינה? נותרת שוממת מול להבות המדורה כאשר זכרון ישן וטוב נמוג בשרעפייך. גם לא באלו.
ודווקא שם, מן הצד השני, אדמוני גם יפה עיניים, נמשכת אחריו, התחלת לרוץ, ורשפי אש הסיקו כליותייך.
אז הבנת.
פשוט היית חולת אהבה.
אהבתי מאוד את האטמוספרה והתנועה והרעיון מתוק כל־כך.
כהערה פיצפונת, הקריאה הייתה קצת רוויה תארים לטעמי, זה קצת מאט את ה־flow (המוח תופש המון תיאורים במשפט אחד) אם יש אפשרות לבזר קצת או להעביר בדרך יותר מרומזת? זאת דעתי האישית הפעם (לאו דווקא האובייקטיבית)
משיח יקר
בלי כתר מזהב
בלי מעיל עד הרצפה
בלי גלימה
בלי יומרה
בוא על חמורך
בוא לבית המדרש נשב נלמד יחדיו גמרא
אין שום דבר בעולם הזה מלבד עוד דף גמרא
נאכל אותם נלעס אותם נבלע אותם דפים בטעם דבש
נהיה אנחנו דף גמרא
והעולם מסביבנו אותיות חמות וחביבות
די בזה, באמת, די רק בזה
ואז כולם יקומו לתחייה
נשמע תורה ממי שאמרה
אשב לי בשורה האחרונה
די בזה, באמת, די רק בזה.
מַיִּם הזורמים בַּמקלחת
שִטפו אותי, עִטְפוּ אותי
לַטְּפוּ אותי, שָייפו אותי
חָפפו אותי, שַפשפו אותי
קָלפו אותי, סַחֲפו אותי
טַהֲרו אותי, הִרגו אותי
הסירו מעליי עוד פיסה ועוד פיסה
פִּשטו את עורי
מָרקו את בשרי
הַתיכו את עצמותיי
מַחֲקוּ אותי
בריח שמפו נפלא
בניחוח פרחים עוצר־נשימה
חַבְּקוּ אותי
חִנקו אותי
שַחְררו אותי
קִברוּ אותי
ואיעלם לי
ואחיה לי
בין אינספור בועות סבון.
///
בוויב השיר הזה (לאוהבי זמר יווני)
מחפש שםאחרונהנפגשנו בשעה היעודה,
היא ירדה מהקו לירושלים בשיער בהיר פרוע
זיהיתי אותה ונופפתי לשלום
יורדים
היא קלילה וצעדה בוטח
לרגליה סנדלים ברצועות דקות
אנחנו מתגלגלים מטה אל הנחל
אביב סביבנו מאוד
היא מצביעה על איזה עלה וקוטפת
אני קורא לו בשם, ואומר "נפוץ כאן באזור"
מצטלבות עיניים והיא מחייכת
סקרנית
היא מביטה מהורהרת
ומסיטה הצידה את העיניים סמוקה
אנחנו מדברים על החיים
"צמאה נפשי לאלוהים לאל חי", היא משתפת
אני מחייך ונשכב על גבי
ממולל עלה ותולש מן השדרה
"לעזור לעם ישראל, איפה שרק אפשר"
מביט בקווצת שיער בהירה המשתלשלת מטה
איזו רוח
תספר על עצמך, היא מתרגשת
על החיים, איפה גדלת, על הצבא
אני בולע רוק ומחייך
היא מקשיבה ועיניה טובות
רוח מתוקה נושבת
השמש שוקעת ואנחנו צריכים ללכת
אני מלווה אותה בחזרה אל התחנה
העלייה תלולה והלב קל ורך
אני מחזיק לה את התיקים
ואת שקית הניילון
היא מביטה אלי מעלה ומבטה רחוק
אני כבר משתומם ומחייך לאות פרידה
שנינו מחכים לו שיבוא
הוא יורד מן האוטובוס בצעד רחב
מגף אדום כבד ומדים מחוייטים
הוא מתכופף לאסוף את התיק מתא-מטען
היא מנופפת לי לשלום והולכת אליו
שניהם באים מחוייכים, הוא מושיט לי יד
לוחצים חזק, הוא מחייך לי מרחוק
הוא מחייך אליה והיא נבוכה ממני
הוא אומר "מכיר את נגר? מוסר לך ד"ש"
היא אומרת "אני אחשוב בשבילך על מישהי"
וגם "יש לך לב טוב"
אני מביט בשתיקה כשהם הולכים זה לצד זו
במבט שהיא נושאת אליו
בצעד הרחב שלו
אני אוהב אותם ושותק
קר מאוד
אני הולך
היי רות
מה יהיה לי להציע לה
אני רואה את עמוס שלך עומד איתן
ואני כל-כך רחוק מלהיות סלע
אולי בקצה הכביש הראשי הזה
אוכל גם אני להיות למישהי מישהו כזה
עננת אבק מיתמרת
טופר פוצע פרווה עבה
שאגה נוראית מחזה מיוסר
קילוחי דם על זרועות
ניב ננעץ בעומק רעמה
לסת מטלטלת
גניחה ונהמה רוטטת
יש לנו מנצח
אלפא נס אל המרחק
מוכה וצולע
גיבור חדש עולה אל הבמה
רעמתו דבלול ודבק
גיבנתו בולטת
זנבו שבור
עיניו קהות
הוא שואג שאגה צרודה אל שמיים מאפירים
מכה רעם ולביאות זוקפות מבט
הוא פוסע בגאון מוזר הן צועדות אחריו
מערכה
הן יוצאות לצוד הרבה
הוא מתבונן בשקט
ומשנה תנוחה, קשה לשבת על ענף
הן חוזרות עם דם על השפתיים
"לא מצאנו טרף"
מתלקקות ונוהמהות בינן לבינן
כשהוא מגרגר לקראת אחת היא מתגלגלת על הצד
אני צריכה לקום מחר מוקדם, תירגע
זכר אלפא הולך לישון לבד
בחלומו הוא גור ואביו גדול
הוא פוסע ופוסע ולא נגמר לכל האופק
הוא מיילל ומצייץ ואביו נמתח עוד אל האופק
עובר ועובר ועובר
הוא מתעורר בבעתה
בפרוותו סבוכים קוצים
נקבה נוהמת מגרשת אותו בטפריה
הן חוזרות אל הגורים הבהירים ומיניקות
מלקקות דם מהשפתיים
הם מביטים בו באיבה כשהוא עובר
גור אחד לוחש: "הבנת בכלל מי זה?"
הוא נוהם נהמה צרודה וזוקף זנב שבור
כשהוא עובר הוא שומע בקושי צחקוקים
מסע של כמה קילומטרים
בצהוב סוואנה שמים בוהקים
הוא מוצא אותו כמו מלך
מלקק פצעים משחר לטרף
"יש לך כמה דקות?"
יושבים
הוא חוזר מן הגלות
רעמתו אין בה דופי
הגורים מזנקים על כפותיו החזקות
הלביאות מתחככות ברעמתו ואומרות
חיכינו לך, ידענו שתשוב
הוא מהורהר והוא נוגס בטרף שהובא
האוכל לא טעים לו והוא לועס בשקט
זה היה מוזר, חבל שלא היית פה
היא אומרת מגרגרת ומניחה עליו ראש
גיבנת מזדקרת
זנב שבור רחוק
נהמה צרודה מאוד
רעמה דבוקה וקוץ
הכל נכון, הוא מתבונן על שקיעת סוואנה נהדרת
ומלקק פצעים ממאנים להיסגר
(תרתי־משמע)
אה וסליחה שלא יצא לי להעמיק אני מנסה לחסל את מלאי הבירות לפני הפסח ורמת הריכוז בהתאם
שתה לשוכרה
חתול זמניזה רק אומר שעליך לקרוא את "נמר השלג" של צ'ינגיס אייטמטוב ברגע זה ממש
ליריקס בתיאור
אהבתי מאוד את התיאור האידילי־טבעי־משוחרר־מחוברלרגשות של הבחורה זה trope חזק.
אלא שתמיד יש סוף עצוב אני רוצה גם סופים שמחים ממך.
השונה ביניהם (המתבטא גם בדמות הנשית) זה שבקטע הראשון של "אשת-הקצין" הגיבור לרגע לא התיימר לחשוב שהוא מתאים לה. רגעי החסד שלהם ביחד בנחל הם עם טון מינורי ומסוייג וכשהם עולים "היא נושאת עיניים למרחק" וגם הגיבור "משתומם ומחכה לו". כלומר לרגע הוא לא מתיימר לכבוש אישה שהיא מראש "אשת-קצין", גם אם היא רווקה ובתולה.
אריה דינן מסכן יותר, כי הוא טבוע עמוק יותר בטבע. בטבע הטבעי אין גברים רגישים או גברים עם סיפורים מסובכים. יש רק אלפא. ההרגשה הקשה מנשוא בקטע של האריות היא שכולם מרגישים שהאריה עשה משהו לא בסדר, שהוא לא היה אמור לנצח, שאי אפשר לשאת את הכאב שלו בתוך המערכת הטבעית של אלפא Provider טבעי ("קצין") ונקבות מגרגרות. הוא היה צריך לדעת אבל הוא ניסה לכבוש פסגה שלא שלו ולכן כזו זרות וצרות עין ונבזיות כלפיו וכזו בדידות וחלומות רעים.
שני קטעים תאומים (ולא במקרה) ששניהם מבררים את ההשתלבות בעולם סואן בתור אדם עם גוון אחר.
לגבי עצוב - יהיו סופים שמחים כשיהיו הבנות שמחות. אני לא אוהב לזייף בכתיבה שלי. (יש לפעמים סופים יותר נעימים או רכים).
מאיפה שלפת אותו? ובאיזה שפה הוא בכלל?
הייתה תקופה שהתעניינתי בשפות אז היו לי בפלייליסט כל־מיני קלסיקות שונות ומשונות
זאת להקה מגניבה, יש להם גם אלבום שלם בגרמנית. מרגישים את שנות ה־60 לטוב ולרע.
קבל עוד שיר ממש ממש חמוד שלהם בדוק תאהב
המילים לקוחות מהגירסה הגרמנית שעדיפה מילולית לדעתי
It's hard to walk through the dark
Please, feet, don't run so fast
Despite all, you'll see the distance
Breathless, it will quickly already become light
Be without haste
Haste only consumes you
Enjoy the rest
Then all'l be good
Close your eyes, count sheep
Tired streets yawn empty
Tired, you only feel the stone
And then they don't disturb you at all anymore
Be without haste
Haste only consumes you
Enjoy the rest
Then all'l be good
הכל מתערבב
מה יהיה
ואם יקרה
וששש, אל תפתחי פה
ולמחשבות אסור להתנהל בחופשיות
שימי להן רסן שלא ינהגו בפראות
ואם את יוצאת מדעתך תשמעי שירים
אבל כאלו טובים
שלא מורידים
שיפרידו אותך מהמוץ
שלא ישקיעו בתוך הבוץ
אבל באלי משהו עצוב
אבל זה לא כדאי
ועוד כמה ימים כבר אסור לשמוע שירים ודי
וזה רק נסיונות
תעברי את זה כמו גדולה
או שתלכי לישון
ותירדמי באפלה
ותתעוררי לזריחה
ותופתעי בשקיעה
ותנשמי עמוק כי גם היום הזה נגמר
תם ועבר
וכבר
לא נשאר
דבר
מלבד מה שנאמר...
מותר להרגיש
מותר לחשוב
מותר להרגיש הכל
מותר לרצות הכל (עזבי ביצוע)
מותר לרצות למות (כנקודת מוצא).
אנחנו זה לא המחשבות שלנו.
בין שתי עולמות אני מבלה את חיי,
בין הטוב והרע, האסור והמותר
בין המתוק לבין המר
בין פחד לתקווה
בין כישלון להצלחה
בין העולם הזה לעולם הבא.
אין בי ולו רגע אחד של שקט,
רגע אחד של חמלה, של אהבה של סליחה וכפרה
ימי עוברים עליי ביעף,
ומיד פעם מפעפעת בי חרדה שגוברת,
ייאוש מהבאות,
תחושת הבדידות מפמפמת ועולה,
והניכור ביני לבין עצמי גדל,
מייחלת שאמיר את תחושת הבדידות בהתבודדות,
שאלו שני הפכים.
איך אראה פניי בפני החצי שלי כשאני שבורה?
איך נוכל להיות ללב שלם בלי כל רע?
אנה קלי, בדמעות שפכתי ליבי, רפא נא מכאבי!
גופי אינו יכול לשאת משקלו ונפשי לא תישא את חוליה
אנה אבוא כשרחק ממני לעד?
האם בנה לי אהובי משכן בליבו?
האם אוכל שוב להיות בקירבו?
אנא שאתעלה ועונותיי ימרקו אנא שאשתנה וייסורי ימרקו,
אבא תוציא ממנו את הריקנות,
תקשיב לי את הניצוץ שכבה,
תפילה בי רוח חדשה חודש ימיי שעברו כל,
קצר נדודי ולצרותי---
אמור די!
חברי אבא חיבוק גדול שאותך לעולם לא אעזוב!.
שממה
מחבק את החידלון קרוב אליי
נושם את הפחד
מתחמם מלהבת השנאה
כי בסוף כולם קיימים
אין סיבה להתכחש לטבע המציאות
(ונכון, ייתכן ויש לנו בחירה על הדרך בה אנו חוזים במציאות - ואולי עדיף להכחיש את המידות השליליות ובכך לבטלם.
ואכן, קשה לדבר על הנושאים הללו כי מסתבר שמילים לא עושים פה עבודה טובה.)
אבל בואו רק נזכור דבר.
ה' אחד.
ו"אני" לא קיים כחלק נפרד ממנו.
המצוי הראשון הוא גם המצוי היחידי.
כל השיטוטים שלנו בעולם קורים אך ורק בתוכו.
ייתכן ואנחנו פשוט מחשבה בתוך מודעות אינסופית.
(מודעות אינסופית שלא מחולקת. הלכות יסודי התורה פ"א ה"ג וה"ז)
לאן שלא תלכו אנא זכרו זאת.
על מנת שלא תקחו ברצינות את מנת קיומכם ה"אינדיבידואלי".
על מנת שלא תצטערו על מנת חלקכם בעולם הזה והבא.
ניהיליזם אינדיבידואלי - שחרור מתפיסת העצמי המוגבלת.
אל עבר השחרור האולטמטיבי הקיים רק אצל המצוי היחידי.
כל הדתות והמסורות הרוחניות בסוף מדברות על הדבר הזה.
התבטלות מוחלטת אל האינסוף.
מכיוון שזהו מנת חלקנו בכל מקרה.
תמיד שואלים - האם נשאר משהוא מאיתנו בסוף?
במקום לשאול - האם היינו משהוא מלכתחילה.
ובנוסף, קחו עצה לחיים - המציאות מוסברת בצורה יותר "איכותית" על ידי פרדוקסים.
...
