אפשר לומר שהחתימה שלך וההודעה שלך זה ממש הניק שלך....

בכל אופן, כן, צה"ל יותר חשוב מאהבה

אם האידיאלים שלו מתאימים לך. נשמע שיותר חשוב לו לשרת את המדינה מאשר להקים בית בישראל. זה מתאים לך? היית מחנכת ככה את הילדים שלך?

ברור שכרגע זה נראה לך כל עולמך- ואכן זה כך, וקשה שזה רק בשבועיים להפגש.. באמת! מכירה את התחושה.

אבל, וזה אבל גדול...

את צריכה להיות שמחה מזה, יש לו סיבה בהחלט טובה! גם אם חיצונית זה באמת מתסכל- בפנים, עמוק בפנים, את צריכה להיות מאושרת שאת עם בחור כזה שמוכן ממש להקריב את זמנו וגם את היציאות שלו הביתה בשביל צה"ל- מדינת ישראל ממש.

ברור שאת באמת צריכה להאמין בחשיבות צה"ל כדי להרגיש את זה... 

זה דווקא אידיאלים שלדעתי בית שנבנה עליהם ומתוכם יזכה להרבה קודש בעז"ה...

לא קיבלתי. זה קשה - אבל צריך בשביל זה אנשים גדולים ונשים גדולות. אולי את לא גדולה מספיק בשביל זה - ובכן, זה בסדר. לא כל אחד מתאים לזה. אבל לחלוטין אין טעם - וסליחה שאני חד - להגיד שצריך לשלול את זה לחלוטין.

כתבתי אחרי - לא כל אחד מתאים לזה. ב"את לא גדולה מספיק לזה" - התכוונתי אך ורק שהיא לא מתאימה לזה וש"הגודל" שלה לא מתאים לקשר כזה.

מחילה אם נפגעת, טובל...

זה לגיטימי לרצות לראות את הבעל כשמתחתנים! ולא רק פעם בשבועיים.

ובכלל למי שכתב שזה מלחמת מצווה-  המלחמה של תקופתנו היא ייחודית בזה שהיא לא רציפה אלא יש תקופות של קרבות, מבצעים, מלחמות ספציפיות לזמן קצר יחסית- ובשביל זה יש צו 8.

ובשביל לשמור על יכולת הלחימה של הצבא יש מילואים.

להגיד שאנחנו במלחמה ולכן צריך לראות את הבעל פעם בשבועיים לא נראה מציאותי בעיני.

וחוץ מזה יש אידיאלים נוספים ולא רק צבא קבע שכבודו במקומו מונח אבל בהחלט אי אפשר להגיד שהוא הכי חשוב מבין כל האידיאלים.

כל אחת בוחרת מה להקריב בשביל מטרה שהיא מאמינה בה.

יש כאלה שלא רוצות להקריב את הזוגיות שלהן.

יש נשים שלא מתאימות להתחתן עם בחורי ישיבות.

יש נשים שלא מתאימות להתחתן עם חוקרים.

יש נשים שלא מתאימות להתחתן עם רופאים.

יש נשים שלא מתאימות להתחתן עם אנשי עולם המעשה.

מי ביקש זאת מכם? ריבונו של עולם, לכו תמצאו לכן את הבחור האידאלי לנשמה שלכן ואל תטיפו לנו מה להטיף, אנחנו לא נפסיק לחנך לאידאלים רק בגלל שהבחור שלך העדיף את הקצונה על פניך, לא יקרה.

לא רוצה לחיות עם קצין בסיירת? תמצאי לך בחור אחר, מי לדעתך ימלא את שורות הקצונה בצה"ל? פיליפינים? תאילנדים? סינים? לכל נשות הקבע קשה, ובאופן כללי לכל הנשים ולכל הגברים יש קשיים בזוגיות, אז מתגברים.

שהם מתאימים באידיאלים! זה ברור!

התגובה שלי הייתה נגד זה ששוללים את ההרגשה שלה כאילו היא  אנוכית וקטנה!

כתבתי שיש לגיטימציה להרגשה שלה. (שהיא רוצה להתחתן עם מישהו ולא לראות אותו חוץ מפעם ב...)

בקשר ללמה להטיף- לא התייחסתי לזה בכלל, אני חושבת שצריך לחנך (לא להטיף!) לכל מיני אידיאלים וביניהם גם צבא קבע אבל זה בהחלט לא האידיאל היחיד שראוי. (למרות שגם הוא מאוד חשוב כמובן)

הם נורמלים.

אבל אני חושב שאם משווים מישהי שהקריבה כ"כ הרבה בשביל הצבא

למישהי שלא מוכנה להקריב כ"כ זה מעליב את הראשונה. מאוד.

אלא אנשים שמתאימה להם צורת זוגיות מסויימת,

ויש להם השקפה קצת שונה על חיי משפחה...

לא הבנת נכון את הרמב"ם

רבנו מדבר על מלחמת רשות (הרחבת גבולות הארץ או האדרת שם ישראל ושם ה' בעולם)

אבל מלחמת מצווה (להצלת ישראל מיד הקמים עליהם, שזה בערך המצב מאז קום המדינה) יוצאים אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה (ע"ע אהרון קרוב).

אז כן, מה שהוא עושה זה מספיק חשוב כדי שתתמודדי עם העובדה שהוא יוצא פעם ב...

הוא לא היחיד ששירת אי פעם ביחידה סודית\מובחרת וכמו שיש אחרים נשואים ובעלי משפחות גם אתם תמצאו איך להסתדר.

המון הצלחה,

אש השם.

ובחיל האוויר יש כמה בסיסים כאלה.. 

סיכום היחידות של רן פקר (לשעבר מפקד בסיס של ח"א בתל נוף) עם הרבי מליובאוויטש-  http://www.col.org.il/show_news.rtx?artID=16938

 "ביקש שאספר לו על חיי הפרטיים. רצה לשמוע על האשה והילדים והתעניין במיוחד בצורת החיים בבסיס ובקשיי חינוך הילדים במסגרת כזאת. טען, שלא טוב לחנך ולגדל ילדים בבסיס צבאי. אפילו אם נגדל פרחים ונשתול דשאים, עדיין הם יהיו בצל המטוסים. כיצד אנו רוצים לחנכם לשלום אם הם גדלים באווירת המלחמה! הסברתי לו את בעיית הכוננות וחשיבותה. לא קיבל וטען שהדבר ניתן לפתרון על-ידי תורנות של אנשי השיכון בבסיס. יש להוציא את המשפחות מהבסיס ולשכנם ביישוב האזרחי הקרוב. בעיית האזעקה המהירה יכולה להיפתר על-ידי חידושי הטכנולוגיה" 

בכלל, קראתי עכשיו וזה מאוד מעניין.

הם טסים לחצי שנה/ שנה לאפגניסטן או עירק ברצף.  לא הייתי שורדת כזה דבר.

ומסכימה לחלוטין- אין לי ספק שבעלי (במשהו הסודי שהוא עושה שאסור לו לספר  ) עם השכל שב"ה ה' חנן אותו איתו, תורם הרבה יותר מאשר אם הוא היה סתם עוד חייל קרבי בנח"ל החרדי או בשריון. (וגם אנחנו תורמים כלכלית למדינה- אתם יודעים כמה משלמים משכורת לאזרח שהיה עושה את מה שהוא עושה?.... מספר רב ספרתי...)

מבהירה שוב כדי לא להעליב אף אחד- במקרה של בעלי הוא תורם יותר איפה שהוא (בעיני, גם מרוב החיילים הקרביים- אבל אני לא שופטת אף אחד!)

אני כ"כ מבינה אותך. זה באמת קשה ומטורף. פעם בחודשיים????!! א"א לבנות ככה קשר. זה או הצבא או הקשר שלכם. את צודקת.

והאידאלים של הצבא חשובים!!! נשמע שהוא ביחידה חשובה ומצילה חיים. כל הכבוד לו. אבל א"א לעשות הכל. צריך לוותר על משהו.

או שמתאים לו עכשיו להשקיע את כל כולו בצבא או שהוא משקיע את עצמו בקשר איתך. כי לבנות קשר זה דורש השקעה רצינית. והוא לא יכול לעשות את זה (אני חושבת) בלו"ז כזה.

מילא אם הייתם כבר בקשר, כך שיש לזה בסיס. וגם אז רק כהחלטה משותפת.

לי נשמע שעם כל הכאב- זה לא  מתאים לו עכשיו. תעברי הלאה. הוא כנראה לא בשלב של לבנות קשר.

מקרא מפורש : "נקי יהיה לביתו"

טוב , כמובן כולכם תגידו שמלחמת מצווה והכול,

אבל מה אני באה לומר שבעיקרון זה המצב הנכון לזוג 

אבל בכל מקרה

גם אם זה מה שאמורים לעשות בפועל זה עדיין לא אומר שזה מה שאידיאלי לזוג

על פי התורה מה שזוג אמור לעשות שנה ראשונה זה נקי יהיה לביתו

כמו שאהבה של ילדכם לא באה על חשבון אהבת בן הזוג,

אלא היא אהבה משותפת שדווקא נובעת מתוך האחדותיות

של בני הזוג...

איך יכול להיות?

מאוחדת איתו באהבה ומסירות נפש לתורה.

כמו רב רחומי ואישתו,

שהתמסרו שניהם כ"כ ללימודו של רב רחומי אצל רבא בעיר מחוזא,

עד כדי ששב לאישתו רק מידי ערב יום כיפור.

זה נכון מאוד אבל לא בהתחלה

בשנה הראשונה ההדרכה לכל האברכים זה לא לצאת לכולל ערב

ולהשתדל כן להיות בבית כמה שיותר

אחרי שהזוגיות כבר בנויה אפר לצאת ללמוד כל היום וכל הלילה

שנה אחת בסדר, ואז עד ה-120 רק בשבתות?

יש כאלו שלוקח להם יותר והרבה יותר

כן ואז אפשר להיפגש הרבה פחות. בהחלט.

וכל כך קל להיות אשת אברך שכזו?

ולהבין היאך תיתכן אחדותיות שכזו, כשהבעל לא בבית?

אבל בהתחלה לא שייך בכלל

ואחר כך- כל זוג לגופו. 

כשהבעל בכלל לא בבית"

שאלת איך, הסברת בעצמך מעולה...

ולהתגייס...

הבהרה:

הדברים הבאים לא מכוונים למישהו ספציפי אלא לרוח הכללית העולה מהתגובות פה.

אני לא יודע אם וכמה מכם מכירים את המציאות הזו מקרוב, אם כן - אני בטוח שתסכימו לפחות על חלק מהדברים שאכתוב על אף שאינם מקובלים בציבור המכונה "שלנו" (ביטוי שהרב קוק התנגד אליו אגב..)

מהיכרות אישית מאד של כמה קרובות משפחה וחברים שמשרתים בקבע, אני יכול להעיד שזה קשה, מאד קשה. ולא רק בשנה ראשונה, זה קשה כל החיים. הבכי לבד בלילות, הקנאה בכל המשפחות הנורמליות שהבעל חוזר כל ערב ב6, ההתעסקות המתסכלת במקצועות גבריים כמו תיקון האוטו בגלל שאין גבר בבית שיעשה את זה, הצורך הנורמלי והטבעי של כל אישה לשתף את בעלה בכל דבר בחיים שיכול להתבצע רק דרך הטלפון (בתנאי שהוא לא בשבוע שטח או במבצע), הדאגה המשתקת בעתות מלחמה שלא מאפשרת לתפקד כרגיל אפילו בדברים פשוטים וכל מה שעושים זה להיצמד לפלאפון 24 שעות כדי לשמוע שהכל בסדר, כל החוויות הקטנות של הילדים שאבא שלהם לא נמצא איתם כדי לראות (הצעד הראשון, מסיבת הגן הראשונה, ללוות אותם לבית הספר בכיתה א', ועוד..), ההקפצות באמצע הלילה כשחשבתם שהוא יישאר עוד יומיים, ולחלופין ההודעה שעתיים לפני כניסת שבת שהוא לא יכול להגיע בסוף מאיזה סיבה מפגרת, המבט המרחם-מחרפן של הסביבה עם הליחשושים (ולפעמים ממש ישירות) של: "איך את עושה את זה? איזה מסירות נפש! באמת!" ועוד היד נטויה..

אז חבר'ה - זה מאוד רומנטי ודרמטי להגיד שהצבא והעם קודמים לאהבה פרטית ולזוגיות, ומי שעושה את זה היא אשה ענקית ומדהימה וכל הכבוד לה, לבעלה, לצה"ל, ולנו הדתיים לאומיים! (שאנחנו כמובן - האנשים הכי אידאליסטים, שפיצים, תותחים, וכללישראלים!) זה מאוד קל לומר שאנחנו נמשיך עם החינוך הכ"כ מוצלח שלנו ונמשיך לשלוח קצינים דתיים לבה"ד 1 וכל בנות המגזר - יקריבו את אהבתם ורגשותיהם בשביל החלום של כל מכיניסט להפוך יום אחד לעמנואל מורנו או לרועי קליין.. (אגב, חינוך כ"כ מוצלח שבכל שנה ושנה הרפיסות של צה"ל בפני אויבנו הערבים רק גדלה על אף ש'הדתיים משתלטים על צה"ל', נקודה למחשבה..)

אבל האמת צריכה להיאמר, יש אנשים שהצבא עומד עליהם, ובלעדם - חיינו במדינה הזאת לא היו יכולים להימשך. אנו חייבים להם את חיינו. הנשים והילדים שלהם לא גדולים, לא ענקים, אלא הרבה יותר מזה, אני לא חושב שיש מילים שיכולות לתאר את ההקרבה ארוכת השנים שנשות קבע עושות, ואני בטוח שיש חלקה מיוחדת בגן עדן ששמורה רק להם!

אבל מי שלא - שהצבא לא עומד עליו, אלא הוא סתם איש קבע שמבזבז את הזמן, ויש הרבה הרבה כאלה. הוא בכל יום שופך דמים, את דמה של אשתו. אנחנו צריכים להוציא מהראש שלנו את הסרט שכל שנייה שאדם בצבא - הוא עסוק בשירות אינסופי של העם והמולדת, (כדאי לדעת את זה בלי קשר ל'להתחתן עם הצבא', אלא כדי לא להפיל את רוחם של כל המכיניסטים המורעלים שאחרי כמה חודשים בצבא מגלים שהם לא עושים כמעט כלום)

זה מאוד קל להטיף לכל הנשים הכואבות האלה שהם צריכות להקריב מעצמם לכלל ישראל - אבל מי שלא נמצא איתן בשעות הקשות (ויש הרבה כאלה) לדעתי אין לו זכות להביע דעה בעניין. מי שלא מחובר לכאב של בן אדם, לא יכול לשפוט אותו ולהחליט בשבילו מה ראוי להיות. (כפי שאמרו חז"ל שתלמיד חכם שאין לו ילדים - אסור לו להיות חלק מהסנהדרין, ועוד דוגמאות רבות)

לסיכום - לדעתי טוב להיכנס למהלך כזה רק אם באמת אבל באמת צה"ל זקוק לבן אדם הזה והתפקיד שלו באמת חשוב לעם ישראל. (ולא, לא כל קצין הוא כזה, אני לא אסתכן ואומר שרובם לא כאלה, אבל מספר מאוד גבוה).

ואם אתם מחליטים ללכת על מהלך כזה - עצה שלמדתי מאנשים שחווים את זה מקרוב:

בשום פנים ואופן אל תחיי בתחושה שכל עם ישראל נמצא לך על הכתפיים ובזכות ההקרבה שלך הוא מתקיים, לא מפני שזה לא נכון - אלא שאי אפשר להתנהל ככה ביום יום נגד כל הקשיים וזה סתם גורם לרחמים עצמיים מיותרים, (כפי שנאמר: עם אידאלים לא קונים במכולת) מי שעושה את זה - צריכה לראות בשירות הצבאי של בעלה כדבר החשוב ביותר שהוא יכול לעשות ולראות בזה ערך עליון . אם את לא רואה את זה ככה - חבל על הזמן, ממש ממש  מסוכן להיכנס למהלך כ"כ ארוך (שנה, שנתיים, קבע) עם תחושה של 'אני בכלל לא רוצה את זה'

והנראה לעניות דעתי כתבתי.

שהוא מעגלי

משאיר נזקים לאורך הדרך

והמטרה לא מושגת

המרַצה מתבאס לעשות משהו שפחות לטעמו

המעשה יוצא עקום

כי עוגה עושים באהבה

המרוּצה לא באמת מרוצה

ואז המרַצה שוב נכנס לפעול

זה מתחיל במילה טובה,

ויכול להיות גם טירחה מאומצת,

נסיעה רחוקה או הוצאה כספית גבוהה.

האם הצד השני מכיר בזה?

"העושה טובה למי שאינו מכיר בה..."?

או "המפייסו בדברים..."?

לרוב נשים חכמות פיקחות ומבינות שהגבר משקיע או מקדיש מזמנו, מתאמץ ומנסה.

ואם היא לא שמה לב לזה? אז חבל על המאמץ.

הראש והלב שלה במקום אחר.

נתינה היא חשובה מאוד, בטח בזוגיות.

ריצוי זה גרוע. כי ריצוי מונע בדרך כלל מפחד.

באופן אירוני הריצוי לא מתמקד בשני, אלא בעצמי. בפּנים- אני רוצה לרָצוֹת את השני כדי שלא יקרה א' ב' ג'..

ואז זה בדיוק הפוך מנתינה. כי אני בעצם הסיפור, לא הוא.

וזה יוצר שני אפקטים-

א. לא נעים לצד השני לקבל ככה. זאת לא נתינה אמיתית, וזה מורגש.

ב. זאת נתינה שהיא באה עם מחיקה עצמית. מה שגרוע בתווך הארוך (לשני הצדדים אגב).

בגדול בחוויה שלי, אלמנט דומיננטי של ריצוי יכול להרוס זוגיות.

(לעומת נתינה שהיא חלק הכרחי ובלתי נפרד מזוגיות)

כלומר, זה מה שאתה עושה בפועל, אבל המניע הוא בכלל לא הצד השני ולא טובתו, המניע הוא שאתה תהיה אהוב, שאתה תקבל אישור ולא דחייה.

זה ה-הבדל.

אתה מרכז הסיפור, לא הוא.

זאת תכונה שמאמצים בילדות, בשלב כל שהוא הבנת שכדי לשרוד ולהרגיש אהוב אתה צריך לרצות, לשמח, להיות מושלם, לא להיות נטל.

אפשר לעשות טובות, אפשר לעזור,

כדי לנהל מערכות יחסים טובות חייב לפעמים להתגמש

אבל בריצוי המניע הוא לא אותו מניע וזאת הבעיה.

לריצוי אין גבול, בריצוי אתה מרגיש שחוק, קורבן, שנלקח ממך ולא שנתת.

• שיהיה גבוה, אבל לא שחצן.

• חתיך, אבל שלא יידע שהוא חתיך.

• חכם, אבל שלא יתקן אותי.

• עשיר, אבל שיהיה עניו.

• תורני, אבל שלא יהיה "כבד".

• קליל, אבל רציני.

• מצחיק, אבל שידע מתי להפסיק.

• רגיש, אבל גברי.

• גברי, אבל מחובר לרגשות.

• ספונטני, אבל מתכנן הכול מראש.

• כריזמטי, אבל צנוע.

• מנהיג, אבל שייתן לי להוביל.

• אוהב לטייל, אבל גם אוהב להישאר בבית.

• ספורטאי, אבל שלא יהיה מכור לחדר כושר.

• בשל רגשית, אבל עם נשמה של ילד.

• חברותי, אבל שלא יהיו לו יותר מדי חברות.

• שיהיה לו תואר.

• רצוי שניים.

• ועדיף שגם יעשה מילואים בלי להתלונן.

• שיהיה לו עסק מצליח או עבודה בהייטק.

• אבל שיסיים לעבוד בארבע כדי להיות עם הילדים.

• שיאהב ילדים.

• אבל שלא ייתן להם מסכים.

• שידע לבשל.

• ושלא יעשה מזה עניין.

• שיקום מוקדם לתפילה.

• אבל גם יישאר ער לדייט עד חצות.

• שילמד דף יומי.

• וגם שיספיק לקרוא ספרי פסיכולוגיה.

• שיהיה מחובר לרב.

• אבל שיחשוב בעצמו.

• שידע לרקוד.

• אבל לא יותר טוב ממני.

• שיאהב מוזיקה.

• אבל שלא ישמיע טראנסים באוטו.

• שיהיה כריש במשא ומתן.

• אבל עדין איתי.

• שיזכור כל תאריך חשוב.

• בלי שאני אזכיר.

• שידע להחליף גלגל.

• לתקן ברז.

• להרכיב איקאה.

• להבין במשכנתאות.

• להשקיע בבורסה.

• ולהוציא את הזבל בלי לבקש.

• שיהיה עמוק.

• אבל גם זורם.

• שידע להכיל.

• אבל גם להציב גבולות.

• שיכבד את ההורים שלי.

• ויאהב את האחים שלי.

• ויצחק מהבדיחות של אבא שלי.

• שיהיה בן 29.

• עם ניסיון החיים של בן 45.

• והאנרגיות של בן 23.

• בלי מטענים.

• בלי אקסיות.

• בלי דרמות.

• ועם אינטליגנציה רגשית של מטפל זוגי.

• וכמובן... כימיה. כי אם אין כימיה — כל השאר לא משנה.

כמובן ג'נרטתי את המקבילה לגברים (חלק חמודים, חלק קצת פספס והייתי עורכת יותר)

שתהיה צנועה, אבל נראית כמו דוגמנית.

תורנית ומשכילה, אבל שאין לה ידע הלכתי יותר ממני.

חכמה ושנונה, אבל שלא תנצח אותי בוויכוח.

זורמת וקלילה, אבל שתקפיד על קלה כבחמורה.

שתפרגן לי מול החברים, אבל שלא תגרום לזה להיראות כאילו היא מחנכת אותי.

נשית וענוגה, אבל שתדע להרים ספות כשמנקים לפסח.

דעתנית ומבינה, אבל שתיתן לי להרגיש הראש בבית.

עצמאית, אבל שתחכה להחלטה שלי.

שתרצה לפרנס את לימוד התורה שלי, וחס וחלילה לא שתפתח קריירה.

שתעשה תואר פרקטי.

עדיף בהוראה או חינוך מיוחד.

אבל שתרוויח כמו בהייטק כדי לשלם שכר לימוד לישיבות.

שתעבוד חצי משרה.

כדי שתהיה בבית כשאני חוזר מסדר ערב.

שתאהב ילדים.

שתגדל שבט של שמונה ילדים.

אבל שלא תיראה עייפה לעולם.

שתדע לבשל כמו אמא שלי.

ושלא תשתמש באבקת מרק.

שתכין חלות כמו במאפייה.

ותלמד את כל הסגולות להפרשת חלה.

שתאהב אורחים בשבת.

ותארח 15 חברים מהישיבה בהתראה של שעה.

ותשמח לשטוף את כל הכלים במוצאי שבת בלי להזעיק אותי.

שתהיה מחוברת לרבנית שלה לתמיכה רגשית.

אבל שתסכים עם הרב שלי בכל נושא.

שיהיו לה אידאלים לתמוך בחצי שנה רצוף מילואים.

אבל שלא תדרוש ממני לגור בגבעה.

שתדע לשיר זמירות שבת.

אבל שלא תשמיע קול ליד חברים שלי.

שתאהב מוזיקה יהודית עמוקה.

אבל שלא תביא לי שירי קרליבך של שלוש שעות.

שתעשה ספורט ותשמור על כושר.

אבל בצניעות ובלי לעשות מזה עניין.

שתדע לנהוג בצורה בטוחה.

אבל שתיתן לי לנהוג תמיד.

שתדע לקפל את הציצית היטב בלי שהפתילים יסתבכו בכביסה.

ותגהץ לי את החולצות הלבנות בלי קמט אחד.

שתהיה עמוקה מחשבתית.

אבל שתסתפק בוורטים פשוטים על הפרשה.

שתדע להכיל את הספקות שלי.

אבל שתהיה יציבה כמו סלע אמוני.

שתכבד את ההורים שלי.

ותאהב את השטויות של אחים שלי.

ותצחק מהווארטים הנאמרים בשולחן שבת של אבא שלי.

שתהיה בת 21.

עם בגרות נפשית של בת 50.

והמראה הרענן של בת 16.

בלי היסטוריה של דייטים.

בלי חפירות של 'לאן הקשר הולך' - שפשוט תזרום עד האירוסים.

ועם יכולת הקשבה של פסיכולוגית קלינית אחרי יום עבודה.

וכמובן... שיהיה ענווה ופשטות. כי אם אין פשטות — איפה כל התורניות?

יש שיר כזה

אגב זו תשובה לכל אתגר

חתן מתוק מדבש*

אני חושב שכולנו רוצים לבנות בית ורק מחכים לזה

שיעור ד' זה לא צעיר

לא צריך לקחת אותי כפרוייקט כדי לשדך לי?

אבל אני כופר וצעיר מכדי להכיר בחורות שיתאימו לך

זקן בעלז. ואולי אתה לא מכיר בחורות שיתאימי לי אבל אולי את הסגנון כן

את הסגנון ודאי שאני מכיר, אבל את הבחורות לא

מתחיל שיעור ג'

להכיר בנות בסגנון זה כבר משהו אחר. השאלה יותר מי יכול לעזור לי להכיר

לא הייתי חושש מזה לשניה

במקומי; שיר או סיפור וכו'. חוששת שהוא יעשה זאת טוב יותר.

ולזה אני לא מוכנה. באמת רוצה להאמין שאף פעם לא

יוכל להחליף את האדם, את היצירתיות האנושית.

אחרת, מה אנחנו עושים פה בכלל?

מהסיבה הפשוטה שאיני אוהב לנהל שיחות.

הרימו כוס לחייו ואמרו: "ומה עלינו לספר למלך על אודותיך, זנון?".

"לא כלום", השיב להם, "מלבד שישנו איש זקן באתונה שיכול לשתוק בשעת משתה".

"על הפטפטנות", פלוטרכוס.

טאקט ויכולת להתאים את עצמך לסיטואציה שאתה נמצא בה היא נכללת בכישורי חברה בסיסיים.

ברור שיש מקרים שעדיף לוותר על הנימוסים ולדבר ישירות, אבל הרבה יותר מעצבן בן אדם שלא יודע להתאים את עצמו לסיטואציה.

אוקי,

למשל אם בן אדם "מתאים את עצמו לסיטואציה" ולמעשה נרצה או לא, צבוע כלפי הצד השני,

איך נדע שהוא לא עושה את זה איתנו ?

כי אצל הבן אדם הישיר, עם כולם, נדע שמה שהוא אומר, זה מה שהוא חושב

ואם הוא רוצה "להתאים את עצמו לסיטואציה", הוא לא מחרטט הוא פשוט שותק.

ואם הוא אוהב את הצד השני הוא מחייך לו ואם הוא לא אוהב הוא לא מחייך. הכל ברור. בלי לעגל פינות. בלי צביעות.

אחרי ההבהרה הזו,

איזה אופי תעדיפו יותר ?

גם אני מעדיף בחורה יפה וגם שמאוד אוהבת את המטבח וגם אוהבת מאוד לגדל ולחנך ילדים (ממש אוהבת, נהנית מזה)

אבל מה אני מעדיף יותר ? שתאהב לגדל ולחנך ילדים.

אין לי בעיה שהיא לא תהיה יפה ושלא תאהב את המטבח, למרות שגם אלה דברים חשובים, אבל אם צריך לבחור, בחרתי. ויתרתי.

רואה ? עניתי על התשובה.

עכשיו תורכם (פנייה לנשים וגברים)

מה חשוב לכם יותר ? ישיר כלפי כולם (סותם במקרה שלא רוצה לפגוע אבל לא מחייך ולא מספר סיפורי סבתא)

או...מעגל פינות ? זורם ? ונרצה או לא מחרטט קלות. או זה או זה.

זו השאלה.

שאלה שיש לה תשובה ברורה מאוד וניתן לענות עליה בצורה החלטית,

גם אם זה פחות נח, אבל זה פורום אנונימי, אז אני מאמין שזה אפשרי.

זכיה ב 20 מיליון שקל בשנה הקרובה , לעונים.

שייך,

סביר מאוד שאפילו לא קיבלו את הפרטים שלך בגלל זה.

לפעמים דווקא כשהאדם כבר לא רלוונטי עבורנו הדמיון מתחיל להשלים את כל מה שלא באמת קרה. הוא בונה בראש מה היה יכול להיות ובקלות מצייר תמונה מושלמת ( מידי) שלא בטוח שהייתה קיימת במציאות.

כשאתה רואה אותה עם בעל וילד אתה לא באמת רואה את החיים שהיו יכולים להיות לכם. אתה רואה תוצאה מוגמרת והמוח באופן טבעי משלים את החסר..

אל תשכח שגם אם הייתם נפגשים אף אחד לא יודע אם באמת הייתם מתאימים. יש הבדל גדול בין פוטנציאל שדמיינו במשך שנים לבין זוגיות אמיתית שנבנת יום יום .

ובעיניי, המשפט שכתבת מה אני אמצא? הוא כנראה הדבר שבאמת יושב מתחת לכל זה. מתי שלי תגיע

אל תיתן למחשבות האלה לשכנע אותך שפספסת את האחת. יכול להיות שהן פשוט מזכירות לך כמה אתה רוצה כבר להקים בית משלך. וגם זה, בעזרת ה' יגיע.

ועם כל מה שכתבתי לי יש כלל ישר שקופץ לי לא להשוות לאחרים תתרכז בעצמך זה באמת הרבה יותר כיף

זה באמת מה שחשתבי בהתחלה... מי אמר שאנחנו בכלל מתאימים. וזהעבד טוב

רק שבחודש האחרון לא יודע פתאום נכנס למח