היצירה המיוחדת לו.

שיר ,סיפור, קטע קצר, מכתב או כל צבר מילים שנקרא בשם.

והן ---

דיו הנפש.

מעניין אותי לדעת, 

מה גורם לנו לקחת את המילים שנכתבו ב"דיו הנפש" ולחשוף אותן לעין כל?

הקול קרא לך אז יצאת. עזבת את חיבוקו החם של הבית, את להטה המרצד של האח בחדר האורחים, ופסעת אל השמים המעוננים של חדשי שבט-אדר. קרירות הגשם עוד נישאה באוויר, ממשמשת בבגדייך. יצאת כרוכה בצעיף מהבית, רק שם החום עוד נאחז, עם הריחות המוכרים, אך אט אט הם נדחפים הלאה והצינה נאחזת בגופך. 

עד שקנתה לה מקום שבו עננים לבנים דוחקים אפורים הלאה, ימי ניסן חשים ובאים. החלו סגריר ולהט מחוללים סביבך עד שהבנת, נדרשת לך ארוכה. 

אולי אור השמש המרפרף על פנייך? אולי צבעם העז של הורדים? היניח לך אודם יין? או כוס משקה מהביל יהיה מזורך?

הלאה, הלאה, לא מצאת בהם נחמה. אולי עצי הבשמים או קול זמר ערב ונגינה? נותרת שוממת מול להבות המדורה כאשר זכרון ישן וטוב נמוג בשרעפייך. גם לא באלו.

ודווקא שם, מן הצד השני, אדמוני גם יפה עיניים, נמשכת אחריו, התחלת לרוץ, ורשפי אש הסיקו כליותייך. 

אז הבנת. 

פשוט היית חולת אהבה.

משיח יקר

בלי כתר מזהב

בלי מעיל עד הרצפה

בלי גלימה

בלי יומרה

בוא על חמורך

בוא לבית המדרש נשב נלמד יחדיו גמרא

אין שום דבר בעולם הזה מלבד עוד דף גמרא

נאכל אותם נלעס אותם נבלע אותם דפים בטעם דבש

נהיה אנחנו דף גמרא

והעולם מסביבנו אותיות חמות וחביבות

די בזה, באמת, די רק בזה

ואז כולם יקומו לתחייה

נשמע תורה ממי שאמרה

אשב לי בשורה האחרונה

די בזה, באמת, די רק בזה.

מַיִּם הזורמים בַּמקלחת

שִטפו אותי, עִטְפוּ אותי

לַטְּפוּ אותי, שָייפו אותי

חָפפו אותי, שַפשפו אותי

קָלפו אותי, סַחֲפו אותי

טַהֲרו אותי, הִרגו אותי

הסירו מעליי עוד פיסה ועוד פיסה

פִּשטו את עורי

מָרקו את בשרי

הַתיכו את עצמותיי

מַחֲקוּ אותי

בריח שמפו נפלא

בניחוח פרחים עוצר־נשימה

חַבְּקוּ אותי

חִנקו אותי

שַחְררו אותי

קִברוּ אותי

ואיעלם לי

ואחיה לי

בין אינספור בועות סבון.

///

בוויב השיר הזה (לאוהבי זמר יווני)

נפגשנו בשעה היעודה, 
היא ירדה מהקו לירושלים בשיער בהיר פרוע
זיהיתי אותה ונופפתי לשלום
יורדים

היא קלילה וצעדה בוטח
לרגליה סנדלים ברצועות דקות
אנחנו מתגלגלים מטה אל הנחל
אביב סביבנו מאוד
היא מצביעה על איזה עלה וקוטפת
אני קורא לו בשם, ואומר "נפוץ כאן באזור"
מצטלבות עיניים והיא מחייכת
סקרנית
היא מביטה מהורהרת 
ומסיטה הצידה את העיניים סמוקה

אנחנו מדברים על החיים
"צמאה נפשי לאלוהים לאל חי", היא משתפת
אני מחייך ונשכב על גבי
ממולל עלה ותולש מן השדרה
"לעזור לעם ישראל, איפה שרק אפשר"
מביט בקווצת שיער בהירה המשתלשלת מטה
איזו רוח

תספר על עצמך, היא מתרגשת
על החיים, איפה גדלת, על הצבא
אני בולע רוק ומחייך
היא מקשיבה ועיניה טובות
רוח מתוקה נושבת

השמש שוקעת ואנחנו צריכים ללכת
אני מלווה אותה בחזרה אל התחנה
העלייה תלולה והלב קל ורך
אני מחזיק לה את התיקים 
ואת שקית הניילון
היא מביטה אלי מעלה ומבטה רחוק
אני כבר משתומם ומחייך לאות פרידה
שנינו מחכים לו שיבוא

הוא יורד מן האוטובוס בצעד רחב
מגף אדום כבד ומדים מחוייטים
הוא מתכופף לאסוף את התיק מתא-מטען
היא מנופפת לי לשלום והולכת אליו

שניהם באים מחוייכים, הוא מושיט לי יד
לוחצים חזק, הוא מחייך לי מרחוק

הוא מחייך אליה והיא נבוכה ממני
הוא אומר "מכיר את נגר? מוסר לך ד"ש"
היא אומרת "אני אחשוב בשבילך על מישהי"
וגם "יש לך לב טוב"
אני מביט בשתיקה כשהם הולכים זה לצד זו
במבט שהיא נושאת אליו 
בצעד הרחב שלו
אני אוהב אותם ושותק
קר מאוד

אני הולך

הכל מתערבב

מה יהיה

ואם יקרה

וששש, אל תפתחי פה

ולמחשבות אסור להתנהל בחופשיות

שימי להן רסן שלא ינהגו בפראות

ואם את יוצאת מדעתך תשמעי שירים

אבל כאלו טובים

שלא מורידים

שיפרידו אותך מהמוץ

שלא ישקיעו בתוך הבוץ

אבל באלי משהו עצוב

אבל זה לא כדאי

ועוד כמה ימים כבר אסור לשמוע שירים ודי

וזה רק נסיונות

תעברי את זה כמו גדולה

או שתלכי לישון

ותירדמי באפלה

ותתעוררי לזריחה

ותופתעי בשקיעה

ותנשמי עמוק כי גם היום הזה נגמר

תם ועבר

וכבר

לא נשאר

דבר

מלבד מה שנאמר...

בין שתי עולמות אני מבלה את חיי,

בין הטוב והרע, האסור והמותר

בין המתוק לבין המר

בין פחד לתקווה

בין כישלון להצלחה

בין העולם הזה לעולם הבא.

אין בי ולו רגע אחד של שקט,

רגע אחד של חמלה, של אהבה של סליחה וכפרה

ימי עוברים עליי ביעף,

ומיד פעם מפעפעת בי חרדה שגוברת,

ייאוש מהבאות,

תחושת הבדידות מפמפמת ועולה,

והניכור ביני לבין עצמי גדל,

מייחלת שאמיר את תחושת הבדידות בהתבודדות,

שאלו שני הפכים.

איך אראה פניי בפני החצי שלי כשאני שבורה?

איך נוכל להיות ללב שלם בלי כל רע?

אנה קלי, בדמעות שפכתי ליבי, רפא נא מכאבי!

גופי אינו יכול לשאת משקלו ונפשי לא תישא את חוליה

אנה אבוא כשרחק ממני לעד?

האם בנה לי אהובי משכן בליבו?

האם אוכל שוב להיות בקירבו?

אנא  שאתעלה ועונותיי ימרקו אנא שאשתנה וייסורי ימרקו,

אבא תוציא ממנו את הריקנות,

תקשיב לי את הניצוץ שכבה,

תפילה בי רוח חדשה חודש ימיי שעברו כל,

קצר נדודי ולצרותי---

אמור די!

חברי אבא חיבוק גדול שאותך לעולם לא אעזוב!.

שממה

מחבק את החידלון קרוב אליי

נושם את הפחד

מתחמם מלהבת השנאה

כי בסוף כולם קיימים

אין סיבה להתכחש לטבע המציאות

(ונכון, ייתכן ויש לנו בחירה על הדרך בה אנו חוזים במציאות - ואולי עדיף להכחיש את המידות השליליות ובכך לבטלם.

ואכן, קשה לדבר על הנושאים הללו כי מסתבר שמילים לא עושים פה עבודה טובה.)

אבל בואו רק נזכור דבר.

ה' אחד.

ו"אני" לא קיים כחלק נפרד ממנו.

המצוי הראשון הוא גם המצוי היחידי.

כל השיטוטים שלנו בעולם קורים אך ורק בתוכו.

ייתכן ואנחנו פשוט מחשבה בתוך מודעות אינסופית.

(מודעות אינסופית שלא מחולקת. הלכות יסודי התורה פ"א ה"ג וה"ז)

לאן שלא תלכו אנא זכרו זאת.

על מנת שלא תקחו ברצינות את מנת קיומכם ה"אינדיבידואלי".

על מנת שלא תצטערו על מנת חלקכם בעולם הזה והבא.

ניהיליזם אינדיבידואלי - שחרור מתפיסת העצמי המוגבלת.

אל עבר השחרור האולטמטיבי הקיים רק אצל המצוי היחידי.

כל הדתות והמסורות הרוחניות בסוף מדברות על הדבר הזה.

התבטלות מוחלטת אל האינסוף.

מכיוון שזהו מנת חלקנו בכל מקרה.

תמיד שואלים - האם נשאר משהוא מאיתנו בסוף?

במקום לשאול - האם היינו משהוא מלכתחילה.

ובנוסף, קחו עצה לחיים - המציאות מוסברת בצורה יותר "איכותית" על ידי פרדוקסים.

...

לפעמים צריך לקום וללכת. אמרתי לעצמי.

רציתי לומר לעוד  מישהו את זה. אם זה רק היה אפשרי, קרוב. אם מישהו רק ישאל.

אסתכל אל האופק וזה בדיוק מה שאגיד לו. לפעמים צריך פשוט ללכת. 

כביכול במילים סתומות אלו תמונה אמת אדירה. תשובה חלקית לעת עתה. כיוון. משב רוח.

אני נשבע שברגע זה, כל שברצוני הוא לקום וללכת אל הלא מקום. למלאות את הציווי שגזרתי על עצמי באדיקות דתית. לשאוף אוויר פסגות ולשתות מי רחוב מזוהמים. 

מסע, אולי. המילה מתגלגלת לי פתאום מאי שם. אני חושב שכן. מסע. נפש פתאום רוצה מסע.

אני משהה את מבטי על הקיר הלבן וחסר והחלק, אפשר יש בפשטותו עומק נסתר.

לא, גלות. לגלות אני משתוקק. החלק הציני מאחורי המוח שלי מרשה לעצמו לגחך. שיגחך. שיגחכו כולם. אולי.

אני נאנח ומתרומם, שולח יד אוטומטית אל הטלפון ועוצר באמצא הדרך, מביט בו מונח. הו אלוהים איזה הרהורים עולים, אם תעזוב את הטלפון לחמש דקות. היצור הציני בראשי מגחך שוב בלי חן.

אני פותח את הטלפון וקורס בחזרה אל הספה. לפעמים נדמה שאתה חי את חייך מהצד, כמו צפיה בסרט רב חושי. חסר שליטה לחלוטין. לא, אני מגזים, לא חסר שליטה, אבל חסר תשוקה, ומה תעזור לך שליטה, בלי רצון. הציניות עולה בי שוב, ואני מדחיק אותה. פעם אחת אחרונה להיום.

פותח וואטסאפ , הודעה וחצי. עניין בתוכי נדלק ונכבה כלעומת שבא. פעם ראיתי בסרט מישהי מתה ממנת יתר.  בוודאי כך אני מרגיש, נראה. אם מותר לי, בכלל. אני ריק לגמרי במבט המזוגג הזה וחומר סמיך ומגעיל יוצא לי לאט מהפה, ומהאף. אולי מדגיש את חוסר האונים שלי. את חוסר העניין. 

הטלפון נופל לאט מידי הקפואות, ואני לא טורח להרים אותו, שישאר על הרצפה. הוא ומה שאני. הייתי רוצה להיות.

ונשאר רק אני על הספה, אני המרוקן, עלוב, חלש. רק מסע יוכל להוציא אותי מכאן. לכל הרוחות. רק גלות.

מבטי הנודד נתפס לרגע בבקבוק היין על השיש. זה גם סוג של. אה . מסע.

הציניות השפלה שבתחתית ליבי מחייכת בהנאה, ואני ניגש אל השיש בצעדים כבדים