אז כן.
אני ילדה טובה, עזוב אני מצטיינת,
מאיות במבחנים, לא מבריזה, לא מאחרת, מכבדת את המורים, ההורים, לא מפספסת שיעורים,
לא מפספסת.
כן. יש לי חברות, אני מוערכת,יש לי מקום בכיתה, יש לי דעה, אוהבים אותי, צוחקים כשאני רוצה להצחיק, ישתקו כשארצה לדבר ולבטא את עצמי, מקשיבים לי.
אני לא סובלת, אין בי מחשבות אובדניות.
אני לא יודעת מה ציפיתי..
שתקראו אותי? שתבינו? שתשאלו? שתחקרו? שתכנסו פנימה??
איך תעשו את זה כשמבחוץ הכל בסדר?? כשאני כבר לא יודעת אם אני מסוגלת לקרוא את עצמי,
כשאני לא מסוגלת פשוט לבוא ולומר, הרב..בוא נדבר
ולא. אני גם לא אהיה מסוגלת לעשות את זה עכשיו, לא ככה.
אולי פיתחתי לי מנגנון פעולה אישי להתמודד עם דברים, כן. אולי זה העניין
ויודע מה..אני לא באה בדברי עם רשימת ״אני מאשים״ פרטית כי אם נסתכל על זה ברובד הבסיסי, לא הייתה לכם דרך, כי אני בקושי אפשרתי לעצמי.
אבל כל זה רק כאשר נסתכל על דברים ברובד הבסיסי ההוא, אני לא זועקת כאן לעזרה, לא רוצה רחמים, לא דורשת התעניינות עכשיו, אני חושבת שעם עצמי למדתי להתמודד כמו שצריך.
אבל אני לא היחידה.
דע לך את מה שאתה כבר יודע-אני לא היחידה.
אסור לתת לאלה שנראים כלפי חוץ כבסיס היציב באיזור, ליפול בין הקרשים.
וזה קורה..אתם אפילו לא תרגישו, הם יהיו מספיק חזקים להשבר מבפנים, להתפרק, לאסוף עת השברים בעצמם ולקום בחזרה עם שימוש בכוחות האישיים שלהם, בלי שאף אחד אחר אפילו לא ירגיש.
אבל הם שם, באיזשהו מקום הם גם מחכים לכם, שתסדקו את החומה, שתתחילו, לפחות שתנסו.
הם מחכים לכם.
סתם סתם.. זה באמת קורה, וצריך לדעת לכוון, לא סתם להאשים את הגיל.