את המכתב הזה אני כותב לך בנדודים. בנדודי הדרכים. ביקרתי כבר בהרבה מקומות. ומה אומר לך ידידי היקר, זה בכלל לא קל. בין מחוזות השמחה למחוזות העצבות בין מחוזות החסידות ובין מחוזות הראי"ה. ובצל העננים, בין הכפרים. והאמת, מנוחה לנפשי לא מצאתי. ובכפר עצוב ורחוק במחוזות הערפל נכנסתי. והלכתי בין בתי הכפר. בתים עזובים ושבורים. קול דממה וזעקה עולה שם מכול עבר. הוא זועק ומתחנן. וקרבתי לבית בקצה הכפר. ובית נפול הוא. ונכנסתי לבית. ושם עומד אדם. והאדם הזה.. כבר אין לו דמעות.. הוא גמר את כולם ביצירתו. ואני נכנסתי עליו ושאלתיו "מה התכלית?" והביט בי העצב בפנים ואמר "אין תכלית". ואני שאלתי את הדיכאון מה מעשהו פה בכפר. למה הוא לא בבית העלמין שליד הכפר. והמשכתי בשאלתי עליו "מה יהיה?" והוא הביט בי. כמה זמן הביט בי. ואמר מה שאמר. מאז אני משתדל למחוזות האלה לא להתקרב. עכשיו אני נודד.. לא יודע.. מבולבל.. מה לעשות? איפה אני? מי אני? מה אני?.

ואתה ידידי היקר שמע לעצתי. לך למחוזות השמחה. עקוף את השומרים. והבס את המכשולים. תלחם בכול הכוח. אל תתיאש. ואל תתפתה כשיגמר הכוח לפנות לשם. כי שם כבר הייתי. ולשם לא ללכת תלחם, בנפשך תלחם. חוס עליך. יבואו המביאים ויביאו בכוח אותך ואתה עומל לא לבוא איתם. אתה עומל ללכת כנגדם. למחוזות הרגש המעורר. למחוזות השמחה.

דרך צלחה חברי הנודד. דרך אמיתית, נכונה

"תודה טליה" הוא אמר לה ולאט קם מחיבוקה "אני צריך קצת זמן עם עצמי" הוא התנצל כשפסע יחף לכיוון הדלת.

"לילה טוב" היא לחשה, עיניה עוקבות אחריו בדאגה.

הוא נעצר לרגע כשידו על הידית ולבש חיוך על פניו "לילה טוב מתוקה" הוא סובב את ראשו שחרר אנחה, הרפה, עצם עיניים, ויצא.

***

הוא הסתכל אל השמים, אל הירח המלא, אך מכוסה עננים.

אלוהים מה קרה. מתי הכל הפך להיות כל כך. כל כך כזה.

הוא הביט אחורה אל ביתו הקטן, פעם חשב שכשימצא שלווה האושר יבוא. הוא נאנח שוב והשעין את ראשו על הגזע הגדול בעצימת עיניים ונגה.

***

הוא הרגיש יד נוגעת בכתפו ופקח עיניים במהירות "אבא?"

כמה זמן הוא פשוט ישב שם על האדמה? שעה? אולי כמה דקות. ואולי רק הרגע עצם את העיניים?

"היי מתוקה למה את לא ישנה?" הוא קירב אותה בחיבוק לשבת לידו.

עיניה הגדולות הסתכלו עליו מתעלמות מהשאלה, חוקרות היטב מבעד לעיניו שלו העייפות "זה נכון שפיטרו אותך מהעבודה?"

צל של חיוך עבר על פניו, איך הילדה הזאת תמיד יודעת הכל "לא בדיוק" הוא חייך אליה "בואי נגיד שהחלטתי להפסיק לעבוד במקום הזה פשוט"

"כי הם לא מביאים לך מספיק כסף?" המבט הדואג בעיניה לא שכח.

עכשיו הוא ממש צחק "לא לא מה פתאום, שלא תדאגי מזה חמודה" הוא הצמיד אותה אליו בידו "פשוט חשבתי והחלטתי שאני רוצה אולי לחפש עבודה מסוג אחר, את מבינה?"

נראה שהוקל לה מעט וגופה נרגע בחיקו "באיזה עבודה תהיה?"

הוא בהה לרגע באופק, זה שאלה מצוינת למעשה "אני לא יודע"

"אבא, לא הבנתי למה הפסקת לעבוד" היא לא עזבה את העניין.

הוא הביט אל הירח, איך הוא מסביר לילדה הזאת איפה החיים שלו נתקעו.

"אבא?"

הוא נאנח "אלי, במה את רוצה לעבוד כשתהיי גדולה?"

"אני אהיה רופאה כמו דודה נאווה" מבט נוצץ הופיע לה בעיניים, רק שתשמור על זה אלוהים.

הוא נשם אוויר פנימה "אני רציתי להיות צייר כשהייתי בגילך" הוא ליטף את שערה "חלמתי הרבה חלומות, ופתאום אני כבר גדול, מבינה?"

הוא הסתכל עליה, שעונה בתוך חיקו, עיניה כבר עצומות ונשימתה סדורה.

הוא הביט חזרה אל הירח. "אני אבוד" הוא לחש בשקט ובלע את רוקו "כל כך אבוד".

"אבא" היא התעוררה פתאום "אתה – בוכה?"

הוא מחה במהירות דמעה קטנה "לא אני רק-"

היא שלחה שתי ידיים וחיבקה אותו חזק, מניחה את ראשה על הבטן שלו.

משהו בפנים נשבר.

גוש עמוק בגרון שלו קיבל ממשות , הוא ניסה לומר משהו , שהכל בסדר, אך יצא רק המהום חלוש ועלוב.

היא נרדמה שוב.

עיניו כוסו דוק של רטיבות, והוא עטף אותה חזק בשתי ידיים והצמיד את ראשה לראשה.

"אני אוהב אותך ילדה שלי" מישהו בתוכו לחש "את מדהימה" והוא נתן לדמעות לזרום כרצונם.

****

היא לא הפסיקה להסתכל מבעד לחלון של החדר, חיוך מאושר התגנב אל פניה כשראתה אותם מחובקים כך, אבא ובת.

דמעה קטנה ירדה במהירות על לחיה, והיא נרגעה, חיבקה את עצמה וחזרה למיטה.

ליפול לבור של כמו

אתה יודע?

פעם פגשתי מישהו,

ורציתי ללכת כמוהו,

לדבר כמוהו

אבל לא הצלחתי.

ופעם אחת הייתה לי חברה,

שממש רציתי להצליח כמוה.

בלימודים במבחנים ובכללי בחיים

אבל גם שם, משהו נתקע....

אתה יודע, יש דבר כזה שנקרא

‘ליפול לבור של כמו’.

אתה רוצה להיות כמו אנשים שראית,

אבל אתה מפספס את עצמך!

את הכוחות שלך, הרצונות השאיפות.

את האור שאתה יכול להאיר בעולם.

אתה מיוחד בפני עצמך,

אתה לא צריך להיות האחר,

והאחר לא צריך להיות אתה.

אחרת כולם היו אותו דבר.

שווים.

עם אותם רצונות. אותם שאיפות.

לא יהיה שום פואנטה בעולם.

לא יהיו התמודדויות כי כולם עם אותה מחשבה.

כולם יהיו מושלמים.

אבל אתה, אתה לא צריך להיות מושלם.

אתה צריך להיות אתה.

שונה ומיוחד.

כדי שתוכל

להביא את האור המיוחד שלך.

כשהייתי קטנה רציתי לי בית.

שאלתי, חיפשתי, התאמצתי.

בסוף נמצא הבית המיוחל, שלו ומתוק

ושלי!

יום אחד בא הטרקטור, הרים את הבית, אני בתוכו, העמיס על העגלה, ונסע לו,

ואני לא ידעתי לאן.

הנסיעה טלטלה אותי, נפלתי, כאבתי.

עם כל מהמורה שבדרך התכווצתי, כמו מחכה למכה שתבוא. 

בכל עליה שעברנו חששתי שמא היא תלולה מידי, שמא ניפול בדרך.

בירידה פחדתי שהנה אנו יורדים עד לתהום,

ובנסיעה במישור לא פסק ליבי מלפעום באימה-

לעולם לא נגיע.

עלינו למעלה, ירדנו למעלה, היו גם זמנים של עמידה במקום.

''לאן אתה לוקח אותי? לאן אתה לוקח את הבית שלי?'' שאלתי את הנהג, והוא לא השיב.

עד היום אני נוסעת. 

בלי לדעת לאן,

כמה זמן תארך הנסיעה 

והאם בסופה ישאר לי בית, 

אשאר אני.

אך הוא הנהג, ואני הנוסעת,

ואין לי אלא להאמין בו, שבסופו של דבר אמצא את עצמי,

בתוך ביתי,

בין שני שיחים בָּצֶל.

להתעטר 

בשקט בחוץ בפנים

קצת יצירת אטמוספירה אחרת

להרגע להתייחד ומאיליו זה מקרין

עושה מעשה נערות מסלסל בשערו 

הוא המושלם הוא מקרין הוא בשלב אחר 

מגלה ה' בפועל

במעשה בתנועה

יש לו צדק מיוחד

יש לו שם

יש לו אומץ 

אי אפשר להתעלם

מעבר לכל החלומות יש שם אמת

נו אז מה עכשיו נשחט עוד עיר?

נפקיר עוד אחת?

-מגע של בית אבא-

אנוכי ערב את הנער

           תפילה חרישית

                                               פיצוץ

'ויגש אליו'

             חור שחור

                               ליט לה מגרמה כלום

                                                               הוציאו כל איש

                                                                            ויבך..

(קצת הרבה מבולגן אבל אשמח לתגובות @ימח שם עראפת 

"עולם מכוער מאוד"

-

אוויר הרים צלול כיין, סיפרו לתרים

רקיע עמוק ועמוס כוכבים הניבט מפסגות ההרים

אבדה לה הדרך, התפתלה בין צוקים

נשברו אמיתות, אותיות, מספרים

שותים כיום משקה חריף ומקיאים בצד שולחן

נערות מסלסלות בשערן ופוזלות הצידה בארס

מי שיעמוד באמצע הרחוב יישמע נהרות יישאו קולן

את הביוב השוצף, המגבונים לסתימות, הצואה השקרים והרפש

מצאנו בעדשת הטלסקופ:

העולם קטן מאוד

ייקטן עוד ונבעט בו במיאוס

נשכח נזעם נפצע ונתמוגג

הענקים יוצאים להפלגה, בעיניהם ברקים

ההמון על המזח צוחק וגונח

מוכר הקרח מחלק להמונים

בשביל מה שמו גרוגרת בגרונך

אם לא כדי להטביע צעקה נואשת

אתה יוצא מן הדלת ומנשק מזוזתו

של עולם מכוער מאוד

(ח)ירות (ז)קפת (ק)ומת כנה, ופדיתם מבני בצרה. ירשת ארצך לכוננה, מחצת מחלת באף עברה. קיבצת עמך במהרה, יסדת כסאך בקריה בחורה. שמך נודה, לך נאה, בהלל לשוררה

הם הסתופפו תחת הגגון הקטן שבכניסה ליחידת הדיור בה השתכנו. הוא הניח את השקיות מידו וקיפל את המטריה, תחתיה עשו את דרכם מהרכב, בזמן שהיא שלפה את צרור המפתחות שברשותה וחפשה את האחד הרלוונטי.

בעודו עסוק בסחיטת מי הגשם מאהיל הפלסטיק השחור, פנתה היא להתיר את הפתח הנעול ממאסריו. "לא בסדר המבול זה," אמרה בטרוניה, מפנה אליו מעט את פניה, בעודה משפשפת קלות את נעליה בשטיחון החדש אל מול הפתח הפתוח, "לנחות עלינו ככה בלי סיבה"...

"נו, מה נעשה" השיב לה בנחת, "אם נבקש אחרת זו תפילת עוברי דרכים". דוס שכמותו, הרהרה בחיבה שחממה קצת את ליבה פנימה. היא נכנסה ראשונה ופנתה אל המטבח, מסירה את כיסוי הראש ומשחררת את שערה להשתפל במורד גבה, על המעיל הרטוב. הוא נכנס אחריה והמשיך אל חדר השינה שלהם, לסדר את החפצים השונים שקנו זה עתה אחר סיבוב קניות מפרך, אפילו בשבילה, בחנויות השונות הרחק ממקום מגוריהם.

אחר מאבק קל להצית את הכיריים היא הניחה עליהם את המחבת ובזה החלה לארגן את ארוחת הערב-לילה שלהם. לפני שפנתה אל המקרר להוציא כמה ביצים היא שהתה קצת אל מול הלהבות הכחולות, בתחילה מביטה ואז מתקרבת, כמו מנסה להתחמם לאורן.

"מה אוכלים?" הוא קרא אליה מחדרם. "מה בא לך?" היא שאלה בתשובה, מקווה שיצליח לשמוע את קולה החלוש מטבעו. "הכי פשוט הכי טוב," הוא השיב בנעימה קלילה, היא כבר ידעה מראש את התשובה, "חביתה!". 

היא חשה בגופה את המשיכה אל המקרר, אבל נותרה לעמוד עוד קצת ליד הלהבות, פורשת את אצבעותיה לנגדן. עוד קצת, עוד קצת להפשיר.

"למה את עוד עם המעיל?" קולו מאחוריה הפתיע אותה. "אני..." היא קצת גמגמה ופנתה אליו. "את יודעת שבשביל זה יש חימום במזגן" היא ראתה את החיוך נמתח על שפתיו וקצת הסמיקה. "לא רציתי שיהיה לך חם מידי", אמרה בשקט ושברה את מבטה כלפי מטה. הוא כבר החזיק בידו את השלט.

"היי," הוא אמר בעודו מתקרב אליה, "זה בסדר". "מקסימום אני אוריד עוד שכבה," אמר לה בעודו נעמד מאחוריה וסייע לה לפשוט את המעיל, "זה רק יקדם אותי לעבר המיטה". "וחוץ מזה," לפתע היא הרגישה את זרועותיו הגדולות והחמות עוטפות אותה, "רק ככה אני באמת יכול לחבק אותך". 

עכשיו היא כבר ממש נמסה...

טוב... אז אהבה. לכאורה - כל כך הרבה כתבו על זה, מכל כיוון, אבל בסוף יש תחושה שנשארנו בלי באמת להבין. ואולי זו המהות. 

מה זאת אהבה בשבילכם? לאחרונה אני מנסה ללמוד על הנושא. פניתי לספרות התורנית, למוסיקה הישראלית, לפסיכולוגיה, ועכשיו אני פונה גם פה, אליכם. 

בסוף אנחנו, הכותבים, הם אלה שהכי נדרשים להבין את הדברים האלה, שעליהם אנחנו כותבים - אם זה כאב, וגם עליו צריך לכתוב ולהבין, להעמיק ולהפנים - כי זה מה שכתיבה עושה (לדעתי), היא גומרת ועוזרת לנו להפנים, לשכלל, לראות מלמעלה ולבחור. ואם זו אהבה. 

בנוסף חשבתי - האם יש מילה אחרת לאהבה? מילה נרדפת? אולי חיבה? אולי חמלה (ככה ראיתי שכותב הרב שמואל יניב שליט"א)? אולי אהבה? תשוקה? מה אתם חושבים??

אז אני מניח את זה כאן, עם כמה שירים שמצאתי מעניינים במסע הזה עד כה, ומבקש ממכם לכתוב כאן, בשרשור הזה, את הגיגיכם. זה יכול להיות פרוזה, שיר, סתם הבחנה. באמת - תנו מה שיש לכם [או אולי צריך לומר - בכם]!