בשרי למטה.

הטורבו עוזר לזרז בישול. אצל רוב האנשים, שאוכלים בשרי, זה יותר נצרך (למיטב ידיעתי - גם בטורבו יש גריל. אבל גם טורבו).

תתחדשו.

1. טורבו עוזר לאפיה מהירה ואחידה יותר של מאפים. מעולה למרנג.. לכן עדיף לתנור חלבי בעיני, כי יש הרבה עוגות חלביות ו/או שנאכלות עם קפה חלבי...

2. גריל מיועד לתת השחמה וקריספיות למה שנאפה מלמעלה, מתאים מאד לבשרים ועופות. אבל לפעמים חסר גם בחלבי.. 

לאור האמור לעיל, אני בחרתי את התנור התחתון לחלבי כי יש בו טורבו, ואני אופה את כל המאפים בורבו! זה מעולה! (אמרה לי את הדבר הזה קונדיטורית ידועה- מלכי אדלר) את העליון לבשרי כי יש בו גריל ואני משתמשת בו לעופות בעיקר...

בהצלחה!

את משתמשת בו בכל זמן האפייה של העוף או רק בדקות האחרונות?

אנסה את עניין הטורבו, תודה! אבל זה לא מעצבן שזה נמוך?? אני אופה הרבה... להתכופף כל הזמן...

אע"פ שבאמת אם התנור הוא לא בן יומו, אז אפשר לאפות גם בבשרי.

תודה שהחכמת אותי

לגבי להתכופף, זה ענין של הרגל... ובכל מקרה בתנור בילד אין גם זה לא בעיה..IמפנטזI

באזיה תא את אופה אותן?!

אם וכאשר-

בתא החלבי כשאינו בן יומו.

עדיף בשרי למעלה ופרווה/חלבי למטה

והחלבי למטה.

הגריל נועד לבשרי, והטורבו נועד לעוגות, פשטידות וכו'.

אנחנו אופים פרווה בשניהם חופשי, כך שגם ככה רוב השימוש הוא בלי הרבה מחשבה.

תמיד אפשר לנסות בשרי למעלה חלבי למטה, ואם יש צורך להחליף ביניהם.

זה עוזר לי מאוד!

בשביל בדיקות שגרה למנהלים. במקום מליון תורים משלמים קצת ומקבלים את כל הבדיקות הרגילות ביום אחד תוך שעה.

אתה מדבר על שירות שבו בודקים אם אדם פלוני הוא בריא. עושים לו בדיקות דם, שתן, לחץ דם, אקג, בדיקות מאמץ, לפעמים גם קולונוסקופיה בהתאם לגיל... כלומר עושים בדיקות שגרה שממילא כל אדם צריך לעשות, רק שעושים אותן במרוכז באותו המקום.

השירות שאתה מדבר עליו לא מיועד למצוא סיבה לבעיה ספציפית. נניח שיש למישהו כאב ראש שמגיע והולך כבר חודשים, השירות שאתה מדבר עליו בכלל לא יידע לעשות בדיקה שקשורה לזה.

או אם יש לבחור צעיר כאב בכל פעם שהוא עושה שתן כי יש לו מחלת מין או אבן קטנה בכלייה - שוב, השירות שדיברת עליו לעולם לא יוכל בכלל לדעת שהבעיה קיימת כי הוא לא כולל בדיקה של הכליות ואיברי המין, ובטח שלא להבין את הסיבה.

רק בשביל לסבר את האוזן:

בדיקה מקיפה ככל שתהיה, שלא מבוצעת בהתאם לתסמינים של הלקוח אלא לפי פרוטוקול קבוע וידוע מראש, לא תזהה אפילו אם האדם נדבק ב-HIV. איך זה יכול להיות, הרי מדובר בווירוס קטלני ללא טיפול שהמדע מכיר כבר עשרות שנים?

פשוט, כי בדיקת סקר לעולם לא תבדוק כל דבר אפשרי, אחרת זה יהיה פשוט יקר מדי וארוך מדי ויהיו המון חריגות שלא באמת אומרות כלום.

אבל ברגע שאתה מגיע לשירות שאני כתבתי עליו, יבדקו אותך בהתאם לתסמינים שלך, ולא יעשו לך רק בדיקה כללית לפי פרוטוקול קבוע ואחיד.

ואת כל הבדיקות הוא קובע או הפציינט צריך להתקשר לכל מחלקה/מכון לקבעית תור?

מלבד להגיע לבדיקה.

כל הבדיקות מבוצעות באותו המקום, בדרך כלל באותו היום או מקסימום בעוד יומיים שלושה. גם הפיענוח מהיר מאוד, ובהתאם לזה גם המשך הבירור ושליחה לבדיקות נוספות במקרה הצורך.

את יכולה לחפש בגוגל ''אבחון מהיר''. בבתי חולים פרטיים זה הכי מהיר ופשוט, עם רופאים שהם כולם מאוד מאוד ותיקים ובכירים שכבר ראו אלפי מקרים בחיים שלהם. אבל בלי ביטוח פרטי זה עולה אלפי שקלים...

לגבי הזמנים,

ונתקלתי אצל מכרים שניסו לקבוע תור דרך הביטוח

הם מתחייבים לתת תור תוך 72 שעות, אם יש תור פנוי.

ברוב המקרים אין תור פנוי ולכן זה לוקח בין שבוע ל3 שבועות. תלוי בבדיקה ובעומס

אבל זה בהחלט מקל. כי בלי הביטוח תור לבדיקה דרך הקופה יכול להיות גם חצי שנה

ואני לא בטוח שההשתתפות עצמית היא עבור כל התהליך. לדעתי פר בדיקה.

ולכל בדיקה צריך הפניה (אתה לא יכול ללכת עד דעת עצמך ללכת לעשות mri נגיד)

וההפניה צריכה להגיע מרופא מומחה (משמע שרופא משפחה לא יכול לשלוח אותך עכשיו לאקו לב אלא חייב קרדיולוג) כך אני מכיר. אולי יש שוני בין הביטוחים.

במה שאני מדבר עליו, לפחות אם אתה פונה לאפיק הפרטי למשל דרך אסותא או הרצליה מדיקל סנטר:

א. ההשתתפות העצמית היא עבור כל התהליך

ב. את ההפנייה אתה מקבל במקום

ג. מה הקשר רופא משפחה? כאמור אתה עושה את כל התהליך באותו המקום, לא קשור לקופת החולים שלך ולרופא המשפחה שלך, ולא קשור לאף רופא משפחה. הם בכלל לא מעסיקים רופאי משפחה במקומות האלה. כל הרופאים שם מומחים.

אתה פשוט מתאר משהו אחר לגמרי ממה שאני כתבתי עליו

לפי טענתך אני יכול ליצור איתם קשר והם יטפלו לי בכל הבדיקות ללא כל הפניה או קשר מרופא משפחה?

בתור אחד שעבר סיטי מהרגע להרגע ופענוח אחרי יום עסקים זה ממש פשוט

א. שהייתי צריך בהול בשבילי לשלול תסחחף ריאתי ולא מצאתי תור הרופא הפנה אותי למיון ושם באותו רגע עשיתי

ב.מהביטוח הפרטי קבעו לי תור ליום למחרת ואחרי יומיים תוצאות

לא מדובר כאן על מקרי חירום. מקרי חירום צריכים להתברר במיון, זה ברור.

אם תבוא למיון עם כאבים בצד של המותן, הם לא ישחררו אותך בלי לוודא שאין מצב חירום. יעשו לך בדיקות דם, אולטרסאונד, אולי גם סיטי, ישללו כל אפשרות שזה משהו שדורש התערבות חירום כמו אפנדציטיס או אבנים בכליות או בכיס המרה וכו'.

אבל אם הם שללו את כל מצבי החירום בלי למצוא את מקור הכאב, ואתה מצד שני תמשיך להתלונן שכואב לך, מה לדעתך הם יעשו?

נכון, ישחררו אותך הביתה. כי אם זה לא מקרה חירום והכאב לא מטורף ברמה שאתה צורח ומושבת, הם לא יכניסו אותך לאשפוז רק בשביל להתחיל לבדוק את מקור הכאב.

הם יגידו לך ללכת לרופא בקהילה ולבדוק את זה.

ואז הרופא בקהילה ישלח אותך למומחה אחד, תחכה שבועיים לתור או הרבה יותר, והוא יפנה אותך לבדיקה, שאולי לא תתן כלום וסתם חיכית לה חודש... וכו' וכו'.

תסחיף ריאתי זה מצב חירום עם סכנת חיים, וברור שאם יש חשד לזה - המקום המתאים הוא בית חולים.

ברוב חדרי המורים אין מספיק תאים כדי שיכלו להכיל את כל המורים בהפסקה

רוב המקומות אין שירותים לכלל התלמידים, מכאן שגם התלמידים אומללים

הקיצור מצאנו את הבעיה במערכת החינוך.

אבל הסירחון מתחיל מהראש. אז קודם לבשם את שירותי המורים

היתה שנה שחינכתי כיתה ו עם 38 בנים.

שמתי בכיתה שני מבשמי אוויר אוטומטים.

כמו שחייב לבוא עם ספרים ומחברות

למלא את כל הכיתה בדאודרנט עד סף חנק, במקרה הטוב.

או להשפריץ אחד על השני במקרה הפחות הטוב,

לעשות איתו ניסויים מדעיים מסוכנים, במקרה הגרוע...

ומה קורה אחרי שיעור ספורט?

בפגישה הראשונה ידעתי שאני רוצה להמשיך לעוד אחת.

חבל להעלות את הציפיות יותר מידי, במיוחד כשלא ברור מה הצד השני חושב, במיוחד בדייט ראשון.

אצלנו, דת"ל, כשנפגשים לראשונה בלי שקדמו לכך בירורי התאמות מעמיקים, כפי שכן קיים אצל חרדים, אי אפשר לדעת כלום בפגישה הראשונה…

לוקח זמן מה עד שיודעים שזה זה..

(דעתי האישית כמובן)

אצל חרדים ידוע ששלב הברורים לפני הפגישה הראשונה הוא מקיף ומעמיק ביותר. ההורים בודקים יחוס משפחתי, מעמד חברתי, קהילה, מוסדות לימוד (ישיבה/סמינר), מצב בריאותי ונפשי, ואופי המשפחה. רק לאחר אישור כל הפרטים נקבעת פגישה.

נפגשתי 3 פגישות סה"כ עד שהתארסתי

ובכל זאת בפגישה הראשונה לא ידעתי שזה יהיה בעלי

שלוש פגישות זה לא מוקדם מידיי כדי להחליט?

אם זה זה

לפי עיסוק ההורים וכמה דפים הבחור לומד ביום?

אהבה מבט ראשון זה רגש וכימיה לא ידיעה.

זה יכול לקרות עם הבחור הכי לא נכון עבורך, ויכול לא לקרות עם הבחור עם הנתונים הכי נכונים.

לכן אין קשר. אי אפשר לברר כימיה.

בפעם החמישית צדקתי.

שיצאתי איתה)

אבל ידעתי שיש פה משהו מיוחד, התלהבתי עליו מאוד

הוא כן ידע

מזל שאחותי שכנעה אותי להמשיך בכל זאת...

לעוד פגישה

עד היום כשחברי. ילדות שלו פוגשים אותנו הם צוחקים שאני זאת אישתו, לא מאמינים שהגבעון השובבון זה הוא🤣

זה היה ממש כימיה ברורה בקטע הזוי

זה היה סיבה בשבילי (אז) להתחרפן מבפנים ולגרום לזה שזה לא יקרה.

אבל ב"ה הוא היה עקשן וסבלני

כן יודעת שהפגישה איתו היתה שונה מהאחרים בזה שהרגשתי התלהבות והתרגשות ממנו

וגם זה הבחור הראשון שהרגשתי משיכה כלפיו🫢

הוא הבחור ה8 שנפגשתי איתו.

עם האחרים זה היה מאד שכלתני. הוא כבש אותי ברגע🤣

ואגב- מה שהלהיב אותי בעבר הוא זה שדווקא יותר ביננו הרבה חיכוכים😄

תסבירי?

בנות על ימין ועל שמאל עד עצם היום הזה וזה מאיים עליה.

אז היא אומרת לו "מאמי אני לא מרשה לך להיות כזה חתיך, כולן מזילות עליך ריר".

והוא כזה "אבל חיימי ככה השם ברא אותי, מה אני אשם?"

והיא כזה "אה כן?? אז תישן בספה היום!"

והוא: צרצרים

אבל לא רק.

אני מאד מרובעת והכל חייב להיות מדויק ומתוכנן.

והוא מאד זורם כזה וחי את חייו.

וזה אחד מהדבריםשגרמו לי להתאהב. והיום זה מטריף אותי חחחחח אני חייבת שדברים יתנהלו כמו שאני רוצה וקשה לי הזרימה שלו.

והוא קשה לו עם זה שאני חייבת כל דבר לדעת מה יהיה ואיך יהיה. ושהכל יהיה מתוכנן לפרטי פרטים

אני אומר תעשו משחקי תפקידים, את תהיי הזורמת והוא יהיה המרובע. תראו איך זה יהיה לכם

יש לך משהו לשאול תשאל פה.

נשמע באמת כואב..

ומה בעלך אומר בעניין?

או

שזה כרוך בהוצאת האנשים שגרים שם?

זה כואב שאי אפשר להתארח אצל החמות

השאלה במה מדובר, לא משנה מה הסיבה והאם הסיבה הזויה לזה שגרים אצלה בבית, בסוף הם גרים שם.

מה יקרה אם לא תישנו שם ורק תגיעו להתארח ותשכרו דירה? אני עושה את זה כשבאה לחמותי קבוע.

תסתכלו על זה כאילו אין מספיק חדרים, הסיבה לא משנה, בטוח יש שם משהו מורכב, זוג בריא לא גר אצל ההורים במשך תקופה, גם בשביל לחסוך, זה סיוט ומזיק לזוגיות.

בראיה שלי, כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה לעבוד ולשנות את עצמנו. כל מה שכתבת עכשיו זה נכון. ברור שזה נכון.

אני יכול גם להחליף את כיוון המצלמה ולדמיין משפחה דתית שזוג-לא-נשוי (הבת שלהם) השתלט על חדר בבית והיא הייתה רוצה שלא יגורו שם אבל אין לה לב לעשות עם זה משהו כי פשוט זה כואב לה מדי כל הסיפור.

אולי גם ההורים שלך תומכים יותר, ואולי אין להם בית גדול כלומר הם רוצים והם לא יכולים וזה רק מגדיל את הכאב.

אני הייתי מנסה להתמקד בצד שלך. מה את יכולה לעשות שלך יהיה נעים יותר בעולם איתם או בלעדיהם? אנחנו לא יכולים לחנך ולא יכולים לשנות אנשים מבוגרים.

כל כך משחרר להוריד ציפיות מאנשים ולקחת את המושכות אלינו והשליטה על החיים שלנו לידיים שלנו.

יש לנו אפס שליטה על אנשים, במיוחד על מבוגרים שסיכוי קלוש שישתנו.

במקום לצפות לשיחה, להרים טלפון אליה.

אמא שלי וחמותי כמעט בחיים לא מתקשרות, מבחינתי זה התפקיד שלי ליזום, לשלוח תמונה של הילדים, במידה ואני רוצה, כנ"ל עם כל אחות או חברה.

אין הקלה כמו להוריד ציפיות ולהתמקד רק במה אני יכולה לעשות עבור מה שחשוב לי.

בהבנה ובואו בחול המועד בשמחה. אפילו תביאי עוגה או משהו אחר. כדאי לשמור על קשר חם ככל האפשר ולא לשמור טינה. בסוף יהיה לה הכי כיף איתכם.

כי אם לא, כנראה היא מבינה שפיזית אין מקום (וכנראה להוציא מישהו מחדר שלו לא בא בחשבון) לכן היא לא יכולה לארח אתכם.

תעזבו אותי באמשלכם.

כלומר ביחס לבן ולאשתו

מבינה את הכאב שלך.

אבל, כל הכבוד לחמות שיודעת לומר אין לי כוח.

לרוב ההורים כבר לא צעירים. ואנחנו כילדים בוגרים צריכים לקבל את זה.

וכן, בת זה לא כלה, חמות זה לא אמא. לא משנה כמה ינסו לתת תחושה של חיבור.

ככה שנראה לי כל ילד מקבל את זה בשלב כזה או אחר, שזהו, הוא גדל, במה בית ומשפחה, וכאן המקום לשחרר ולתת מקום לאחים אחרים שצריכים.

תתפללי שתמיד ד' יתן לך כוח לילדים ולנכדים שלך.

לשנות את ההורים לא אפשרי, לפחות יכולה ללמוד או להחליט מה את עושה אחרת.

אותה. יכול להיות שאת אמא יותר מבינים ומחמות מצפים. מקווה שכשאהיה חמות עם כלות , הכלות שלי יקבלו גם סרובים כשאין כח, בהבנה. הילדים שלי כבר גדולים ואני כבר מרגישה שהכוחות כבר לא אותם כוחות, אז מזדהה עם החמות שתוארה כאן.

יש את אגורה, יד 2 למסירה, קבוצות וואצפ ופייסבוק.

מניסיון יש המון דברים במצב מעולה שאנשים רוצים למסור כדי לפנות

יש הרבה דברים טובים

זה ממש לא פשוט.

יותר מרגיש תחושה של נטישה.

מין משהו בביטחון האישי נפגע

וזה שהשאיר הכל פתוח בלי לדבר זה עוד יותר מעמסה,

זה כואב וזה גם צובט את הלב ממש.

אין לי לתת עצות.

חוץ מזה שאני מתמודדת עם בעל שעבר סיפור דומה.

שולחת לך חיבוק חם🤗

לשמוע על סיפור דומה. מה עוזר לכם בהתמודדות עם זה?

והאמת שממש ממליצה לך ללכת לטפל בזה,לפחות בשביל לעכל.

הנסיון שלי היה שדווקא שחזר אצלו הקשר הוא לא הצליח להחזיק את עצמו והתפרק.

אבל זה קרה אצלו לפני החתונה שלנו,וכשנולדו הילדים אז הוא חווה כמו אצלך כאב שאין אף אחד שנהנה מהילדים שלו ומהנחת שלהם ובדידות בעיקר בחגים.ויותר מיזה כעס גדול על איך הוא נעזב,איך היו מסוגלים לנטוש אותו מי שהיה אמור להיות מקור הביטחון שלו בעולם פשוט עזב שח זה נעשה יותר בצורה אינטלגנטית,פשוט נאמר שיש טיול וזהו,

הוא יותר הבין מה זה עשה לו בתור ילד נטוש רגשית ונפשית וכביכול עד שהילדים לא נולדו הוא כאב אבל לא כעס והכעס בא אחר כך....

אבל מה שלא הורג הוא מכשל,והוא יודע שהוא אחר ושונה ולילדים שלו לא יקרה מה שקרה לו.

ושצריך להלחם ולא לברוח.

וסתם בתור בת זוג היה לי ממש כעס על מה שנעשה כי ברור לי שלא לקחו בחשבון את ההשלכות של זה לאורך כל החיים.ולקח לי המון שנים להבין למה זה קרה מה הוביל למה בתת מודע,ולסלוח על זה.

היום אני מבינה שזה היה הדרך להתמודד עם זוגיות נרקסיסטית שוב זה לא במודע אבל זה מה שקרה...

לפנות זמן מוגדר לעיבוד רגשי. עדיף עם מקלדת או עט (מה את אוהבת?) לכתוב הכל הכל הכל ולהתחיל לפרק את כל המנגנון הרגשי.

ו

לכי כבר לקרוא את פורום רגישים!. כולנו שם מתמודדים עם הדברים האלה ויש כלים בדיוק לזה.

פורום אנשים רגישים מאוד | ערוץ 7

סיוט להיות אדם רגיש מאד במצבים מסוימים

את נמצאת בתוך גוף שמתנהג כמו שהוא רוצה ואת רוצה לעשות משהו אחר אבל הוא חזק ממך.

כשמבינים את השפה, הגוף עדיין מתנהג כמו שהוא רוצה אבל אנחנו לא חסרי אונים.

אבל ההצפה לפני חגים

זה כבר אין לי איך לתקשר עם השפה הזו.

עומס מטלות, לצד העומס עם הילדים והכאב בראש שדופק

אני עובדת עכשיו (במקרה גם אני עד מאוחר בעבודה)

עכשיו אתה תעזוב אותי בשקט כי יש לי עבודה וילדים. בשעה 21:00 הילדים ילכו לישון ואני יוצאת להליכה. ואז תתפרק שם כמה שאתה רוצה. אפשר גם לצעוק ולבכות ולצרוח ולהתעצבן ולקלל והכל. אז.

קוראים לזה גבולות פנימיים. אני בעל הבית במערכת הזו. כל הסיפורים הרגשיים צריכים יחס רך ומחבק ומכיל אבל הם לא הבוס.

היופי בלהיות מבוגר והורה לילדים הוא שאת יכולה ליצור מסורות והורות חדשות משלך, רק שלך ושל הילדים, מסורות והורות שלא היו לך ולהעניק לילדים.

ההורים שלי ניתקו קשר באופן פתאומי קצת אחרי שהבן שלי נולד. אין כואב מזה. מצד שני, אני מזכירה לעצמי את כל המורכבות שנחסכת ממני, מטבע הדברים מערכת יחסים שמסתיימת באופן פתאומי היא לא משהו מושלם.

ממליצה לך לחפש ביוטיוב/ פייסבוק דרך העומק- ריפוי נתקים משפחתיים כדי להבין קצת יותר מה את עוברת ואיך אפשר לתקן את זה (ספויילר, לא תמיד נתק זה נתק מוחלט ולא תמיד תיקון זה בהכרח חידוש הקשר)

מאחלת לך הרבה כוח ושמחה, זה לא פשוט בכלל.

1. אף פעם. תיקון: הזמנתי את האלה מסעיף 2 אבל לא התאים להם.

2. אף פעם. תיקון: הוזמנו פעמיים בעשר שנים ^^`

3. ראי סעיפים 1,2

4. נשואים עשר שנים, שלושה ילדים ב"ה. גרנו יותר רחוק ממרכז העניינים בתחילת הנישואין. בשנתיים+- האחרונות עברנו ממש לרחובות של ה"קהילה", אבל אנחנו לא מאוד מעורבים.

(קצת יותר פרטים אם מעניין: אנחנו גרים בעיר, אבל כן סוג של בתוך קהילה די תוססת. באופיינו אנחנו לא כל כך מתערבבים, ולא יכולה להגיד שיש לי ממש חברות מכאן.)

אנחנו גרים ליד הישיבה של בעלי, אבל לא ממש בתוך האברכיאדה.

הזמינו אותנו כמה פעמים במהלך השנים (זוג צעיר). גם חברים של בעלי וגם סתם שכנים שלנו, אבל אף פעם לא באנו או הזמנו בעצמנו

כי אנחנו פחות בקטע של להיות נחמדים

סתם חחחח

פשוט ממש בהתחלה רצינו להיות אחד עם השני, וגם בהמשך זה מרגיש טיפה פחות שייך ששני זוגות אוכלים ביחד. אני לא צריכה להיות חברה של חבר של בעלי, ובעלי לא צריך להתחבר לחברות שלי...

אבל זה שכן הזמינו אותנו, מראה שיש אנשים שונים עם דעות שונות

כרגע גרים ביישוב פחות קהילתי ואין לנו פה הרבה חברים ומי שיש לא משותפים לשנינו כזוג. אז לא ממש קורה ..

מה שזכור לי מאז שבאנו לפה:

1. פעמיים

2. פעם אחת

3. פלוס מינוס

4. היום כבר עם 3 ילדים אז עוד היינו רק עם אחת

1. פעם באף פעם. אם כן ממש נדיר

2. כנל 1

3. אם יהיו אז כן

4. משפחה גדולה, מעל 4 ילדים. נשואים הרבה זמן יחסית.

   כשהיינו זוג צעיר אירחנו והתארחנו הרבה באופן לגמרי הדדי

נ.ב - למה זה עושה אצלך סדר בראש? לא דומה משפחה א/לקהילה/ישוב למשפחה ב/לקהילה/ישוב

1. אף פעם. בתחילת הדרך קרה פעמים בודדות.

2. גם אף פעם

3. כן. אף פעם לשני הצדדים

4. משפחה גדולה.

1. תדירות גבוהה יחסית

2. תדירות עוד יותר גבוהה

   מתחלקים בהכנות ופשוט אוכלים אצל מי שהבית שלו גדול יותר...

3. כן

4. זוג עם 2 קטנטנים גם החברים באותו שלב בערך

   יש גם משפחות עם יותר ילדים אבל זה מורכב יותר אז באמת קורה הרבה פחות

פשוט גרים ליד כמה חברים ממש טובים...

לפעמים מרגיש לי מוגזם ואז תקופה אנחנו לא אוכלים ביחד כדי לאזן

נראה לי יותר קל לענות כפסקה רציפה.

כשגרנו באברכייה בכמה חודשים הראשונים אחרי החתונה לא כל כך התערבבנו, כשהתחלנו להיפתח היה מאוד נחמד. בפועל היו בערך 3-4 הזמנות כמעט הדדיות, אבל מתווסף להרבה ערבי חברה בימי חול וקידושים משותפים של כולם. כל זה בשנה אחת.

לפני שנה עברנו למקום של אוכלוסייה מבוגרת ואנחנו לא מכירים אף אחד. יש לי שתי חברות שהתחתנו לאחרונה ועברו יחסית קרוב, ניסיתי להזמין אחת לפני כמה חודשים, אבל לתחושתי היה די מביך. אין באמת קשר בין הבעלים ובפועל הסגנון שלנו די שונה. (הבעל שלה מהסוג שנראה שלא מדבר עם נשים בכלל. אני לא יודעת מה בדיוק המשנה שלו בנושא, הוא כמעט לא דיבר כל הסעודה ובמיוחד לא איתי)

לא הייתה הזמנה חוזרת מצדם. יכול להיות ששכחו, יכול שלא רוצים. אין לי מושג.

יש לי חברה נוספת שאני גם מנסה להזמין אבל אין ממש זרימה, בעלה למד עם בעלי בישיבה התיכונית אז יש יותר סיכוי שזה יהיה מוצלח? מתלבטת כמה להתעקש על זה או לשחרר.

מאוד חסרים לי הקשרים שהיו באברכיה. בעז"ה בעתיד אני רוצה לגור ביישוב קהילתי עם השפה המשותפת של אנשים שנמצאים באותו שלב בחיים ובאותו סגנון. אנחנו גם מנסים להזמין את החברים שלנו מהאברכיה אלינו אבל זה אפשרי רק ביום חול, כי אין לנו מקומות לינה, וכל הפרוצדורה של המרחק מקשה על העסק עד שזה לא קרה כל כך.

אנחנו נשואים שנתיים בלי ילדים עדיין, גרים בסביבה של משפחות גדולות והורים בני 40-50+. אני יודעת שנצטרך לגור כאן עד סוף הלימודים של שנינו, אבל המצב החברתי זו אחד הסיבות העיקריות שאני לא מרוצה מהמקום.

כאלה שלא מהמשפחה...

אוהבים את השקט שלנו (או מדויק יותר - את הרעש שלנו🙄 שלא כולם יצליחו לעמוד בו...)

יש רק משפחה אחת של חברים שאנחנו מתארחים אצלם קבוע לסעודת פורים, וניסינו בתמורה שהם יתארחו אצלנו בקביעות לסעודה אחת בראש השנה - זה קרה כמה פעמים, אבל אז זה נהיה להם מורכב להתארח, אז הפסיק. (הם באמת המשפחה היחידה בערך שאנחנו מרגישים כמו בני משפחה שלהם)

לא זוכרת תדירות , זה היה מזמן. כבר שנים, מאז,שהילדים גדולים, שאנחנו לא מזמינים חברים לסעודות , זה הלך ופחת עם השנים, וכבר לא קורה. כן מארחים את ההורים שלנו, לעיתים רחוקות אחים שלנו, אנשים מהדירה בקהילה( אנשים עם מוגבלות). הפסקנו להזמין כי הרגשתי שזה מפריע לענין המשפחתי בשבת, הגדולים בגיל ההתבגרות, עכשיו כבר בצבא/ ישיבה/ ש"ל... הם לא בבית כל השבוע( וגם מתבגרת שלא בפנימיה, עסוקה כל השבוע בעניניה. וזה הזמן המשפחתי שלנו, וכשיש משפחה של חברים הם הופכים להיות המרכז ואנחנו מפספסים את הילדים. מוצאים הזדמנויות אחרות לקשרים חברתיים, זו אני( בעלי דוקא הציע להזמין כמה פעמים). בגלל שהפסקנו להזמין, גם לא מזמינים אותנו, ולי בסדר עם זה, מבחינתי לארח לסעודת שבת עוד משפחה זה לעבד קשה, ולפספס את הילדים בשביל קשרים חברתים שיש לי עוד דרכים לחזק אותם. אני כן מתאמצת על להזמין את האחים שלי, גם לעיתים רחוקות .

אף פעם. אולי רק את ההורים שלי פעם בשנה.

אנחנו מוזמנים פעם בחצי שנה למשפחה אחת ספציפית/להורים שלי או שלו

זה היה ככה כשהיינו לפני ילדים וגם עכשיו.

נטו כי אנחנו לא אוהבים לא להתארח ולא לארח. אוהבים את השקט שלנו וזהו.

תלוי תקופה, לפעמים בפעם-פעמיים בחודש ולפעמים חצי שנה שקט.

ההזמנות בד"כ הדדיות.