סוף כל האדם | סיפר קצרנפתלי הדג

סוף כל האדם

 

דם       תמיד חשבתי שיש משהו מיוחד במודעות אבל.

הריבוע השחור, שמקיף את השטח הלבן שבתוכו, מושך את העין וכמו זועק אליך "משהו נגמר פה, מכאן אתה כבר לא שייך". הבעיטה של הלא נודע והצמרמורת שעוברת בך למראה השחור והלבן. התאוששת מהמסגרת והאותיות מכות בך, נחרטות בנפשך כמו נחצבות על מציבה, כמו נאמרות מילה במילה עם הקדיש המתנגן ברקע.

הדבר היחיד שמחזיק אותי במודעת אבל הוא הלבן שמסביב למסגרת, שכמו לוחש, בניגוד גמור למסגרת השחורה "כן, רע עכשיו, אבל זה קרה ויקרה והחיים יימשכו כמו שתמיד היה".

במודעה של דניאל נחום זה לא הספיק.

דניאל יצחק בן משה וטל. בן 23. נלקח בדמי ימיו. המשפחה יושבת שבעה בביתם. מן השמיים תנוחמו.

אני מביט סביבי, פנים חיוורות מקיפות אותי, לא הלבן המגן, העוטף- אלא המת, החולני. לבן של פחד, של בתי חולים, של בתי קברות.

אני הולך ופוגש באורי, חיוור כמו כולם, או אולי קצת יותר וכל כולו מביע פחד. מהזיעה המבצבצת על מצחו ועד כפות ידיו הקפוצות שכאילו אוחזות בחבל שמונע ממנו לברוח. מכאן, מהכל. "שמעת?"הוא שואל. שאלה רטורית, כולם שמעו. אני מהנהן בכל מקרה. "אני צריך ללכת לשם," הוא אומר, כאילו מבקש שאכחיש, "אחיו חניך שלי, אתה יודע" נדמה שהוא מחוויר אפילו יותר, אם זה אפשרי בכלל. אני לוחץ את ידו ושומר על שקט, והוא יוצא בצעדים מהירים, ראשו שחוח.

במחשבה שנייה אני צועד אחריו. כשאני מגיע אליו אני מניח את ידי על זרועו והוא שולח אליי חיוך רפה שנובע משתי עיניים כבויות.

אנחנו הולכים בשתיקה, כל אחד בוהה בקרקע שמלפניו ומשתדל שלא לבטא את המחשבות שצצות בראשו. לבסוף מתרבות המודעות, כמו מתוות גבול ומלחשות בקולותיהן השקטים "כאן נגע המוות." אני נעצר ומביט באורי. לשנייה הוא נראה מפוחד ועיניו זועקות אליי "אף סמינריון לא הכין אותי לזה, מה אני עושה עכשיו?!"

אז הוא עוצם את עיניו לרגע ארוך והמבט בעיניו מוחלף במין לאות, מבט שאומר שהוא יעשה את מה שצריך להיעשות וישלם את המחיר אחר כך. הוא ממשיך ללכת, מזמזם לעצמו ואני עומד שם ובוהה בו. אני מקווה שהמחיר לא יהיה גבוה מדי.

 

ואש         היום עובר עליי במהירות, כאילו הנפש כהתה מכדי להרגיש והמח כהה מכדי לחשוב.

אני משוטט לי ביישוב, מנסה שלא להיפגש באף אחד אבל לא להיראות כמתחמק. כשאני מתקרב לסניף אני שומע יפחות. אני מביט ורואה את אורי בגבו אליי. הוא בוכה, מטיח את ראשו בקיר וזועק מילים לא מובנות. הבכי מטלטל את גופו והוא טומן את פניו בכפות ידיו. הוא צועק, בוכה ומקלל. הוא מטיל את עצמו לקיר שוב ושוב עד שכוחו תם והוא צונח לרצפה, גופו רועד מהיפחות שקורעות אותו מבפנים.

הייתי שמח להגיד שעזרתי לו, אבל לא כך עשיתי. הסתובבתי ורצתי, משאיר מאחורי את הבכי והאבל והשבר. אני תולש מודעת אבל מאחד הקירות וקורע אותה, כאילו הכול באשמתה. אני לא צועק או אומר מילה, רק קורע אותה לחלקיקי- חלקיקים, כאלו שאי אפשר לזהות, אז זורה אותם על הרצפה. לאחר רגע אני מסתובב ורומס אותם, בועט בהם עד שהם מפוזרים. והולך.

 

בערב כולם בסניף, יושבים בעליזות כשמרחוק מרצדת המדורה. גם אורי בא, לבוש בחולצת תנועה ונראה מאושש, ללא רמז למאורעות הקודמים. אני יושב שם, מחכה לעניין כשנשמעת צעקה "מספיק עם השטויות שלכם!" זה אורי, כמובן. הוא נועץ בכולם מבט זורה גיצים. "איך אתם יכולים לחגוג ככה, היום?" ה"היום" הזה מלא בכל כך הרבה רגש וכמו עוטף את כולנו, בולע אותנו בים אדיר ומאיים להטביע אותנו בתוכו. וכך, כשאנו עסוקים במאבק שלא לטבוע אורי קם והולך למדורה, מתיישב שם, לבד.

לא נשמעת מילה.

אני מרגיש את עצמי קם כהוזה ומתרחק מהחבורה, לוקח את עצמי ומתיישב. שנינו שותקים. לפתע הוא מדבר. "מה רוצים ממני?" האש משתקפת בעיניו כמו שהייאוש בקולו "אני בן 17, מה אני אמור להגיד לחניך ששואל למה אלוקים לקח את אחיו?" קולו מתרומם ומתעבה מכעס, האש הופכת לחלק מעיניו מלאות הזעם "מה לעזאזל לענות לילד ששואל למה הוא 'נבחר''?" הוא מביט בי ואני נרתע מהזעם האינסופי שבפניו. "לך תמיד יש תשובה לכל דבר," הוא תופס בי ומטלטל אותי "אז תגיד לי, מה? מה?!" אני שותק, המום או מפחד והוא עוזב, מתרחק ממני ומתקרב למדורה. הוא פושט מעליו את חולצת התנועה, הציצית והכיפה ועומד מעליי בראש וחזה חשופים. הוא זורק את הבגדים למדורה. דמעות זולגות על לחייו כשהבגדים נופלים לאש והוא מסתובב והולך.

אני מתכופף, שולף מה שאפשר מהלהבות. הכיפה אבדה, אבל את השאר אפשר להציל. אני מוציא אותם ומחזיק אותם. אז אני רואה שאורי חזר וניצב מאחורי.

הוא לוקח את הבגדים "אני רואה שאתה לא מוותר?" הוא אומר, בקולו נימה שאיני מתקרב להבין. הוא מביט בידי "נכווית," הוא אומר ואוחז בהן בעדינות "גם אני" הוא מוסיף, למרות שלא נפצע בכלל, אבל ברור למה הוא מתכוון.

אני מציע לו את הכיפה שלי אבל הוא דוחה אותה ואומר, "אז לך לא תהיה כיפה" ומגחך. הגיחוך הופך לצחוק. צחוק על החיים, ועל המוות על איך שהוא נראה בבגדים השרופים ובידיי המפויחות, הוא צוחק וצוחק, הוא בוכה וצועק, הוא נשבר, נשרף, ובסוף שותק.

וכך אנו מדברים כל הלילה, או שרק אני דיברתי, או אולי רק הוא דיבר, נשגב מיכולתי לזכור.

 

ותמרות עשן    כשהבוקר עולה המדורה כבויה והאפר מתערבל ברוח. אנחנו יושבים בשתיקה, כל מה שצריך להיאמר נאמר, אבל מה שצריך להישתק עוד לא נשתק דיו, לעולם לא ישתק דיו. אנחנו יושבים שם בכל זאת, גב אל גב, כל אחד ושתיקתו, וכך נוצרות כאן שלוש שתיקות, שלי, שלו ושל שנינו שהיא אחרת לגמרי.

ואולי יש שתיקה רביעית, שתיקת המוות. אבל אני מקווה שהיא התרחקה מעט הלילה. אולי זו שתיקת החיים, קול דממה דקה.

זמזום מפר את השקט, לפתע אני מרגיש שהזמזום בא ממני, או שאולי אורי התחיל אותו, זה לא משנה. הוא לא היה מוגדר ולא אוכל לחזור עליו אבל הזמזום היה מוכר, מן קריאה מן העבר או מהעתיד שקראה לנו להמשיך הלאה.

אורי הוא זה שקוטע את הזמזום, הוא מרים מקל ומתחיל לחטט במדורה,  הופך את האפר המת ולפתע משמיע קריאה. הוא מתכופף ומרים משהו מהמדורה, הכיפה שלו, שרופה כמעט לגמרי, אבל כיפה. הוא מניח אותו על ראשו ופניו חסרות הבעה. "כמו עוף החול" הוא אומר "שנולד מחדש מהלהבות"

"אתה יודע," אני משיב "תמיד אהבתי מודעות של שמחות. המסגרות שלהם יפות כל כך, מלאות תקווה, תמיד מספרות על המשך או משהו שמתקרב מעבר לפינה". אורי מחייך, מיטיב את הכיפה על ראשו והשמש זורחת מעיניו, הוא לוחץ את ידי בפעם האחרונה והולך לביתו ללא מילה.

ואוו!ארמונות בחול
מהמם! איזה סיפור...
תיארת מהמם, ממש הרגשתי שאני שם.

'ויש גם שתיקה רביעית' - אהבתי במיוחד את השורה הזו, ואת השורות שקצת לפני/קצת אחרי.
ובכלל, הסיפור עצמו.. עצוב וכואב. מלא בתבונות.
הסיפור אמיתי?
בדד...

מהמם!!

אין מילים!! אני מפחדת להרוס את זה עם המילים שלי...

 

מהמם!!

נקודה טובה
יותר ממושלם
מדהים ומדמים.בקצרה

אני קורא, והמילים נעתקות, כל הראש בסיפור, רק לקרוא את המשפט הבא.

חזק, חזק מאוד!

 

הכתיבה סוחפת ומדויקת, מוליכה את התחושה ישר אלי, אל הקורא, עצבות, יאוש, תקווה, ושקט.

לא הצלחתי לצחוק יחד עם אורי, אבל שמחתי שהוא התייצב ונעמד.

 

סיפור נהדר, כתיבה נהדרת, תעלה עוד. אתה חייב.

 

נדהם, ודומם.

 

 

ו... הזכרת לי חבר.... 

וואו. סחטת ממני דמעות...ענבל

בס"ד

 

נשמע סיפור אמיתי משום מה...

 

יפהפה.

 

תודה.

תודה רבה רבהנפתלי הדג

הסיפור מבוסס באופן מאוד מעורפל על מקרה אמיתי..

להגיד שהזכרתי מישהו, שנגעתי במשהו.. זו כנראה המחמאה הכי גדולה..

אין לי עוד סיפורים.. אבל יש כמה רעיונות שבעז"ה אנסה בקרוב לכתוב.

ווואו!נולאית
בס"ד

מדהים. כואב. חזק. כתבת יפה, נוגע.
אהבתי מאוד שלקחת את הדם אש ותמרות עשן
והפכת אותם לראשי פרקים כאן.
סיפור חזק, מטלטלרון א.דאחרונה
ממש אפשר להרגיש את הזעזוע
אזהרת טריגרזכרושיצאנולרקוד

הַשֵּׁדִים שֶׁלָּהּ

חוֹזְרִים בַּלַּיְלָה

מְיַלְּלִים אֶת צַעֲקוֹת

אֵשׁ הַתְּשׁוּקָה


הַכְּלָבִים שֶׁבָּהּ

נוֹבְחִים בַּלַּיְלָה

עַד שֶׁלֹּא נִשְׁאַר דָּבָר

מִלְּבַד הַצְּעָקָה


הַחֲתָכִים שֶׁלָּהּ

מְדַמְּמִים שֵׁנִית

מַזְכִּירִים לָהּ שׁוּב

אֶת אוֹתוֹ יוֹם אָרוּר


הָעֵינַיִם נֶעֱצָמוֹת

הַשְּׂפָתַיִם מְלַחֲשׁוֹת

כְּמוֹ נוֹשְׂאוֹת מִזְמוֹר

כֹּה נוֹרָא וּבָרוּר


אַךְ תְּחִלָּתוֹ שֶׁל הַיּוֹם

וְסוֹפָם שֶׁל חַיֶּיהָ

מִי יָכוֹל, מִי יָהִין לְמוֹלֵל

מִי יָבִין לְלִבָּהּ הַשָּׁחֹר

שֶׁנִּשְׁאַר לְבַדּוֹ

מְרֻסָּק וּמִסְכֵּן


בְּשַׁלְהֲבוֹת שֶׁל זַעַם

וְסַכִּין שֶׁחוֹתֶכֶת

בְּדִמְעוֹת שֶׁל אֵשׁ

קוֹדַחַת

מִבַּעַד לַצַּלָּקוֹת

נִפְתְּחוּ הַשָּׁמַיִם

מִבַּעַד לַכְּאֵב

הִיא צוֹרַחַת


וְיִלְלוֹת הָאֵימִים

בְּתוֹךְ זַעַם כָּבוּשׁ

עַל כְּאֵב

לֹא נִתְפָּס

לֹא מוּבָן


אֶת אֲשֶׁר אָבַד

נָמוֹג וְאֵינֶנּוּ

אֶת אֲשֶׁר נִלְקַח

בְּתוֹךְ נַחַל אַכְזָב


וְגוּפָה מְרֻטֶּשֶׁת

עוֹד תּוֹסִיף לְקוֹנֵן

לְהַזְכִּיר תַּחַת כָּל

נִיעַ וָשִׂיחַ

אֲרוּרִים יִהְיוּ

אֲרוּרִים לָעַד

אוֹתָם שֶׁהָפְכוּ

שַׁלְהֶבֶת

לְפִיחַ.

לקראת פורים הבעל"טהולך דרכים

לקראת פורים לקחנו כמה אגדות עם קלאסיות וגיירנו אותם לגירסה ביינישית-קומית,
מוזמנים להנות
https://a7.org/?file=20260224123426.pdf

וואו, זה ממש יפההתמימלה..?
הסיפורים מצחיקים, ההערות למטה עוד יותר והמסקנות אמיתיות ונכונות, מי שכתב את זה פשוט גאון!!
אתה כתבת?אשת מקצוע
כן, ברוך ה'הולך דרכים

לא מושלם, ממש לא. אבל בהחלט חביב פלוס.
כמובן, @אני הנני כאינני עזר לא מעט אז מגיע לו שאפו.

🤎🤎אני הנני כאינניאחרונה
15 שנה. וכמו אתמולנערת טבע

 רצח בני משפחת פוגל


ואת היי לי לפה ילדתי

בעת אשר ייאלם קולי מדמעה

וגופך הקטון הוא יישאר זעקתי

עת ירווה בדמך רגבי אדמה


ועיניך אשר לא האריכו לראות

הנה בם נשקף כאבי

ופעיותייך, הרכות הקטועות

הנה בם תבכי את בכיי.


וקולך שנדם שנגדע

לעולם יהא הוא קולי

ובכייך ילדתי שגווע

יהא לעולם אות אבלי


ועת עלית למרום ילדתי

ותעל עימך שוועתי

וכאשר מול אל עליון התייצבת

ואתייצב שם איתך גם אני


והנה ילדתי אלחש לך עכשיו

כי תיגשי נא אליו ללא פחד

ולמשמע קולך אזי שוב אכאב

ושנית יאחזני הרעד


ואמרי לפניו

הן הקרבתי הכל

ולכבודך אלוהיי

הקרבתי חיי


הנני אבי

על מזבחך נעקדתי

ועתה אלוהיי

עד מתי עד מתי.


*התפרסם לראשונה בפסיפס תחת הניק "טל אוריה"


מקפיצהנערת טבע
נורא נוגע. ועצוב כל כך. כל כך.נחלת
מצמררתמימלה..?

חרוזים מדוייקים שנבלעים בכאב שיש בשורות...

זוכר שפרסמת בהתחלה עם ניקודזכרושיצאנולרקודאחרונה

צימרר את נשמתי, מאז ועד היום

תלוי לי על דלת הבית ליד תמונות שלהם.


 

לא נשכח ולא נסלח.

 

עריכה: עכשיו אני רואה שגם המילים מעט שונו

 

אגב לא יודע אם אמרתי לך, אבל כל הזמן מרגיש לי

שהיה צריך להיכתב ואת ולא ועת

דחפורליפא העגלון

אֲנִי דַּחְפּוֹר

שֶׁגָּנְבוּ אוֹתוֹ שׁוֹדְדֵי לַיְלָה

עָשִׂיתִי הַכֹּל, בֶּאֱמֶת עָשִׂיתִי

וּבְכָל זֹאת

וּמֵאָז אֲנִי חוֹפֵר בְּאַדְמַת טְרָשִׁים

לֹא לִי

וּמְסַקֵּל מֵאֲבָנִים זָרוֹת

וְחוֹפֵר וּמְפַנֶּה

וּמְתֻדְלָק בְּסוֹלֶר

וְנוֹבֵר בִּפְסֹלֶת

וְלֹא שֶׁלִּי


אֶשָּׂא כַּף

לְפֻרְקָן מִן שְׁמַיָּא

אופיוםאני הנני כאינני

אכזבה,

מעצמי, מאחרים

זה ליפול שוב חזרה, אל התהו, הרגלים

לאבד כך את המוח, להשתטות בלי להחלים

במקום לברוח עד אליך

שזה אותו דבר, רק שמשלים.


נפלאות הסח הדעת

היא הראשונה שמבקשים

המאמין אוחז בספר

מכורים לא חוקרים.


למעשה חולה שליטה

זה לא נעשה כרצוני

קורא קדושה אני מבקש

קורה שכמעט כל יום נופלים.


הלוואי יפול האסימון

תהליך פותח תהליך

לחיות בדרך, חכם, לא נכון

לפתור בנפש עוד תסביך

וואו, כתבת אותי!!תמימלה..?

אין לי מילים, פשוט כתבת מה שאני מרגישה...

עזרת מאוד, חיזקת, המון תודות🙏

מוצא חן בעיני!נחלתאחרונה
על סַפַּת הַיָםליפא העגלון

עַל סַפַּת הַיָּם

כָּל הַיָּם הַגָּדוֹל פָּרוּס לְפָנַי

לַהֲקוֹת דָּגִים וְאַלְמֻגֵּי פֶּרֶא

וּבְרִיּוֹת מְשֻׁנּוֹת שֶׁבִּמְצוּלוֹת

(אוֹמְרִים שֶׁיֵּשׁ דָּג אֶחָד

מוּזָר, עִם פָּנָס

שֶׁיָּאִיר לְפָנָיו אֶת הַתְּהוֹמוֹת)


עַד שֶׁהַתַּנִּינִים הַגְּדוֹלִים מְטִילִים עָלַי חִתָּתָם

וַאֲנִי עוֹבֵר לַמִּטָּה

אממתמימלה..?

בכוונה זה ספת עם ס ולא שפת עם ש? כאילו בקטע של ספה?

בהחלט, כך גם מנוקדליפא העגלון
נחמד.נחלתאחרונה
קליעליפא העגלון

קָלִיעַ טָס אֶת טִיסַת חַיָּיו

בּוֹקֵעַ מִגֹּלֶם תַּרְמִילוֹ

נִבְעָט, מְגֹרָשׁ

בְּקוֹלוֹת וּבְרָקִים

וְעָנָן


נִמְרַח עַל מַטָּרָה

מִקַּרְטוֹן

וְטוֹב לוֹ

שֶׁסְּתָם טָס

וּסְתָם בָּקַע וְנִבְעַט וְגֹרַשׁ

וּבִלְבַד שֶׁקַּרְטוֹן

וּבִלְבַד שֶׁסְּתָם


וּבִלְבַד שֶׁיֵּשׁ יוֹרֶה

"אכן חילנו הוא נשא "סוידריגאילוב

השיר הזה ,יותר מסוכן ממשחק ,המיליםוהאירוניה

מי שיבין לעומקיקפא.

מרד מטאפ יזי

יפה.נחלתאחרונה
ץףסוידריגאילוב

אחד החברים התלונן שיוצאים לו עכבישים מהלחם. השיער שלו גלי והעיניים שחורות ועגולות, הוא מסרק באצבעות קשות את שיערו לאחור ומסתכל במראה. החדר חשוך הקירות אפורים


יש אגם אחד לא רחוק


באמת בלחם יש עכבישים! קרא נדהם. הם קטנים והם יוצאים מהחורים והם מטפסים ויורדים ועולים.

עמוק בתוך הבצעים יש קורים דקים ומבריקים


באצבעות הקשות הסורקות את השיער הציפורניים מתמלאות אדמה ולכלוך

לשיר ליופי וחיים -הוא רוצה אבל עיניו שחורות מאוד

אם אי אפשר לשיר ליופי וחיים נשיר לעכבישים!

הם זללו את כל הלחם ונותרה רק פקעת קורים

לכרוע אל ארבעות ולזמר להם


יש אגם אחד לא רחוק

נשיר לעכבישים

עוד!בין הבור למים

[הרבה פעמים כשאני מגיבה כך מהבטן 

איני יודעת מה מצבו של הכותב

המילים משלהבות ומעוררות חלחלה 

בדרך שהיא כל כך מושכת ופרועה

ולצעוק עוד אולי חסר טקט

כשחושבים על כמה זה כואב]

--

 

והחתימה מהיכן?

https://eretzhemdah.org/newsletterArticle.asp?langסוידריגאילוב

https://eretzhemdah.org/newsletterArticle.asp?lang=en&pageid=53&cat=2&newsletter=051&article=141


איך יד עת שכואב  ?   זה שיר על עכבישים ,

ארכנופוביה...ליפא העגלון

פרוע בקטע טוב לגמרי

אהבתי את הרפרנס לרב קוק.


 

כתבתי בעבר הרחוק שיר על שיחות עם חיפושית אז יהיה מעניין לזמר לעכביש....

ןםסוידריגאילובאחרונה

אל תילך לעכביש

אל תילך אליו, תביא לי כסף לצדקה

זה יציל אותך ממוות. אין לך כסף? אז אל תבזבז לי את הזמן

אני הלכתי לעכביש, ואני אומר לך אל תילך

אבל תילך לי מהעיניים עכשיו, אני עסוק

העכביש אומר דברים רעים מאוד ילד

אל תילך אליו

אני רעב מאוד ילד

בגלל העכביש הלך הכסף, הלך

עכשיו אני רעב ושוכב על האבן הכואבת

ומתחנן לאנשים לכסף

אל תילך


פתאום הוא פצח בשיר רעוע, בגרונו המודלק:

מה קורה בחושך

יש לשרוק!

אנשים רכונים למילוי תאוות

כמה חיוכים שנשטף מהם חושך

מול מראה, רענון הבעות


יצר האדם טוב מנעוריו, טוב

אבל יש עכביש! יש עכביש!


כמה תחנונים מתחנן גבר להוט

לאישה רכה עם עיניים אטומות

היא של העכביש כבר, לא שלך!

שכב עלוב בספה ושתוק! תחלום אחרות


יצר האדם טוב מנעוריו, טוב!

אבל יש עכביש! יש עכביש!


אז אני אומר לך (כאב לו וחדל לשיר)

אל תילך לעכביש

אני הלכתי והכל נגמר לי

תביא לי כסף לצדקה

תהיה נחמד אל האישה ואל תתחנן כשהיא של העכביש

העכביש שר שירים רעים מאוד ילד

אז אל תחשוב על עכביש

תתעלם ממנו כמו שמתעלמים ממשהו נורא

תתעלם ממנו כמו שמתעלמים ממני

עכשיו לך, או יש לך מה לאכול?

אתה ילד טוב, אל תילך לעכביש

בחושך צריך לשתוק

לכופף את כל הראש

אולי יעניין אותך