עבר עריכה על ידי ארמונות בחול בתאריך ח' בניסן תשע"ד 02:01
פעם ראשונה שאני כותבת סיפור.. ויאלה.. ניסתי לזרום עם זה(:קריאה מהנה...
-----
הפלאפון רטט שוב, "אתה מתכוון לענות לזה?" יוסי זרק לאוויר, יודע מראש שהוא לא יקבל תשובה. ידעתי שזאת נעמה, פשוט לא ידעתי אם יש לי כח לשיחה הזאת עכשיו, אז רק הבטתי בצג, לוודא שזאת היא. מוזר, מספר לא מוכר, יש מצב שהיא מתקשרת
מפלאפון של חברה שלה?
הכרנו לפני חודשים. בעצם תמיד ידעתי מי היא אבל רק אז לקחתי אומץ ופניתי אליה. ומאז, אני כועס על עצמי, על הפזיזות שלי.
אי-אפשר לומר שהיא לא חמודה. אבל הצומת-לב שהיא דורשת סוחטת ממני את כל טיפות האנרגיה שקיימות בי.
"אולי תגמור איתה וזהו?"
"אני לא מסוגל יוסי. היא תעשה לי טרור אם נפרד. וחוצמיזה היא לא כזו נוראית.. פשוט צריך לדעת איך להתנהג איתה" הרגשתי מטופש. כמה אפשר עוד לשקר לעצמי שהיא עושה לי טוב.
"אז או שתענה לה או שתפרדו, סתם המצב הזה מכאיב לשתיכם". טוב. אני אענה. פשוט הכי קל לברוח, כרגיל.
"היי נעמה, מה שלומך?"
"שלום, יאיר? מדברת אמא של נעמה יצהר. שמענו עליך הרבה מנעמה וחשבנו שאולי תרצה לדעת. היא עברה תאונה קשה הבוקר".
"מה??" אוי אלוקים. דווקא נעמה..השברירית כל-כך.
"אם תרצה לבקר אותה היא נמצאת בשערי צדק קומה ג, מחלקה 2 בחדר 8".
"תודה.. אני אבקר בעז"ה. שתרגיש טוב".
"אמן. ביי חמוד".
"הכל בסדר?" שאל יוסי מתפלא על השינוי הקיצוני במצב הרוח שלי.
"נעמה בשערי צדק, היא עברה תאונה. אתה יכול להקפיץ אותי לשם?"
"כן, בכיף".
יוסי נסע במהירות. מתאים את עצמו לפעימות הלב שלי. אני אוהב אותה או לא? ניסתי לברר עם עצמי. מקודם כל-כך קיוותי שתעלם, שתצא מחיי. ופתאום, אני מרגיש רגשות כלפיה שחשבתי שהם אבדו מזמן. אני מתגעגע אליה.. הלוואי שהיא תהיה בסדר!
יוסי עצר לפני הרמזור.
"תקרא לי כשאתה גומר. אני פה בסביבה"
"אוקיי. תודה לך".
הריחות של בית הרפואה הזכירו לי דברים שקיוותי ששכחתי. החלוקים הלבנים כמו מנסים לכסות על הכאב של רבים המאבדים את קרוביהם כאן.
די! היא תהיה בסדר! ניסתי להדוף את המחשבות השליליות שהתעקשו להכנס לראשי.
נכנסתי לחדר 8. רועד. מקווה שאוכל לראותה במצב סביר.
"יאיר? איך ידעת שאני כאן?"
היא עמדה שם. נעמה. מייטיבה את הכרית לאחת החולות.
"איך ידעת שהיום אני כאן, בתורנות הקבועה
שלי עם סבתא שלי?"
"אממ לא ידעתי.. סתם באתי לבקר חבר ואמרו לי
שאת כאן. מה שלומך?" שוב אני משקר. לעצמי. לכולם. אבל למה אמא שלה שיקרה
עלי? את זה אני באמת לא מבין.
הפלאפון רטט. יוסי היה על הקו.
"יאיר.. שכחת את המעיל שלך על המושב. אני פה בחנייה. רוצה לבוא לקחת אותו?"
"היי כן.. אני שניה יורד".
נעמה הביטה בי. לא כל-כך מבינה מה עובר עלי.
"אני תכף חוזר נעמה.. רק לוקח משהו ששכחתי אצל חבר שלי"
"החבר החולה?"
"לא" אמרתי, מנסה להסתיר חיוך. "חבר אחר,בריא. הוא בחנייה".
"אוקיי, מחכה".
היא מחכה לי. למרות הכל. למרות ההתנהגות שלי כלפיה. למרות חוסר היחס ממני והזלזול.
יוסי חיכה לי בחוץ. נשען על הרכב ובידו המעיל.
"לא קרה כלום לנעמה. סתם אמא שלה שיקרה עלי. אני ממש לא מבין למה" אמרתי לו כשאני נשען על הרכב לצידו.
"אני יודע" השיב יוסי כשמבטו מונח על הקרקע. "אני הייתי אחראי לזה".
"מה?" הסתכלתי עליו, לא מבין.
יוסי הביט בי. נראה כי חיפש מילים שירגיעו את הסערה שהחלה לפרוץ בתוכי.
"אתה יודע למה מטילים מטבע כשלא מצליחים להחליט? לא בגלל הרצון שהגורל יחליט בשבילנו. פשוט רוצים לבדוק מה תהיה ההרגשה שלנו כשאחד משני הצדדים יפול. אם נשמח- אז נדע שזו הבחירה שרצינו.
אם נתאכזב אז נבחר ההפך, כי זה מה שאנו באמת רוצים. זה מה שניסתי לעשות. לעזור
לך להחליט. רק מצטער שזה יצא בדרך כזו".
הבטתי בו. מודה לאלוקים על החבר החכם שיש לי.
"תודה חבר" אמרתי ליוסי בחיוך. "נדבר.. פשוט היא מחכה לי".
