בבקשה תהיו נחמדים, טוב? זו פעם ראשונה שאני מפרסמת פה.
(אני יודעת שהסוף של זה לא משו ושזה חסר פואנטה. יש לי רעיונות להתחלות ואז אני לא מוצאת סופים. בעיה. אני מנסה לעבוד על זה.
אני מתכננת לכתוב עליהם המשך. היחסים בין הדמויות מעניינים. כרגע זה מה שיש, ולא כתבתי המון זמן, אז... בסדר.)
(סליחה אם יש בעיות בזמנים. אני רגילה לכתוב בהווה וכתבתי את זה בעבר, אז הגיוני שהתבלבלתי פה ושם.)
(אין לי מושג איך שיכורים מתנהגים ואיך הם ישנים.)
כנראה זאת החולצה האדומה שלו, כי לא הייתה לי דרך אחרת להבחין בו מבין כל אלה שעמדו בצידי הרחבה, מסרבים להכנס לתוך הבלגן, כמוני.
העמידה שלו היתה סבירה, נשען קלות על הבר, כתפיים מוטות קדימה, מרפקים נעולים, וצוואר מתוח. ביטחון עצמי מאולץ כזה, כנראה משהו שהוא למד מחבר. הרגליים שלו הסגירו אותו, הן היו רפויות, דבר שלא שם לב אליו.
הבטתי בו בריכוז, בוחנת את האדם שפעם הכרתי כמו את כף ידי, מתלבטת אם לגשת אליו.
ההתלבטות שלי לא ארכה יותר משלוש דקות. הוא הסתובב, כנראה הרגיש שמישהו מסתכל עליו, ומבטו נתקל במבטי. גבותיו התכווצו לרגע באי הבנה, ואז בכעס, ולבסוף הוא הסב את מבטו ממני, אומר לי ללא מילים שהוא לא רוצה אותי פה.
גם אני לא רציתי אותו פה. רציתי בחזרה את אחי הקטן, שנשאר אחרי הלימודים לשיעור גמרא נוסף ומתנדב פעמיים בשבוע. לא את היצור הזר הזה, שמבלה במועדונים ובמקרה הטוב מונחת בכיסו כיפה קטנטונת.
לקחתי נשימה ארוכה וניגשתי אליו, מפסלת דרך בינות בחורים מזיעים ובנות בשמלות קצרות.
"מיכאל." נעמדתי מולו, מנסה לגבור בקולי על המוזיקה הרועשת שהתנגנה במועדון, מביטה בעיניו. פעם זה לא היה קשה, היינו באותו הגובה, אבל עכשיו אני צריכה להטות את ראשי.
"דניאל." הוא נעץ בי מבט בחזרה. לא יכולתי שלא להיזכר בקרבות המבטים שהיינו עורכים פעם, כשעוד היינו קרובים ואוהבים.
"מה אתה עושה פה?" שנייה לאחר שהמילים יצאו מפי שמתי לב שהן היו תוקפניות מידי.
"עכשיו אחת בלילה, יש לימודים מחר." ניסיתי בטון רך יותר.
מיכאל הרים גבה, "כבר שבועיים לא הייתי בישיבה."
"אתה רוצה שיעיפו אותך מעוד ישיבה? בסופו של דבר לא ישארו ישיבות שיסכימו לקבל אותך."
הוא חייך חצי חיוך, "זה לא מפריע לי."
"מיכאל, אתה יודע שזה לא טוב. מחר בבוקר אתה שוב תבכה לי שאתה לא מבין איך הגעת לפה, ואז תצא שוב לשתות כדי לשכוח מהכ-"
"דניאל נשמה, מה את עושה במקום כזה? לא מתאים לבחורה כמוך," הרגשתי טפיחה על הגב, וקול מבודח קטע אותי.
נרתעתי מתוך אינסטינקט.
לא הייתי צריכה להסתובב כדי לזהות מי זה. הכרתי את הקול הזה כל כך טוב. טוב מידי.
הייתי צריכה לנחש שמיכאל הגיע איתו.
"יונתן," נאנחתי, "שמירת נגיעה, זוכר? זה שאתה כבר לא דתי לא אומר שאסור לך לכבד אמונות של אחרים."
"שכחתי," הוא משך בכתפיו, ובמוחי עלתה התמונה של יונתן כהנא השביעיסט, המדריך הנערץ, זה שמרצה עם אש בעיניים על שמירת נגיעה, עבודת המידות והתקרבות לקב"ה.
זה שנפרד ממני לאחר חצי שנה, מסביר לי באריכות שהוא אוהב אותי, אבל אנחנו רק בני שבע עשרה, והוא רוצה להתחתן בגיל תשע עשרה לפחות, אחרי שנתיים בישיבת הסדר, אז זה לא כל כך מתאים עכשיו ודי ובעייתי מבחינת ההלכה, וננסה שוב כשנהיה גדולים יותר.
מעניין איך הוא נפרד מבחורות עכשיו.
״מיכאל,״ הנמכתי את קולי, מתעלמת מהנוכחות של יונתן, ״אתה לא באמת רוצה להיות פה, אתה יודע את זה.״
״איך את יודעת?״ הוא זרק, מתריס, ״את לא מכירה אותי. את אפילו לא גרה בבית.״
״אני מכירה את הנשמה שלך, מיכי. אני מכירה אותך. אותך באמת, את מיכאל החמוד והמצחיק, העוזר והמתחשב. את מיכאל האמיתי, זה שלא מכסה את עצמו במסכות של בטחון עצמי מזויף ושותה כדי שיחשבו שהוא מגניב. זה שלא מתנהג כמו-״
״תשתקי!״ מיכאל צעק, ״אל תדברי אלי ככה! את לא יודעת כלום, בסדר?״
מיכאל אף פעם לא צעק עלי לפני כן. גם כשהיינו רבים- כמו כל זוג אחים שקרובים בגיל- הוא היה הרגוע, זה שמקבל בנחת את כל ההטחות שלי, ולבסוף מחייך את החיוך המוכר שלו, שאף אחד לא יכול לכעוס למולו, ומכריח אותי להרגע ולחייך אליו בחזרה.
ואז מיכאל התחיל להשתנות, ולשינוי הזה שמנו לב רק כשהיה מאוחר מידי.
למיכאל העדין והצדיק כמעט ולא נותר זכר.
מיכאל כנראה ראה את ההלם והעלבון בעיני, והמשיך בטון רך יותר; ״אני אוהב אותך, דני, אבל את כבר לא מכירה אותי. טוב לי איתם. כיף לי. את רוצה שיהיה לי טוב, נכון?״
״שנינו יודעים שזה לא אמיתי,״ אמרתי בשקט, ״אבל תעשה מה שאתה רוצה. אני לא יכולה להחליט עלייך.״
הוא לא הביט בי בחזרה.
״עכשיו את הולכת. להתראות, דניאל,״ אמר יונתן בקול דרמטי מידי, כאילו הוא מדבר לילד קטן, ״ביי-ביי דניאל, אנחנו שמחים שבאת לבקר אבל אנחנו מסתדרים. להתראות!״
״להתראות,״
״חכי!״ יד שהונחה על כתפי עצרה אותי כשיצאתי מדלת המועדון לאוויר הקר שבחוץ.
הסתובבתי, ״מה אתה רוצה, מיכאל?״
״רציתי להגיד לך שהכל בסדר, אבל תודה שאת דואגת לי ושאכפת לך ממני.״
״זהו?״ מהמבט בעיניו הכחולות, הזהות לשלי, ראיתי שיש לו עוד משהו להגיד.
״מצטער שצעקתי עליך.״
המשפט הזה היה השריד האחרון שנישאר ממיכאל הישן.
***
דפיקות נמרצות על הדלת קטעו את ניסיונותי להרדם.
הבטתי בשעון. שלוש וחצי לפנות בוקר.
כנראה טעות בכתובת. אין סיבה שמישהו יצטרך משהו מבנות שירות עייפות בשעה כזו.
״מה זה?״ הדפיקות לא פסקו והעירו את נטע, השותפה שלי לחדר.
״אני לא יודעת. נלך לברר.״
לבשתי חצאית ויצאתי לסלון. נטע ושירלי- שהתעוררה גם היא בינתיים- עמדו מאחורי בהיכון, כל אחת עם מחבת ביד, מוכנות לתקוף את הדופק המסתורי.
הבטתי בעיינית, ולא ידעתי אם לצחוק או להסמיק ממבוכה. הדופק היה יונתן, ולידו, שרוע על הרצפה, היה מיכאל.
סובבתי את המפתח ופתחתי את הדלת, ״למה לכל הרוחות אתה דופק פה בשלוש וחצי לפנות בוקר?״ שאלתי, מנסה לא להתעצבן מידי כדי לא להעיר את הבנות הישנות, בזמן שנטע ושירלי עמדו לידי ובהו בי, ביונתן ובמיכאל במבט מבולבל.
״חשבתי... מיכאל שתה יותר מידי, הוא יכול לישון פה?״
״אתה רציני?״ הבטתי ביונתן בתימהון.
יונתן, שנראה מעט שיכור והרבה עייף, הביט בי בבלבול.
״אסור לבנים להכנס לדירה. בטח לא לישון פה!״ כמעט צעקתי עליו, ״תיקח אחריות על המעשים שלך. למה לא באת עם אוטו?״
״באתי עם אוטו, אבל אני עייף מכדי לנהוג. בנס לא נרדמתי בחמשת הדקות שנהגתי מהמועדון לפה, ומיכאל בכלל שפוך מהאלכוהול,״ יונתן הסביר במבוכה, ״אני יכול להסתדר על איזה ספסל, אבל מיכאל לא.״
נשמתי עמוק, ״מצטערת, אין לי איך לעזור.״
״יש לי חבר שגר רבע שעה נסיעה מפה,״ יונתן התחיל להציע, מדבר לאט ובשקט, כמו חושש שלא אסכים. הטון המתריס והציני שליווה את דבריו בשנה וחצי האחרונות נעלם. ״תוכלי להקפיץ אותנו אליו? אני אקח ממך את האוטו בחזרה מחר בבוקר.״
״יש עוד אופציות?״
״אנחנו יכולים לישון ברחוב.״
נאנחתי, ״בסדר. רק בשביל מיכאל.״
***
״איך בכלל ידעת לבוא לדירה שלי?״ שאלתי, מנסה לפתח שיחה כדי שלא נרדם.
אני נהגתי, ולא התחשק לי לעשות תאונה, ויונתן מתעורר רק כשנוגעים בו- תמיד במחנות החניכים לקחו את זה צעד אחד קדימה וקפצו עליו בהשכמה- ולא הייתה לי כוונה לעשות את זה.
״זכרתי שאת עושה שירות בסביבה. הכתובת המדויקת היתה שמורה למיכאל בפלאפון.״
״אה,״ הבטתי במראה, בוחנת את יונתן. שיער קצוץ, ג׳ינס קרוע ועגיל בגבה. חוץ מזה הוא נשאר אותו יונתן כהנא שהכרתי.
הנסיעה המשיכה בשתיקה, כשמידי פעם נשמע קולו של ה׳וויז׳ המורה לפנות שמאלה או להסתובב בכיכר.
״דניאל?״ הוא שאל פתאום, מהסס.
״כן?״
״את זוכרת מה אמרתי לך פעם?״
הרמתי גבה, ״אמרת הרבה דברים.״
״שאנחנו קטנים מידי? שאולי ננסה שוב כשנהיה גדולים?״
הידקתי את אחיזתי בהגה, מתוחה, מבינה לאן הוא חותר.
״אמרתי שאני רוצה להתחתן בגיל תשע עשרה. עוד מעט אני כבר חוגג עשרים.״
״למה אתה אומר לי את זה?״ פניתי ימינה בצומת, מעמידה פני לא מבינה.
הוא גמגם, ״חשבתי עלייך הרבה בזמן האחרון. והיום פתאום הגעת. אז חשבתי שאולי... אולי ננסה שוב.״
שתקתי. גם הוא שתק. הוא בטח ידע מה ניחשתי.
עצרתי את האוטו, ״הגענו.״
יונתן יצא מהאוטו, מושך אחריו את מיכאל הישן.
״תודה שהסעת אותנו, לילה טוב.״ הוא התחיל להתקדם לעבר הכניסה לבניין באיטיות, תוך כדי שהוא סוחב את מיכאל.
״יונתן?״
הוא הסתובב
״אמרת גם שאתה רוצה להיות אחרי שנתיים בישיבת הסדר.״
