לפעמים ריטלין עוזר לתפקד בקלות יותר.. בעבודה, בלימודים.. 

אין מה להרתע מזה..

ידוע שאנשים שלוקחים ריטלין  גדלים להיות אנשים נמרצים ומלאי עשייה... אם כיוונו אותם נכון כמובן...

דווקא נחמד אישה כזאת.. לא?!

אני די משוכנעת שלא אפסול על זה

כי אתה לא מכיר את זה, מן הסתם.

אבל אח"כ, לבדוק עניינית.

הרי זה רק לזמן הלימודים, לא לכל הזמן. אז תראה איך היא בלי זה. מוצאת חן בעיניך - אז מה הבעיה.. לוקחת כדי להיעזר בריכוז.

גם "היפריות", וגם קשיי ריכוז, זה חלק מהאופי. יש בכל צדיים שונים; מה שקשה ללימודים - יכול לךהיות נחמד מבחינת אופי האדם בחיים זתם. צריך לראות עניינית - ככל דבר (אני בכלל לא בטוח שכל מי שלוקח ריטלין זוכר לספר על זה בפגישות. זה לא חייב להיות כזה דבר משמעותי..)

תלוי אם האיבחון אמיתי;

תלוי במינון, בסוג שנותנים.

וזה לא "במקום" התכונה ההטבעית. השפעה מוגבלת למס' שעות של לימודים.

התופעות שהיו לך - מראות באמת על טעות בטיפול. כמו שראו אח"כ.

אל תדאגי - על המרץ של היום זה כבר לא משפיע.

יש ילדים שזה ממש מציל אותתם ואת תדמיתם העצמית.

היפר זה לא שלילי. אופי חמוד. ללימודים לעיתים צריך עזרה.

ולא כ"כ שייך "בעין חיובית". זה חשוב לכל מוסד, אבל לא תמיד עוזר ללימודים. אם כי אפשר להעלות את הכושר ע"י לימוד מאד מענין וכד'. יש גם שיטה של "ביופידבק" שאומרים שעוזרת לפחות במידה מסויימת.  יש גם כדורים מקבילים, עדינים יותר, שמסיבות מסחריות אינן ב"סל התרופות" אבל אפשר כשהריטלין ממש קשה.

ואכן, צריך להיזהר לא לחלק ביד קלה מידי, רק כי למורה קשה קצת.

אבל מכל מקום, ראיתי גם כאלה שזה פשוט העלה אותם. לימודית ותדמית עצמית. זה גם משהו (ראיתי גם כאלו שזה הזיק להם.. כל אחד כעניינו).

ראיתי תלמידים שלי שהרטלין גמר אותם, פשוט ריסק!!

והאבחון היה נכון- בלי זה הם בכלל לא הצליחו ללמוד,

א-ב-ל.

יש לי חברה, שהחליטה בגיל כלשהו לבד, שהיא מנסה לשנות את זה באופן טבעי.

כל יום, היא עושה ספורט- וניסתה לתק' לקחת ריטלין.

התוצאה- היא טוענת שכל התופעות לוואי של הרטלין נעלמו (כי היא לא לוקחת),

אבל מצד שני היא ממש מרוכזת- בגלל הספורט.

בתור גמול- היא נהייתה ממש רזה

אבל כיום- היא לומדת ככה, ומצליחה שחבל"ז.

(עדיין, לפעמים היא צריכה לצאת באמצע קורס לכמה דק'- אבל זה ממש לקצת זמן,

וזה בכלל לא מתקרב להיפריות שהיתה לה לפני..)

שלקחית הרטילין גורמת להם כך, כפי שאת מתארת.

כשרואים מישהו כזה, צריך להפסיק מיד.

לפעמים סוג הכדור לא נכון - יש כמה סוגים - ולפעמים המינון לא.

במקרים נדירים יותר - הכדורים הללו לא טובים לו .עדיין יש אופציה לכדורים אחרים שאינם בסל התרופות ופועלים אחרת.

אני גם ראיתי מקרים כאלה.

אבל גם ראיתי מקרים הפוכים: של ילדים שבזכות זה למדו, תדמיתם העצמית השתפרה, הרגלי הלמידה.  זה לא מבוטל. מי יקח אחריות על כך שילד יצבור חסר גדול בלימודים, ואח"כ ההשפעה על היכולת ללימודי המשך, וכו'. זה לא צחוק.

וגם אם נחשוב שאפשר שבתי ספר "יפעלו אחרת", ילמדו מאד מענין וכו' - הרי שמלבד העובדה הפשוטה שרוב בתיה"ס פועלים כפי שהם, ואין אופציה זמינה אחרת - גם היכן שיש לאו דווקא עובדים בלי זה.

הנה, ד"ר צ'סנר שייסד את "בני חיל" לבעיות כאלו, ולומדים שם בקבוצות קטנות וכד', אך למיטב ידיעתי גם שם - כל זה אחרי שכל אחד לוקח את הריטלין שמתאים לו..

לגבי ההתעמלות - אני גם שמעתי משהו כזה, שהתעמלות כ20 מדק' פועלת את התעוררות אותו חומר שע"י הריטלין. אבל זה ממש לטווח קצר [באמת ניסינו פעם באיזה ת"ת לעשות פעילות עם טרמפולינות לפני שיעורים, לצורך שיפור הריכוז..].

אז לא שאני אומר למישהו שיקח, זה לשיקול דעת ההורים. אבל צריך לדעת שיש לכך השלכות כבדות מידי מכדי לפותרן באמירת "משהו טבעי".

וכבר ראיתי הורים שהיו מתנגדים חריפים מאד - וכשבלית ברירה ניסו בפיקוח נכון, שינו דעתם מהקצה אל הקצה כשראו את ההשלכה על ילדיהם (לא בטוח כמה זה שייך לפורום זה, אבל בהיות שכולם מצפים להיות בעז"ה הורים לילדים - אז אולי טוב ש"ירשמו לפניהם" אם יצטרכו - שזה נושא שצריך לברר..)

בשורות טובות, ישועות ונחמות.

לילדים יותר קשה להתגבר על קשיי ריכוז מאשר מבוגרים.

לדעתי יש משהו בלהכיר בקושי ולטפל בו כמו שצריך 

יכול להיות שאצלך זה לא היה נכון ואני לגמרי לא מזלזלת אבל נשמע שזה היה המצב

אני אולי לא מדד אבל מה שיכול לעזור לו/לה (בדרך מקובלת אל תתחילו שוב עם סמים- כי זה לא הכונה!) וזה לא פוגע בתפקוד היומיומי מקובל עלי 

זה לא עניין של עין חיובית... חייבים איכשהו ליצור ריכוז....

מדברת אחת שיודעת משהו בעניין....

אני לימדתי תלמידה היפרית שלקחה משהו טבעי וזה ממש לא עוזר.

כאילו לא עוזר ברמות שהיא יכלה גם לא לקחת שום דבר והיא היתה אותו דבר..

היא לא יכלה ללמוד, פשוט לא יכלה פיזית. היא מאד רצתה אבל זה קשה מאד שרוצים ולא יכולים פיזית להתרכז בכיתה.

אין היום בתי ספר שלומדים רק שיעורים פרטיים...אז צריך להתמודד עם העניין.

לנו יש חומר בגוף שממונה על הריכוז ולה חסר אותו, הפתרון כנראה הוא להשלים אותו עם כדור, לכמה שעות שצריך להתרכז.

את הבעיות של חוסר תאבון וכאבי בטן צריך לדווח לרופא ולשנון מינון לפי זה. זה שאצלך טעו זה לא אומר שאצל אחרים.

אבל יש כאלה שזה מאד מתאים להם ועוזר להם.

אני מכירה מישהו שלוקח רטלין לא בגלל שהוא היפר אלא דווקא ההפך, זה לא חייב להיות בגלל היפראקטביות

אלא בגלל בעיות בקשב וריכוז (זה לא אותה בעיה, יש כאלה שיש להם את שניהם)

הריטלין גורם לו להתעורר ולהתרכז בלימוד.

והוא כבר מזמן מזמן סיים לימודים בתיכון....

זה חוסך הרבה תסכולים ודימוי עצמי נמוך

אני ב"ה לא לוקחת ריטלין, למרות שאומרים שאני צריכה...

אם אתה רוצה לחפור קצת בנושא הריטלין

יש פורום שאווה במיוחד, עם חבר'ה שפיציים אחד אחד

ואתה יכול להכנס אליו

קוראים לו פורום לקויות למידה- http://www.inn.co.il/Forum/Forum.aspx/f146

אתה יכול לשאול שם מה שאתה רוצה בנושא הפרעות קשב, ריטלין, לקויות למידה נוספות וכו'...

ולראות שהחבר'ה שנמצאים שם- פשוט הרבה יותר טובים מכולם |עפה על עצמי|

מוזמן בשמחה!!!!

שרבוב- כמה את נותת לי על הפרסום?

אתה מוזמן לשאול אצלנו

ותקבל תשובות אחרות

נתחיל לפסול בנים כי הם ל--א לוקחים ריטלין

לפי דעתי זה ממש טוב ומאוד חיוני

מניסיון!!!!!

עדיף להנשא לאדם שלוקח ריטלין מאשר אדם שאמור לקחת רטלין והוא לא לוקח.

בלי הלקחת ריטלין במבחנים

וזה אחד היתרונות של זה 

אני נגד ריטלין [כן,אמרו לי גם לקחת כמה פעמים בחיי] ואני לא בעד להשתמש, כי במקרים מסויימים אפשר להתמודד עם זה

אבל לפסול מישהו על זה? זה שטויות, זה ממש תלוי עד כמה המצב חמור ואם זה משפיע עליו באופן אישי וישיר ומונע ממנו ברים בתפקוד היומיומי ועד כמה, ולא בהכרח כי הוא לוקח ריטלין.

נראה לי כבר סתם מיותר כל השאלות האלה, אבל שיהיה..זאת רק דעתי

זה ממש לא ממכר.

זה לא מכוון מצב רוח...

לך זה לא היה טוב. באמת חבל שלא ראו בזמן. אולי מינון לא נכון, אולי סוג לא נכון. אולי בכלל לא טוב עבורך.

מי שכך, אז באמת לא טוב.

אבל יש גם הרבה אחרים. אני ראיתי כאלו שלוקחים ריטלין כמו שמתאים, לומדים טוב, שמחים, ילדים מצויינים.

צריך להיזהר מלתת "המלצות" עפ"י מקרים פרטיים. זה עלול להזיק למי שההמלצה לא מתאימה לו.

לכל היותר, אפשר להעיד שנתקלת במקרים שזה מזיק (עצמך), ושיזהרו ושימו לב אם נותנים, שזה אכן מועיל ומכוון נכון אל מול הילד. זה באמת נכון.

אתה צודק שאפשר לטעות.

צריך לדעת מה לשאול ילד - כדי להבחין במצבו.

באמת לפעמים זה נלמד מתוך ניסיון לא נעים עם אחרים..

סליחה על התגובה אבל זה היה כ"כ לא נכון!!

צריך להיזהר ולקחת אחריות על המילים כשהן נכתבות בפורום....

דיכאון הוא לא רק הרגשה שאת יכולה לשלוט בה.

דיכאון הוא גם תלוי גורמים אנדוגניים, לדג' כבר שנים ידוע שבחולים דיכאוניים, במיוחד כאלה שזה גנטי אצלם נמצא בד"כ סרטונין נמוך,

ועל העיקרון הזה עובדות תרופות ממשפחת הSNRI והSSRI המעכבים את פירוקו.

וכמו כן הMAO-I המפרק את האנזים שמפרק אותו.

אז כן, כדאי להיזהר בהצהרות כאלה.

מגניב שאת יודעת את כל הדברים האלה.. אבל התורה יודעת מצויין ויש מצווה ממש ממש גדולה - להיות בשמחה וכמובן אם צווינו כניראה שזה בשליטתנו ואנחנו יכולים לקיים

ולא כולם הולכים לפי שיטתו.

וכן, זה הרסני להגיד דבר כזה לכל מדוכא, יש הבדל בין "דיכאון " מסיבה שולית שיעבור אחרי בילוי/גלידה וכו', לבין דיכאון שמשבש את אורח החיים, לפעמים זה אולי בגלל טריגר, ולמרות הטיפול התרופתי ידרוש עבודה קשה, אז לצאת בהצהרות שזה מבחירה זה כמו שתגיד דבר כזה על כל חולה פסיכיאטרי אחר.... לא הכי במקום.

(עריכה קפץ) מה עם "עיבדו את השם בשמחה, בואו לפניו ברננה"  "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך השם אלוקיך" הרעיון הוא שלאדם יש שליטה על החיים כן.. גם ממחלות קשות וגם ממחלות פסיכיאטריות אפשר להירפא.. יש לנו דרכים.. רופאים, תפילה ומצוות.. ה' נתן את הדרכים ואת הנסיונות לכל אדם את הנסיון הפרטי שלו. אחד יכול לקבל נסיון בנטיה לדיכאון. זה אומר שהוא חייב להיות בדיכאון? לא! הבורא נתן לו כל כך הרבה דרכים לרפא את עצמו. ושם נמצאת הבחירה שלו. גם חולה במחלה סופנית לא עלינו יש את הבחירה והוא יכול לוותר ולמות ויכול להלחם ולחיות

יש מצווה לשמוח בחגים לפי ספר דברים...

את כך שמצווה גדולה להיות בשמחה תמיד- ליקוטי מוהר"ן ואמר זאת ר' נחמן.

כמובן שיש עוד שמאמצים זאת היום...

אבל אתה כתבת שהתורה...

אבות - איזהו עשיר השמח בחלקו וגם "ושמחת בחגך" שמוזכרת גם בתרי"ג מצוות "לשמוח ברגלים" לכאורה קשה לאדם דכאוני.. בחג הדכאון חולף?

ומה עם היומיום?

וחוץ מזה לפי נועם זה בחירה מוחלטת שלך בדיכאון.... כאילו אין תרופות שעושות זאת, אין גנטיקה... וכן, יש....והיום גם דרכי טיפול...

אגב הלכתית לא מחייבים אותך להילחם כחולה סופני- ראה בבקשה את חוק החולה הנוטה למות שנכתב ואושר גם ע"י רבנים- ניתן להפסיק טיפול מחזורי , ניתן לא להתחיל טיפול, ואף יש פתרון הלכתי חדשני שהוא כמו שעון שבת למכשירי הנשמה....

התגובה "רק רבי נחמן?" קפצה לי. אז ערכתי אותה הנה מה שכתבתי:

מה עם "עיבדו את השם בשמחה, בואו לפניו ברננה"  "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך השם אלוקיך" הרעיון הוא שלאדם יש שליטה על החיים כן.. גם ממחלות קשות וגם ממחלות פסיכיאטריות אפשר להירפא.. יש לנו דרכים.. רופאים, תפילה ומצוות.. ה' נתן את הדרכים ואת הנסיונות לכל אדם את הנסיון הפרטי שלו. אחד יכול לקבל נסיון בנטיה לדיכאון. זה אומר שהוא חייב להיות בדיכאון? לא! הבורא נתן לו כל כך הרבה דרכים לרפא את עצמו. ושם נמצאת הבחירה שלו. גם חולה במחלה סופנית לא עלינו יש את הבחירה והוא יכול לוותר ולמות ויכול להלחם ולחיות

עכ"ל בהודעה הקודמת

וכן זה בחירה מוחלטת! אז אין בחירה לאדם? הבורא שם אותו בדיכאון וזה גורלו? לחיות בדיכאון? נבראנו עם פגמים כדי לתקן )

אבל עיבדו את ה' בשמחה לא קשור לחגים אלה דוד המלך מדבר על היום יום. וכן ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך השם אלוקיך מדבר על כל מעגל השנה ולא על תאריכים מסויימים. כתבת שיש מי שחולק? אשמח גם למקור. לא שמעתי בחיים על רב שאמר שאין מצווה להיות בשמחה. שלא ישתמע מדברי שאני חושב שזה בסדר לקחת תרופות מזיקות ולהתגבר לדוגמא אם מוכח שריטלין גורם לדיכאון בטווח הארוך כמובן שלא אתן אותו לילדי (שלא נצטרך) הגוף בידינו כפיקדון וצריך לשים ליבנו שלא נהרוס אותו אבל התכונות לפי הגישה היהודית ניתנות לשינוי.. ראי מסילת ישרים, ארחות צדיקים ועוד..

http://www.yba.org.il/show.asp?id=23662

קודם כל. לא מכיר את הרב חיים נבון, מסופק אם הוא יכול לחלוק על רבי נחמן, שאמר בפרוש שמצווה גדולה להיות בשמחה, על הארחות צדיקים שכתב שבשמחה תלויה המצווה לשיצדיק כל  מאורעותיו, שבזה תלויה כל האמונה, וכותב שצריך לשמוח אפילו כשיש לו ייסורים! ושתפארת הנשמה היא השמחה! ואני בשמחה יחפש מקורות נוספים.. רק לצערי ניראלי שהרב לא מבין מה היא שמחה.

שכל נושא לגופו ויש לשקול בכל נושא בצורה רצינית. אבל את מפספסת את הנקודה. הדיכאון, המחלות, הכל! יש פיתרון פשוט והוא הבורא, האמונה, השמחה. אני מאמין שבכוחי לשנות הכל. גם את מצב הרוח שלי, גם את התכונות שלי, גם את המצב הבריאותי שלי, הכל - לטובה או לרעה. גם הדיכאון, תלוי בי! אני זה שבחרתי לא להלחם, או לא להלחם מספיק חזק על זה. או שאני נלחם ואז אם אני הולך בדרך התורה בוודאי שתוך תקופה אני גם יצליח! לדעתך גורלו של אדם בדיכאון הוא לחיות על תרופות כל חייו? בוודאי שלא. זה עוד נסיון שעליו צריך להתגבר. החיים בשליטתנו.. 

אני שמח לבשר לך שהרפואה לא מעודכנת מספיק.. היא לא מכירה תרופה מצויינת.. התורה. אני מרחם על האדם שיוותר על חייו ויקשיב לרופא שלא זכה להכיר את האמת.. 

לא שללתי שימוש בתרופות. אפילו כתבתי בהתחלה, ששימוש בתרופות מחייב גם כחלק מהתהליך. וכמובן גם לחולה לב, דיאליזה, ומחלות נוירולוגיות אמליץ להתפלל, לקוות, לשמוח, ולהאמין שה' מרפא והרופא רק שליח. ולא נחמד לומר שיש לי בעיה בהבנה.. גם אם את לא מסכימה איתי.

ד"א לא ראיתי בחיים שהאמונה בה' ותורתו חרצה גורל של חולה למוות.. להפך שמעתי הרבה סיפורים של ניסים גדולים

תתפלא אבל לאדם לא תמיד יש שליטה כנס למחלקה אונקולוגית בבית חולים הקרוב ותפרוס את משנתך...

בהצלחה רבה!!

ההבדל זה שמחלה גופנית זה נשמע יותר נקי לאוזן ויותר קל לנו כבני אדם לפרסם תמונות בפייסבוק מחובקים עם ילד חולה מאשר לקבל (- לא ביקשתי שתתחבק איתו רק תקבל !!!) אדם שסובל מהדברים המוזכרים למעלה 

קודם כל מוכח שדיכאון מביא למחלות, ושאדם חולה שמתייאש בוודאי ימות מהר יותר מאדם שממשיך. ומאידך על ליצנים רפואיים שמעת? הם מאמינים שלשמח חולים מרפא אותם! מדהים!

ד"א אני מקבל שדיכאון היא מחלהף מחלת נפש, שכמובן יש לה טיפול, רפואי ואמוני. אני לא מצפה שרופאים שאפרוס להם את משנתי האמונית בבורא יקבלו אותה (למעט אולי המאמינים שבהם) אבל זה לא אומר לי כלום. אם אלך למומחה לב הגדול בעולם ואגיד לו שתהילים היא תרופה מצויינת סביר להניח שהוא יצחק עלי.. זה לא אומר שאני טועה

ושאנשים מגיעים למצב כזה זה גם לא אשמתם, ושיש דרכים לטפל.

ולא לראות דברים כמו שכתבת ולחשוב שהוא דפוק,

בטח ובטח אם הוא לוקח תרופה שהתופעת לוואי שלה היא דיכאון, אז נכון שלקיחת התרופה היא אנדרוגנית כביכול- אבל בסופו של דבר אם היא עושה תהליכים כימיים או הורמנלים בגוף זה מעבר לשליטה.

ואין שום רע בלהודות שיש מניע שהוא או אנדוגני או תופעת לוואי. ההפך זה רק יעזור לטיפול.

אבל כשכתבתי את זה ידעתי בדיוק למה אני מתכוונת,

ובמחילה אבל התגובה מרתיחה נראה לי שההבדל ביננו זה מי ראה מקרוב אדם שמתמודד עם זה

יש מצב שאדם "בריא" יכול לקבל את הטיעון של לקחת אחריות על עצמך, הבעיה בדיכאון היא שזה בדיוק מה שחסר וזה הכח להתמודד (כמו שנאמר יש בזה גם פן גופני לידיעתך)- ההבדל בין דיכאון לשבר ברגל לדוג' זה היכולת לראות אותו במוחשי וכמו שלא תבואי לאדם ששבר רגל ותגידי לו שהוא חייב ללכת להתפלל/ כל מצות עשה/ לא תעשה שתמצאי אסור לך לעשות את זה לאדם בדיכאון..  

והקישור לתורה ממש לא נכון... באמת שקשה לי להאמין שאם בנאדם שזה התגלה אצלו היה פונה לרב הכי ענק שיש היה מגיב ככה בחוסר הבנה-- לא מאמינה שזה כ"כ אכזרי כמו שאת מציגה

ואגב, גמאני יודעת לעשות חיפוש בגוגל ולמצוא את כל המקומות בתנ"ך שמוזכרת בהם המילה "שמחה"..

ושוב לא מכירה ולא היתה שום כוונה לפגוע אישית ח"ו בכותב התיחסתי נטו לדברים שנכתבו 

מצידך הזלזול.. אני ישמח להסביר לך בדיוק איך כל מקור שהבאתי מוכיח שחייב אדם להיות בשמחה תמיד.

'חייב' מתייחס למי שהדבר ביכולתו. יש מושג של 'אונס רחמנא פטריה' גם מבחינה פסיכולוגית.

חס וחלילה לרגע לא חשבתי לומר שהם יתנו את הדין על זה שלא היו בשמחה.. ואם התפרש כך מדברי אז סליחה אבל כמובן שהבורא מאוד רוצה שהוא יתפלל אליו שיעזור לו לצאת מהדכאון..

לקחת כדורים כל החיים 

ובנוסף, זה הגיוני מאוד.

מבחינתי, כשדיברתי מנקודת מבט פסיכולוגית, מי שממשיך לקחת כדורים גם אח"כ כבר מוגדר כ'בחוץ'. והוא מודה לקב"ה בכל מאודו על כך שהוציא אותו מאחד הדברים הכי מייסרים שיש.

הרפואה - אני לא יודע אם היא יודעת איך לשמש כשליחה לזה.

לפעמים זה רופא, לפעמים זה רב, לפעמים הבורא רוצה רק שתתפלל.. זה שהרפואה לא מצאה פתרון לא מגביל את ה' מלרפא. 

טוב ניראלי שהבננות עשו עלי חרם חח או שסתם נמאס להם להתווכח..  תאמת שגם לי.. אז אני אתן לסיום תשובה של הצדיק מיבניאל.. בהצלחה ורפואה שלימה לכל עמ"י

http://www.breslevcity.co.il/%D7%A9%D7%95%D7%AA_%D7%91%D7%A8%D7%A1%D7%9C%D7%91_0968

הבננות ביום חמישי במטבח 

מקבלת את התשובה לגבי כל דבר אפשרי שיש ולאו דווקא ספציפית לכאן (במיוחד בעניין התפילה)

לילה טוב, שנשמע רק בשורות טובות בקרוב!!

אני לא בת?

- ולא רק מהבחינה ההורמונלית, אלא גם מהפסיכולוגית -

שלפעמים בן אדם נמצא ממש בבור,

שלומר לו "יש לך בחירה לצאת מזה" לא מסוגל לקדם אותו.

(יתכן שאסכים לפרט על נסיוני באישי)

היא הנחת העבודה- יש לי מה לעשות עם זה.
לכל אחד יש את מה שהוא יכול לעשות- לפעמים זה כדורים, לפעמים זה רק תפילות.
לבוא ולדרוש מאדם לצאת ממצב כי "יש לך בחירה לצאת מזה" זה פשוט לא אנושי,
לרוב האדם רוצה לצאת מזה רק לא יודע איך, או לחילופין לא רוצה לצאת מסיבות שנסתרות

אפילו ממנו.
הנחת העבודה- יש מה לעשות, נותנת כוח.
הכרחה - גורמת לעוד יותר שבר.
 

ובנוסף אומר לשואל נקודה למחשבה.

לכל אדם יש התמודדויות בחיים. חלקן בתחום הנפשי, חלקן במישור הפיזי, וחלקן במישור הרגשי.

ישנן התמודדויות שהן יותר מוחצנות ויש שהן פנימיות, אך לכל בן אדם יש את התמודדות שלו.

ולכן אני חושבת, שבמקרה הזה זו תהיה מישהי שלוקחת ריטלין, ובמקרה אחר זו תהיה מישהי שיש לה התמודדות עם מידה מסויימת וכן על זו הדרך.. פשוט ההתמודדות של מי שנוטלת ריטלין מתוייגת בגלל הנטילת כדורים, אך אני חושבת שיש הרבה מה להעריך בבחורה שנוטלת כדורים ודואגת לעצמה ובוחרת להתמודד. 

איני חושבת שזה חיסרון אלא להיפך, זו מעלה גדולה שהיא מצאה דרך לעזור לעצמה להתמודד עם קושי שיש לה!

מקווה שדבריי הובנו. בהצלחה בכל!

היום כל אדם שני לוקח ריטלין זה לא אומר כלום.. יכולים להיות אנשים מדהימים ומקסימים שבשביל להתרכז כדי להצליח הם צריכים קצת עזרה...

היפר אקטיביות זה לא מחלה ומצויין שהיא מצאה דרך לתפקד כמו כולם. בשביל זה קיימת רפואה מערבית. לפחות היא מכירה במגבלות שלה ועושה משהו לגבי זה, מה איתך?

פוחד שתהיה לה יותר מידי אנרגיה בשבילך? זה כמו לבחור לא לצאת עם מישהו שלוקח תרופות ללחץ דם, אלרגיה או קולסטרול ומיליון דברים אחרים. אתה סתם מחפש דרך לפסול.

לחיים עם אדם עם הפרעת קשב וריכוז יש אתגרים לא קטנים - וכדאי מאוד  -  לשני הצדדים - לדעת אותם לפני כן.

בדייטים לרוב הסוגיות הללו לא עולות, אך צצות למכביר בחיי היום-יום.

מודעות לאתגרים יכולה לסייע רבות בפתרונות לאורך הדרך.

הדחקה והתכחשות לבעיה  - מאוד לא מומלצות.

כמה אתרים בנושא:

http://www.telem.org.il/content/%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%A2%D7%AA-%D7%A7%D7%A9%D7%91-%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%95%D7%96-adhd-%D7%95%D7%96%D7%95%D7%92%D7%99%D7%95%D7%AA-%D7%A2%D7%9C-%D7%94%D7%99%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%A7%D7%A9%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%95%D7%94%D7%A4%D7%AA%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA-0

אתר באנגלית:

http://www.webmd.com/add-adhd/guide/adhd-in-marriage-and-romantic-relationships

בס"ד

אל תכנס למיטה חולה

ריטלין זה לא בדיוק מיטה חולה,

כיום הרבה משתמשים בזה...

יש הבדל גדול באופן ההתנהלות עם חבר שיש לו הפרעת קשב, לבין עבודת צוות (וזוגיות זו מ-מ-ש עבודת צוות) עם שןתף עם הפרעת קשב.

בחברויות אין הרבה משימות משותפות: להגיע בזמן לבית של החבר/למפגש? לזכור להביא את כל האוכל לטיול?

בחיים, יש אינסוף משימות שיש לעמוד בהם - ניהול משק בית; לזכור לרכוש מוצרים, לשלם חובות לחשמל, ארנונה..., ניהול זמן נכון בין עבודה, לימודים, חברים, משפחה. להצליח לעשות הרבה מטלות במקביל ובקצב סביר (שלפעמים לאנשים עם הפרעות קשב זה קשה)

שלא לדבר על אופן תקשורת שונה - האם לקפוץ מנושא לנושא, או לבחון ולדון באופן יסודי בנושאים. 

וכמובן אופי עבודת ה' גם בא לידי ביטוי בהקשר זה:

http://www.inn.co.il/News/News.aspx/273814

זה נאמר לגבי מתבגרים, אך גם נכון לגבי מבוגרים.

הדברים שלך ברורים ומחכימים!

גם התיאור של ניהול בית (גם לי יש ניסיון..) בצורה כאילו זה "מפעל בלחץ" בערך.. מה פתאום? זה ענין לגמרי של בחירה.

בית זה לא "אינסוף משימות". זה חיים, שבצידם משימות, כמו עוד דברים בחיים. ובית זה לא "עבודת צוות". זה חיים ביחד. גם עם עבודה מסויימת. "לשלם חובות חשמל/ארנונה", זה פעם בחודש-חודשיים, לא צריך להגזים (היום בחיוג קל דרך הטלפון..). אם עושים מזה "ענין", אז זה נהיה ענין.. הכל בנחת.

ואנשים עם קשיי ריכוז, הם לא פעם בעלי רגישות חברתית גבוהה משל אחרים.

"אופן תקשורת" - זה גם בין סתם אנשים. תמיד צריך לבחון אם האופי של השני מתאים לי.

"אופי עובדת ה' " - כבר מוגזם לגמרי. אפילו לא פתחתי את הקישור..  עבודת ה' - יש לה דרך כללית לפי הדרכת התורה, ויש גוונים פרטיים, רבּים כמס' היהודים..

הקיצור: אין צורך להפריז.  אנשים פשוט צריכים לראות מי ומה מתאים להם. זה ענין של אופי אישיות. יש כאלה שטיפוס כזה ממש מעולה להם, יש כאלה שצריכים "מרובע" יותר. איש-איש כעניינו.  ואני מכיר מהמציאות, גם כאלה וגם כאלה. נשואים. וה"קשיי ריכוז" נשואים לא פחות טוב.. לפחות (אצל אלו שאני מכיר).

להפרעת קשב וריכוז יכולה להיות השפעה על התנהלות בחיים המשפחתיים. 

אבל -

א. צריך לראות כל מקרה לגופו, כמדומני שיש אנשים שזה מתבטא אצלם כמעט רק בלימודים.

ב. השאלה היא לא מי לוקח ריטלין או לא. יש אנשים שלוקחים ריטלין בגלל לחץ לעמוד בדרישות לימודיות גבוהות, ויש כאלה עם בעית קשב וריכוז חמורה שהריטלין השפיע עליהם בצורה לא טובה ולכן הם לא לוקחים אותו, או סתם לא רצו/ לא אובחנו.

ג. שאלה נוספת - מי אתה, ואיזה טיפוס אתה מחפש. האם חשוב לך שהכל יהיה מתוקתק, (סדר בבית, עמידה בזמנים וכדו'), או שאולי לחילופין אתה זורם עם דברים שלא הולכים בדיוק, וגם יכול לקחת על עצמך ארגונים וכדו'.  והרבה יותר חשוב לך שאשתך תהיה יצירתית ומעניינת ולא בנאלית.

התחתנתי עם בחור מקסים שלוקח ריטלין.

האם יש לזה השלכות? כן.

כי מי שצריך ריטלין זה בד"כ כי הוא צריך את זה.

וצריך את זה בשביל קשב וריכוז.

בד"כ אנשים שיש להם בעיות קשב וריכוז (לא כולם! ) יש להם בעיות של התארגנות וזמנים.

רואים את זה בעיקר אצל ילדים בבית ספר שיש להם בעיות קשב וריכוז וברוב הפעמים אפשר למצוא בלאגן בדברים שלהם, לא זוכרים מתי יש מבחן, שהיה שיעורי בית וכו'

מה הקשר לחיי נישואין?

כי סדר ואירגון זה דברים שקשורים לעוד דברים בחיים.

אבל זה ממש ניתן לתיקון ולעבודה וגם לא מחייב.

אז פשוט תראה אם זה קורה גם אצלה ואם זה בכלל מפריע לך.

לי אישית זה לא הפריע ברמה שלא המשכתי לצאת איתו ולהתחתן איתו, (לא שזה לא מפריע לפעמים אבל יש הרבה דברים חשובים שמצאתי בבעלי ששווים הרבה יותר ושווה בשבילי להתגבר על הקצת חוסר אירגון שיש לו.)

הכי חשוב זה לשים דברים חשובים באמת מקדימה- לראות קודם כל אם יש מידות טובות, איך היא מתייחסת אליך וכו'

ואחרי זה שאר הדברים.

בהצלחה!

הלוואי שהיו נותנים לי את זה כשהייתי ילדה. אולי היו נחסכות ממני הרבה הרבה צרות ובעיות.

רייטלין זה המשקפיים של המוח, ואין בזה שום בעיה.

מה עוד, שמישהי היפר אקטיבית רק תעשה טוב לבית עם אנרגיה שלא נגמרת!

ועדשות? יש לי למה לחשוש שלא יסכימו לצאת איתי בגלל זה?

אתה מכיר אנשים שלוקחים רטלין?

יש בסביבה שלך חבר/ אח מישו שאתה מכיר שלוקח רטלין?

יכול להיות שאתה חושש מזה בגלל אותם סטיגמות שיש על הרטלין ועל ילדים שלוקחים אותו...

אני יכולה להבטיח לך שמי שלוקח רטלין אין לו קרניים וגם לא זנב. הוא ניראה רגיל מתנהג רגיל ורק צריך קצת עזרה בלהתרכז.

ממש חבל לי לשמוע שזה מרתיע אותך.

אנחנו אנשים רגילים לגמרי!

[חוץ מזה שקצת מוזר לי שאומרים את זה בבירורים...]

בס"ד

אני מכירה לא קצת בנות שלוקחות רטלין כי בלי זה הם לא יכולות לשבת..והם נשמות בטירוף!דווקא הן.

כתור אשה 

חוץ מהקריטריונים היבשים, אחד הקריטריונים החשובים זה איך הוא גורם לי להרגיש.

אם הוא גורם לי להרגיש במבחן, ולחוצה, שצריכה להוכיח שאני טובה ושווה, אז זה נשמע מישהו שלא טוב לי איתו וכזה אני לא רוצה.

לחשוב על חיים שלמים עם אדם שגורם לי להרגיש ככה נשמע סיוט.

ולעומת זאת, כדאי לחפש מישהו שנותן לי הרגשה שאני נינוחה ומרגישה בבית ותחושת בטחון ושלווה ורצויה.

ורק תחשבי מה ירגישו ילדים של אבא ביקורתי וגאוותן.

לפעמים משפט אחד של מישהו מצליח לערער מקומות מאוד עדינים בתוכנו וצריך זמן כדי שהלב יפסיק לרעוד.

יש גם תחושות של אבל, לא עליו באמת אבל על התקווה שהרגשת.

בע"ה ממש עוד מעט הלב יפסיק לרעוד ממה שהיה, ירגיש בטוח ויפתח.

באמת בדיעבד זה הובן לי ככה, למרות שעדיין כן יש רגש כזה של פספוס שלא הצלחתי להביא את עצמי.

אבל לא הצלחתי להביא את עצמי כי הוא בחן אותי. אז כנראה שלא באמת הייתי מצליחה להביא את עצמי מתישהו כמו שצריך..

ואת ממש צודקת, זאת תקווה של "הנה מצאתי" ואז מסתבר שלא. ה' כל יכול. באמת מחזקת את עצמי שאני את המיטב שלי עושה.

זה לא מוריד מזה שנפגעתי, או שרציתי אותו.. אבל צריך לזכור את זה שאני באמת טובה.

ועצם זה שהמשכתי לצאת מרגישה שדווקא כן נפתח לי הלב, כי הייתי הרבה יותר חופשיה וזורמת בפגישות עם הבחורים האחרים..

ואולי הלב שלי רועד כי הרגשתי דחייה מהצד השני ויש את החשש שזה יקרה שוב..

1. חיבוק ענק, זה נסיון קשוח

2. תביני מה הייתה הנקודה שהרגשת שהיא זו שמושכת אותך בו

3. תני לעצמך רגע מקום, רשמת שאת בעומס, פלוס האקסטרה הרגשית, קחי לך את הזמן ואת המקום שלך

4. תגידי לא להצעות שאת יודעת שזה לא מה שאת מחפשת, את ייודעת מה מתאים לך

המון בהצלחה בדרך הזו, ובאמת חיבוק ענקקק

את צודקת.

מותר לחשוב עליו מדי

פעם, לא קרה שום דבר

השאלה מה עושים לטווח ארוך ביחס למחשבות על דייטים.

חשוב מאוד לבנות דפוסי מחשבה טובים שעוזרים להתהליך

יחסית כן יש לי דפוסי מחשבה טובים סביב זה, לא מרגישה שאני מגיעה עייפה לפגישות או בחוסר רצון.

להפך מרגישה שאני הרבה יותר מגיעה עם רצון להכיר ולהנות ולהביא את עצמי.. יכול להיות שזה באמת עומס כללי שאני משליכה על זה.

ולגבי הבחור ההוא, נכון. אולי אם אתן לעצמי להרגיש באמת את הנקודה הזאת שנפגעתי ממנו אצליח לשחרר יותר.

קשה לך לשחרר אותו בין היתר כי הוא לא סיים את הקשר בצורה ראויה. כשפרידה מסתיימת בצורה שפוגעת, הרבה פעמים הדמיון ממשיך להיאחז במה שהיה יכול להיות, ולא במה שהיה באמת. אבל דווקא כאן חשוב לזכור את המציאות הוא בחר לסיים את הקשר, והוא בחר לעשות את זה בדרך שפגעה בך

אני חושבת שחשוב שתזכרי עוד משהו. מעבר לאמונה שהכול מושגח, ושמה ששלך יגיע אלייך בזמן הנכון ואף אחד לא יכול לקחת את הבן זוג העתידי שלך ממך גם הדרך שבה אדם בוחר להיפרד אומרת משהו עליו.

אם הוא סיים את הקשר במילים שפגעו בך כל כך, זה לא פרט שולי. זה מלמד משהו על היכולת שלו להיות רגיש ברגע משמעותי.

זה לא מבטל את כל המעלות שהיו בו, אבל זה כן מזכיר שלא מספיק לסמן וי על רשימת קריטריונים. מגיע לך גם מישהו שידע לשמור על הלב שלך, גם כשהוא בוחר אחרת.

לכן אל תתבלבלי מהמחשבה ש"אולי זה היה הכי טוב שהיה". יכול להיות שהוא התאים לך בהרבה דברים, אבל מגיע לך יותר מזה.

מגיע לך גבר שגם יהיה מתאים, גם יבחר בך, וגם יתייחס אלייך בכבוד, ברגישות ובעדינות. אלה לא דרישות מוגזמות אלה יסודות של בית

ואת יותר מהסיפור הזה. גם אם יום אחד הוא יתחתן וימשיך בחייו, זה לא אומר שה' שכח אותך. זה רק אומר שלכל אחד יש את הדרך המדויקת שלו ( הוא יקבל בחורה בהתאם לבחירת ההתנהגות שלו) גם אם שלך עדיין נכתבת.

את יכולה להצטער על קשר שלא הצליח ועל בחור שפגע בך כי זה לגיטימי וכמובן, אבל אל תישארי בתוך הפגיעה. אל תתני לה לשכנע אותך שזה הכי טוב שמגיע לך.. ( וגם היא לא כי היא נקטעה) מגיע לך מישהו שלא רק מתאים לך אלא גם יודע לבטא את הלב שלו וגם לשמור על הלב שלך, ולא מוותר עלייך אף פעם.

אל תצטערי על בחור שהולך שילך

מדוייק ממש.

באמת חשבתי על הנקודה של הרגישות.. זה ממש ככה.

חיזקת אותי

סימן שזה לא מתאים, כך שטוב שנפרדתם.

ביחס להרגשה, זה כואב ולא קל, אבל לעיתים פרידות ייגמרו בצורה פוגעת, לא כדאי לקחת ללב יותר מדי, זה קשה לשני הצדדים לרוב וכשכואב לנו לרוב קשה לנו לבחור מילים נכונות.

יש דרך גם להגיד שלא רוצים להמשיך..

וייתכן שיטעו בדרך

חוויתי את זה גם (רק הפוך, אני רציתי להמשיך והבחורה חתכה) בדיוק כמו שתיארת...הציפיה, המחשבות, הפרפרים וה...לחץ. לא לחץ בריא ומעודן של התרגשות לקראת משהו גדול, אלא לחץ של תחושת מבחן, של "האם יצאתי בסדר", פחד לפני כל פגישה, והקלה בסוף הפגישה אחרי שלכאורה כלום לא השתבש...והייתי בטוח שזה זה, היא פשוט היתה סימון וי על *כל* ה"רשימת מכולת" שלי, אבל בסוף העיקר היה חסר. התחושה של השוויון וההדדיות בקשר, התחושה שיש לי מה לתת גם עם השריטות שלי, שאני מוערך בכל מקרה, זה פשוט לא היה קיים. וגם בסוף, היא חתכה בצורה כזו שגרמה לי להרגיש קטן ולא גבר. בקיצור, את לא לבד, וזה מאוד קשה להיזרק שוב לחוסר וודאות אחרי שכאילו כבר ראית את הסוף, אבל צריך להתחזק המון באמונה שהטוב שלך עוד יגיע, ושהקב"ה לא שלח לך את הבחור ההוא בשביל שזה יצליח אלא בשביל ללמוד על עצמך. וזה מאוד קשה לנתק את הקשר ההוא כשאין משהו אחר שמתקרב לזה, וההשוואות חוגגות בראש, אבל צריך פשוט לא להילחם ברגשות שצפים, לקבל אותם, ולהבין שיש להם מקום אבל הם לא יקבעו מה יהיה לך הלאה. היחידה שתקבע זו את, ולרגשות המבאסים האלה יש מקום חשוב בבנין האישיות שלך. פשוט להשתדל להתחזק באמונה, לברר עם עצמך מה את לוקחת מכאן הלאה, להבין מה באמת חשוב ועיקרי בשבילך ומה טפל, לא לשקוע רק בבאסה על מה שנגמר ולעוף קדימה. (יש גם שיר נחמד של מוטי וייס על כל הנושא הזה, קוראים לו נראה לי "אני לא יודע", שיר חביב סה"כ). בהצלחה גדולה!!

להמשיך את החיים כרגיל...

והתחלתי איתך בפרטי

כמה אומץ צריך כדי לחשוף ולהיחשף ככה. אין לי עצה חכמה לתת, בתור אחד שמישהי ישבה לו בראש קרוב ל3 שנים לא ידעתי להתמודד כמוך או בכלל לדבר על זה. נשמע שאת יודעת לעשות עבודה פנימית מדהימה, עם כל הקושי שבדבר.

קראתי ועלה בי סוג של הערצה אולי קנאה קצת גם על הכנות הזאת, בטוח שהשם שמח בדרך שלך מלט בהצלחה

אם יש לך ביטחון עצמי זה בסדר גמור אפילו מדהים.

אם זה מגיע ממקום של חוסר ביטחון וזה לא מתכתב יחד עם גבריות זה או זה זה די מוריד.

לגבי גבר מכיל ונעים ומקשיב זה מעולה

זה אחלה בנאדם להיות איתו...

ובסוף בסוף בסוף

אתה צריך רק משהי אחת שתרצה אותך כמו שאתה....

תודה רבה !

אני גם חושב שלפעמים זה סוג של תהליך, להביא את עצמך בצורה המלאה לוקח קצת זמן וזה אני חושב לפעמים יכול להתפרש לא נכון ..

לדעתי תביא את המקומות שאתה אוהב בעצמך וקל לך להביא אותם לדייטים, ולאט לאט תחשוף עוד ועוד נקודות

מה הכוונה המקומות שאתה אוהב בעצמך ?

תביא את הצדדים (מקומות)/אופי וכו, שיותר קל לך להביא, ואתה אוהב אותם (בעיקר בדייטים ראשונים)

תמצא בעזרת ה' את אשתך ותהיה לכם זוגיות מעולה

אבל השאלה היא לא אם אתה רגיש. השאלה היא מה אתה עושה כשהאישה שמולך מביאה את הרגש שלה..

יש גברים שרגישים מאוד אבל ברגע שהבחורה משתפת שקשה לה או שהיה לה יום פחות טוב, הם נלחצים מתגוננים או מנסים להשתיק את התחושה בלי לשים לב שהם עושים את זה .

נניח אם היא תכתוב או תגיד היה לי יום לא נעים .. הוא יכתוב באסה , או פשוט ישתוק במקום להסתכל לה בעיניים ולהגיד מה יש מה את מרגישה שתפי אותי? בעדינות ברגישות

יש גברים שיש להם רגישות ביחד עם חוסן רגשי. הם יודעים להקשיב, להכיל, לא להיבהל ולא לקחת כל רגש באופן אישי.. ולתווך את הרגש שלהם החוצה שזה מדהים ..

לא מרגישים אשמה מסוימת ברגש של הבת זוג שלהם .. לא נלחצים רגישים לסיטואציה נממצאים בנוכחות בכאן ועכשיו יודעים מה לעשות..

בעיניי, זה הרבה יותר גברי מרק להיות רגיש לעצמך

תקרא קצת. זה הרבה מעבר ל'איך היא תגיב'. יותר חשוב שאתה תחיה בטוב עם עצמך.

ופשוט צריך איזון, כמו כל דבר בחיים.

יש את צביה רחמין

ואת מרים לנדסברג

(אמור להיות לי איפה שהוא את המספר שלהן אחפש)

050-631-6853

לסמוך עליה, וגם לשים את השכל בתמונה לא בנפרד

בגדול, חושב שצריך משהו משמעותי כדי להבין בדייט ראשון.

תשתפי קישור לשם?

יש את אסף זולדן הוא תותח

ואז לקבל המלצות מגורמים שמכירים אותך במציאות

אבל מי שמכיר אותי במציאות לא מכיר מאמנים/יועצים. וגם אלו שכן הכירו, ההמלצות שלהם לא היו הכי..

שהוא מעגלי

משאיר נזקים לאורך הדרך

והמטרה לא מושגת

המרַצה מתבאס לעשות משהו שפחות לטעמו

המעשה יוצא עקום

כי עוגה עושים באהבה

המרוּצה לא באמת מרוצה

ואז המרַצה שוב נכנס לפעול

זה מתחיל במילה טובה,

ויכול להיות גם טירחה מאומצת,

נסיעה רחוקה או הוצאה כספית גבוהה.

האם הצד השני מכיר בזה?

"העושה טובה למי שאינו מכיר בה..."?

או "המפייסו בדברים..."?

לרוב נשים חכמות פיקחות ומבינות שהגבר משקיע או מקדיש מזמנו, מתאמץ ומנסה.

ואם היא לא שמה לב לזה? אז חבל על המאמץ.

הראש והלב שלה במקום אחר.

וגם גברים מבחינים בזה במוקדם או במאוחר ;)

נתינה היא חשובה מאוד, בטח בזוגיות.

ריצוי זה גרוע. כי ריצוי מונע בדרך כלל מפחד.

באופן אירוני הריצוי לא מתמקד בשני, אלא בעצמי. בפּנים- אני רוצה לרָצוֹת את השני כדי שלא יקרה א' ב' ג'..

ואז זה בדיוק הפוך מנתינה. כי אני בעצם הסיפור, לא הוא.

וזה יוצר שני אפקטים-

א. לא נעים לצד השני לקבל ככה. זאת לא נתינה אמיתית, וזה מורגש.

ב. זאת נתינה שהיא באה עם מחיקה עצמית. מה שגרוע בתווך הארוך (לשני הצדדים אגב).

בגדול בחוויה שלי, אלמנט דומיננטי של ריצוי יכול להרוס זוגיות.

(לעומת נתינה שהיא חלק הכרחי ובלתי נפרד מזוגיות)

התחום של יחסים הוא תחום של "מדעי החברה" ולכן הוא תחום מאוד לא "מדע מדוייק"

זה לא באמת משנה באיזה הגדרות נשתמש. השאלה האמיתית מה התוכן.

אם שמת לב, התוכן של הדברים שכתבת הוא לא סותר בכלל את תוכן דברי.

ההבדל זה המושגים השונים, אז דיון על מושגים הוא קצת מפספס את המסר שרציתי להעביר.

אז מה ניסיתי לעשות פה?

לקחתי מילה שההקשר הנפוץ שלה הוא שלילי.

התייחסתי למילה הזאת על פי המשמעות המילולית שלה גרידא.

ריצוי = לגרום לאדם להיות מרוצה.

בלי להטעין על זה שום הקשר, גם לא את ההקשר הנפוץ.

תקני אותי אם אני טועה, זה נראה לי הפירוש המילולי של המילה.

בהקשרים אחרים, ריצוי במובן הרזה של הדבר, יכול להיות תואם לסיטואציה ואפילו טוב.

למה אני בוחר לדבר ככה?

בעיני, כל דפוס התנהגות/מחשבה יש בו הגיון מסויים.

לכן במקום לשלול את הגיון הפנימי של המחשבה/התנהגות לא טובה, כדאי הפוך - למצוא מה כן הגיוני בו.

ואז ממילא כאשר אני מבין מה הגיוני במשהו מסויים, אני מבין את ההקשר הנכון שלו ולדעת איך להשתמש בו.

זה גם נראה לי מביא המון אמפתיה וחמלה ביחס לטעויות ויותר קל וכיף ככה ללמוד מטעויות

@אנוני.מית @oo @שנונימי @נעמי28

כלומר, זה מה שאתה עושה בפועל, אבל המניע הוא בכלל לא הצד השני ולא טובתו, המניע הוא שאתה תהיה אהוב, שאתה תקבל אישור ולא דחייה.

זה ה-הבדל.

אתה מרכז הסיפור, לא הוא.

זאת תכונה שמאמצים בילדות, בשלב כל שהוא הבנת שכדי לשרוד ולהרגיש אהוב אתה צריך לרצות, לשמח, להיות מושלם, לא להיות נטל.

אפשר לעשות טובות, אפשר לעזור,

כדי לנהל מערכות יחסים טובות חייב לפעמים להתגמש

אבל בריצוי המניע הוא לא אותו מניע וזאת הבעיה.

לריצוי אין גבול, בריצוי אתה מרגיש שחוק, קורבן, שנלקח ממך ולא שנתת.

לפעמים זה בסדר לגרום לשני להיות מרוצה בשביל טובה אישית,

נשמע לי מאוד אנושי.

מסכים שכדאי שזה יהיה במינון נמוך מאוד.

כדי להבין האם אתה סתם עושה טובה למישהו או מרצה

מה יקרה אם תסרב? אתה יכול להגיד "לא" בלי להרגיש אשם? אתה מרוקן אחרי הנתינה הזאת? חצית את הגבולות שלך בנתינה הזאת? צברת "נקודות זכות" אצל אותו אדם עם הנתינה ואתה מצפה לקבל בתמורה אישור ואהבה?

זה לגמרי בסדר לגרום לשני להיות מרוצה ולעשות לו טובה

השאלה מה המניע, המחירים, מה הגבולות שנחצו ומה המינון.

ומה מטרת השאלה שלך באופן כללי? לי זה היה נשמע כמו ניסיון הכחשה לריצוי.

לא שאלתי מה האינדיקציה לריצוי.

ניסיתי להביא מקום שבו המילה ריצוי מקבלת הקשר חיובי.

אז אם את פתוחה לשמוע על זה מעולה.

בכלל לגרום לאדם להרגיש רצוי ולגרום למישהו להיות מרוצה, זה לא משהו שהייתי מזלזל בו.

ולמה אני מתעקש על זה?

כי אני מרגיש שיש פה כוח בעל עוצמה במציאות. יש פה כלי אדיר. להשפיע על רצון של מישהו אחר זה וואו. לכן חשוב גם לדעת לעשות את זה נכון.

זה מכוון גם אליך -

המסר שלי לא בא לסתור את תוכן דבריך אלא להוסיף - לקראת נישואין וזוגיות

ורצון לשלוט על איך שהאחר רואה אותי.

וחלק מהריפוי בה הוא לשחרר שליטה.

זאת עוצמה שלילית, גם למרצה וגם למרוצה - שלרוב מרגיש את הריצוי ולא מעריך את המרצה, והמרצה במעשים שלו מגשים בעצם את הפחדים הכי עמוקים שלו, ולא מוערך ולא אהוב.

נראה שאתה מנסה למצוא משהו חיובי בתנועה שאולי נראית טובה אבל לא מגיעה ממקום נכון וטוב.

אבל המילה לרצות לא כוללת את השליטה בהכרח.

זה מניע אחד שיכול להיות לריצוי.

לאדם להרגיש רצוי ולגרום למישהו להיות מרוצה

זה אכן יכול להיות דבר טוב

אני חושבת שההבדל בין ריצוי 'טוב' לריצוי רע

נמצא בפרמטרים של התוצאה

האם האדם המרצה אוהב את עצמו ואת המעשה כשהוא מרצה

ומה קורה ביום שהוא מפסיק לרצות באופן זמני/ קבוע

אני עושה את הריצוי הטוב הרבה

סמול טוק עם עשרות אנשים ביום בעבודה/ תוקפת את הבוס ברשימת נושאים לדיון על הבוקר/ מקשיבה לילדים גם אם אני פחות בעניין ועוד ועוד

נכון שהמניע שלי הוא ריצוי (ולפעמים עוד דברים)

אבל אני אוהבת את המעשים הללו

רואה בהם משחק פסיכולוגי

של עלות תועלת

ואז ביום שאני עצבנית אש/ מבואסת/ עייפה מדי

ולא עושה את כל זה

אז החיים ממשיכים כרגיל

ואף אחד לא בא בטענות (אולי הילד הקטן צריך תיווך 'אני צריכה שקט')

בריצוי רע

האדם המרצה מרגיש רע אחרי המעשה

וביום שהוא מחליט להפסיק

הוא מקבל שפכטל

העיסוק בריצוי את השאלה - איך אני ביחס לרצון של בן/בת הזוג.

זיהוי הרצון של הזולת הוא דבר שאיננו מובן מאליו ונשמע דבר טוב ויעיל.

אממה, בסוף הרצון הוא עניין אישי, והעניין הזוגי הוא מפגש בין שני רצונות, לכן ביטול אחד מהם הוא בהחלט לא בריא.

אבל הוא כולו בראש שלי.

רצון זה דבר חשוב מאין כמותו. רצונו של האדם הוא כבודו (לכן נראה באנשים "מרצים" חסרי כבוד, ויתור על רצון מפורש כויתור על הכבוד).

אממה - הרצון הוא דבר דינמי, מי שיש לו מנה רוצה מאתיים.

לכן גם לרצונות של שני בני הזוג, כל אחד לבד והרצון המשותף, כבודו במקומו מונח - גם הוא מוגבל.

ככל שלאדם יש רצון גדול יותר והוא מפתח אותו, ככה הוא יודע להתחשב ברצון הזולת כמה שראוי.

רצון קטן גורם ל"ריצוי" שלא טוב.

שאדם מפתח יכולות

(בין השאר לזהות רצון ואופן פעולה של הזולת

ולבחור מה מהם מתאים לו לעשות/ לשתף פעולה)

הסטנדרטים שלו עולים

(הרצונות/ הציפיות שלו עולים)

במערכת יחסים זוגית

זה חייב לבוא משני הצדדים

פיתוח יכולת דומה

ואז הסטנדרטים דומים

אחרת זה עוד קונפליקט לאוסף

אני שואל זאת כי הרבה דברים בזוגיות, באופי ההתנהלות הזוגית, ביחסים בין בני הזוג, נחשפים ומתגלים רק לאחר תקופה ארוכה שגרים ביחד.

לדעתי הרבה מה שאתה רואה כיום בבית, לטוב ולרע, לא בטוח שתוכל לאבחן בצד השני לפני הנישואים.

למדתי מה לא לעשות

אותו דבר

מופתע שזה חריג

בעיקר הוציא לי את החשק והמיץ.

הזוגיות שלהם מתאפיינת, לפחות מהמבט שלי, בחיכוכים מינוריים תמידיים, הרבה משחקי תפקידים גבר־אישה, ובפן החיובי דברים שאני מבין שנחמדים שלהם אבל פשוט לא נמצאים בעולם הערכים שלי.

מה שבסופו־של־דבר חיזק אצלי את המחשבה שלפחות עבורי, שאיני מצליח להפיק את החלק החיובי בזוגיות, זה רעיון עם נטו שלילי.

שלמדתי מהם איך לא לנהל זוגיות והורות

היום אני יודעת שזה לא רק הזוגיות/ ההורות

אלא האדם באשר הוא

כי בסוף הזוגיות/ ההורות היא מראה של הבנאדם

גם אם לא רציתי להתנהל כמוהם (והצלחתי בהרבה מובנים)

יש חלקים שנשארו

השפעות מילדות

אפילו כאלה בתת מודע

תמיד יש ויהיה על מה לעבוד

לעשות נכון יותר

אחד של ההורים

השני של הסבא וסבתא שגרו צמוד ממש

הדתדלתי לקחת את הטוב שראיתי משניהם.

מההורים שלי למדתי בעיקר מה לא

מהסבא וסבתא קיבלתי המון.

אבל קצת עיוות לי את המושג זוגיות כי סבא שלי היה בעל מהסרטים באמת.עשה הכל או כמעט לגמרי הכל ופינק את סבתא שלי ממש בלי סוף וממש נהנה מזה.

היא היתה ממש נסיכה שלו.

בעיקר בהתנהלות בתוך קשר,

בסוף, זה מה שראיתי בבית. על בסיס זה, אני יכול לעצב את איך אני רוצה שהזוגיות שלי תראה.

אני לא חושבת שמודלי זוגיות מכל סוג שהוא היו משפיעים על מה שאני מחפשת.

מה שהכי נגע בי היה לראות כמה הוא השקיע בסבתא שלי בהקשבה בעדינות וביחס המכבד שנתן לה.

ואצל ההורים התחברתי במיוחד לזה שהם תמיד ביחד גם כשהם לא מסכימים הם עדיין מחייכים אחד לשנייה ויש ביניהם חום יציבות ציניות הומור בעיניי יש בזה משהו ממש קסום.

מההורים שלו במערכות יחסים שלו (ובכלל בחיים)

מי שחושב שהוא לא, עדיין לא גילה את זה.

מודל הזוגיות השפיע בעיקר אחרי החתונה

לא חושבת שנכח כמעט לפני

מההורים שלו.

בכל התחומים.

הקשר של ההורים שלי הרס לי את הזוגיות היחידה שהייתה לי כי לא ידעתי מה זה להיות גבר אמיתי וחזק מה זה הדדיות בין ההורים שאוהבים את אחד משני ולא משפילים

טכנית ההורים שלי חיים כפורדים בבית אחד גירושין שקטים במילים אחרות

הלכתי ליועץ נישואים פתחנו הכל והיום אני חדש לגמרי מחכה רק לבחורה הנכונה

אז יש השפעה ולדעתי בחור או בחורה שחיו בצל הורים כאלה שיכלו לדבר על זה עם מישהו כי זה פשוט דבר שמשפיע אם לא מודעים אליו

לפעמים הוא משפיע במובן הזה שמנסים להיות הפוכים לגמרי ממנו, וגם זה הרבה פעמים לא בריא...

לדוגמה- אם ההורים שלי התווכחו הרבה ובצורה לא נעימה, אני מבטיח לעצמי שלא אתווכח עם בת זוגי אף פעם*, ואז כשזה קורה פעם אחת, הכול "מתפרק" מבחינתי, וכיוצא בזה.

טראומות ילדות

מסכימה מאוד עם @מתוך סקרנות.

בסוף הכי חשוב למצוא את האיזונים בין הלא והכן של מה שלומדים ומה שלא לומדים מההורים.

על עצמי יכולה להגיד שההורים שלי לא היו מודל זוגיות בכללי ולא לאורח חיים שלי ודווקא בשנה האחרונה מצליחה לראטת כמה כן אפשר ללמוד מהם בצד החיובי כשכל אחד מהם נמצא בקשר אחר כבר שנים.

טראומות ילדות נמצאות וחלקן משאירות שאריות, כמשטפלים נשאר לפעמיפ שאריות רגשיות אבל בעומק צרמך לשים לב שלא נשארים דפוסים לא בריאים שנכנסים איתם להקים בית.

יותר קל לו לנתח את הדברים אובייקטיבית במקום להישאב לשם. גם כשיש מישהו מולך שנפגע קל לך לזהות את זה ולהבין שזו לא דרך. לכן שומעים מהרבה אנשים שהם למדו מההורים שלהם מה לא לעשות בזוגיות.

הבעיה היותר קשה היא הדינמיקה בין ההורה לילד עצמו. מכיוון שהילד נשען על ההורה רגשית ופיזית, קשה לו להבין כשיש להורה בעיה אמיתית והוא מעדיף באופן תת מודע להשליך את זה על עצמו. וזה יכול להיות הרסני מאוד, ולפעמים אפילו לא מודעים לגודל ההשפעה של זה (גם כאלה שחושבים שהם כן מודעים). ככל שהבעיה של ההורה היא יותר עמוקה (מכעס וביקורתיות עד נרקיסיזם לדוגמא), הילד יותר נפגע.

ילדים גם רואים בהורים מודל לחיקוי, אז לדוגמא אבא תוקפני או מהצד השני אבא מרצה, גורם לילד שלו לחשוב ולהרגיש שזו התנהגות לגיטימית ואפילו ראויה