אשמח לעצתכםשמי תכלת

שלום כולם.

פעם ראשונה שכותבת בפורום הזה (נראה לי..).

נשואים שלוש שנים וחצי..

ואני מרגישה שהגעתי לקצה..

מהיום שהתחתנו אני עובדת בשתי עבודות - שאחת מהן דורשת ממני המון המון המון כוחות, זמן וכו'.

במקביל, בעלי בהתחלה היה בצבא ואז אברך+עבודה נוספת שהשלימה את ההכנסה למשהו סביר שיכולנו לחיות איתו.

השנה הייתה אינטסיבית ביותר:

סיום התואר (יומיים לימודים בשבוע),

עבודה מהבית (בשתי עבודות),

ושהייה עם הבן שלנו בבית (בן שנה וארבעה חודש/ים - ממניעים אידיאולוגיים, אני רוצה להיות עם ילדיי בבית...!)

ובמקביל - בעלי שלומד בצורה מאד מאד אינטסיבית - מה שמייקר את המילגה שלו.

עכשיו - אני מרגישה מפורקת.

 

עיקר מה שמפריע לי זה שעתה בעלי מחפש עבודה לשנה הבאה - והשאלה שיש לו זה "מה מתאים לי" וכו'... 

למה אני עובדת בעבודות שבכלל לא מעניינות אותי, מלחיצות ומתסכלות, בעוד הוא עושה חישובים של מה נח לו... מתאים לו וכו'...

לא מתפקידי לפרנס.

זה יוחצר ביננו מתח רב.

 

כנ"ל לגבי הרשיון, אני נוהגת והוא לא - נכשל כמה פעמצים בטסט וזהו. לא מנסה שוב.

כל פעם שאין לי כח - אני נוהגת למרות זאת, ובהיריון - עם כל התסמינים של ההתחלה - גם כן..

 

מרגישה שהוא לא נותן לי עוגן בתחומי האחריות שלו..

 

עצתכם?

 

כל פעם שאני מנסה לפתוח את שני הנושאים האלה מולו הכל הופך להיות טעון ברמות,, ואנחנו לא מצליחים להקשיב באמת..

 

לגבי חיפוש העבודה שלומעיין חתום

אמנם אין לי ניסיון שנים כמו שלך,

אבל יצא לי בדיוק השבוע לדבר עם בעלי על הנקודה שעליה דיברת- עבודה.

שמנו לב לשוני בנינו.

אני מחפשת עבודה רק בשביל שנוכל להתקיים, אפילו אם העבודה לא מעניינת אותי.

ואילו בעלי מרגיש שהוא חייב עבודה שתספק אותו, שהוא ירגיש שהוא ממצה בה את יכולותיו.

הוא פתח עלי עיניים וקצת גם אני עליו.המום

הבנו שאנחנו שונים בעניין הזה במהות. 

אנחנו, הנשים, יש לנו רצון להעצים את הבית- לספק לילדים כל צרכם, אפילו אם זה בא על חשבוני בעבודה שאני לא מעוניינת בה.

ואילו הגברים, רואים את הכלל, את החוץ.

 

דברו על זה..מספיק שתהיו מודעים לזה-

פתרתם הרבה.

 

 

 

עבודה רעה יכולה לתסכל אותו לאורך שניםמשה

במיוחד שאני מבין שאת רוצה להוריד הילוך בעבודה כך שהעול יהיה עליו.

 

איפה אתם גרים?

למה הוא לא מנסה לגשת שוב ? (יכול להיות שהבעיה היא העלות הכלכלית של הטסטים הנכשלים?)

מבינה את הקושי, אבל רק לעניין העבודה-יעל...

באמת שזה חשוב לעבוד במשהו שאוהבים וישמח אותו!

תדעי לך שזה גם ישפיע על הבית מאד..

 

לא בעניין של להתפנק, אלא באמת כי עבודה ששמחים בה זה כ"כ משמעותי!

הבעיה איננה הטסט, לא הרישיון ולא העבודה (קצת ארוך)הטירה הנעה

קראתי את ההודעה שלך כמה פעמים, וכאב לי.

בגלל זה התלבתי ובסוף החלטתי להגיב.

לדעתי הבעיה הגדולה היא ההרגשה שלך (וכנראה גם שלו- לעיתים רחוקות רק אחד מבני הזוג מתוסכל. בד"כ זה הדדי). הבעיה היא שאת חשה "מפורקת", "שהגעת לקצה" ועוד ביטויים קשים, שמרגישים הרבה פעמים בחיים, אך כמעט בלתי אפשרי להתמודד עם התחושות האלו ללא הרגשה של תמיכה. את חשה לבד, שהוא לא מבין, שאי אפשר לדון בזה.

אתם מחזיקים ביחד בית, מכלכלים ומגדלים ילדים- דבר נפלא! אבל את מרגישה שחוקה.

ויכול להיות שגם לו יש תחושות דומות:

יכול להיות שבגלל שהוא רואה כמה את לא נהנית מעבודה שהיא רק למטרות פרנסה, הוא מחפש טוב טוב משהו מספק.

יכול להיות שבגלל שהוא רואה כמה קשה לך, הוא מהס לצאת לעולם הגדול.

יכול להיות שאי שם בתחילת הקשר, את לקחת אחריות על כל העניינים ה|"גשמיים" והוא מרגיש שאין לו מקום...

יכולות להיות עוד מיליון סיבות, אני לא מכירה אתכם...

 

העובדה היא שאת הצלחת, בכמה שורות, להסביר את המצב והתחושות הקשות שלך לאנשים זרים- הפורום.

לכן אני מציעה לך להתיישב בנחת, ולכתוב לו מכתב ארוך-ארוך, תשעה דפים אם צריך, שמסביר את הצד שלך.

תחלקי את המכתב לשלושה חלקים, לכל אחד כותרת עבה:

1. תמונת המציאות , כפי שאני רואה אותה

2. ההרגשות שעולות בי כלפי המצב הזה

3. הציפיות שלי- ממך, ממני, מהעתיד

כי באמת, הכי חשוב זה שתתקשרו. לפני הפתרונות הפרקטיים- שתדעי שמישהו יודע כמה קשה לך, שתהיו שותפים.

אם זה נראה לך עתיק לכתוב מכתב- תשלחי מייל!

 

בהצלחה. וסליחה אם פירשתי משהו אחר מהתמונה שציירת, או ייעצתי משהו לא מתאים, אבל באמת נגעת לליבי.

 

והנה עוד דוגמא לקושיהולכת בחצות

 

 

ולפני שקופצים עלי איך את מנצלת מצוקה של אנשים. אני אומרת בדיוק ההיפך. אני רוצה למנוע מאחרים להגיע לקושי הזה.

 

אין ספק שפותחת השרשור היא ממש סופר וומן, וכל הכבוד לה. לעבוד בשתי עבודות, לסיים תואר, לטפל בתינוק, זה אכן מצריך כוחות אדירים, שאפילו האשה החזקה ביותר תרגיש שהיא מפורקת וקורסת תחת העומס הזה.

 

ולכן חשוב להגיד למי שרוצה להתחתן לפני התואר ולפני עבודה מסודרת, שזה הקושי שעומד לפניו.

אי אפשר מצד אחד, לעודד ילדים להתחתן ולומר הכל סבבה, "סיעתא דשמיא" תסתדרו. ומצד שני להזדעק כאשר חושפים את התוצאות של זה.

 

יש קושי אוביקטיבי, בחיים ללא הכנסה מסודרת, וגידול ילדים לפני סיום לימודים.

 

כל אחד רשאי לבחור האם הוא לוקח על עצמו את הקושי הזה או לא. אבל בהחלט ראוי להצביע ולהסביר לפני על הקושי הזה, ולא לטאטא הכל מתחת לשטיח ולומר עד כמה הכל נפלא, ואיך מסתדרים בלי בעיות, כי יש בעיות.

 

 

והנה עוד דוגמה לניצול מצוקת הזולת..ד.

[אם זה היה פעם ראשונה, היה אפשר לחשוב.. אבל זה לא. וזו שיטה קבועה. דוגמה לקושי של מישהי שרוצה לסחוף אחרים למשהו שכנראה אינו מאושר יותר ממה שיש להם..]

במיוחד שהפותחת לא אמרה שהם התחתנו מוקדם...משיח עכשיו!

ולא חסר אנשים עם תואר שפיטרו אותם באמצע החיים....

 

היא כתבה שהם התחתנו שהוא היה בצבא ואח"כ אברךהולכת בחצות
יש גברים בצבא ואברכים והם לא ילדים קטניםבתאל1

הם בני 23-26...ומעלה.

בעלי אברך והוא מעל גיל 24

ואנחנו ממש לא התחתנו מוקדם.

 

ואני ממש לא מסכימה עם דברייך...

את נותנת הוכחה ממישהי שיש לה בעיה בזוגיות לא בפרנסה, זה ממש לא קשור אחד לשני.

 

יש אנשים שמסיימים צבא בגיל שלושים.אלזה
זו הערה עניניתהולכת בחצות

 

 

שוב ושוב ושוב.. בכל דיון של ילדה בת 18 האם כדאי להתחתן, אתה עומד בראשם של אלו שאומרים בטח מסתדרים.

 

אבל כשוב ושוב, נפתחים שרשורים שנובעים מקושי כלכלי, אתה מנסה להעלים אותם.

 

אי אפשר לרקוד על שתי החתונות, גם לעודד צעירים להתחתן בלי בסיס כלכלי, וגם לדרוש להתעלם מהקשיים כאשר הם נוצרים.

 

 

את מסיתה קבוע.ד.

מתוך גישה שאת מודה שאינה הפלטפורמה של האנשים פה.

 

זו לא "תגובה חד פעמית".

 

וזה ניצול לנושא אחר, של מישהי ששאלה שאלה וביקשה עזרה. לא לראשונה.

 

נראה שמה שמענין אותך - זה לא טובתה, אלא האג'נדה שלך. עדיין לא ברורה לי המוטיווציה למלחמה עליה דווקא כאן.

 

[ואת גם משקרת - לא מפתיע..  אני דווקא לא עומד "בראש אלו שאומרים".. בד"כ זה פשוט לא השרשורים שאני ממהר לענות עליהם. קל וחומר שלא ניסיתי "להעלים".... אם כבר אני רואה מישהי שצריכה עידוד, מעודד..  וגם כשאני "קולט" מישהי כמוך שמנסה להסית במובן רחב בהרבה מאשר נושא ספציפי, אז לעיתים אני מגיב שיבחינו שיש כאן משהו "מעבר"..  כמו כן, השאלה העיקרית בעיני לנישואין צעירים אינה דווקא הכלכלית. לגופו של ענין]

סליחה שאני נדחפת אבלבאה לעזור
גם אני מסכימה איתה. היא לא אמרה לא להתחתן. אלא שכולם ידעו שלא הכל ורוד ולהתחתן כשאתה צעיר בלי כלום זה כרוך בהרבה קושי שלא לדבר על כך שכתוב איפה שהוא שצריך להתחתן כשיש כבר פרנסה כלשהי ( סליחה על חוסר הדיוק ). כלשהי זה לא 1500שח...
גם אני התחתנתי כשאין לא לי ולא לבעלי כלום גרנו הרבה שנים בקרוון מצוקמק כשאנחנו מביאים כל שנתיים ילד. והיה קשה!!! ההורים עזרו רק פעם ב. ובעיקר הסתמכנו על משכורת של 4000 שח. דבר שלא מאפשר לחסוך עם 2 ילדים. והיום אני רואה את הנזק של חוסר היכולת לחסוך כשצעירים והילדים עוד לא בגיל גן ביס. כי אחר כך ההוצאות הן עצומות. ומי שלא מגיע מוכן יכנס לפעמונים אחר כך... למי יש כסף לשלם 1200 שח לישיבה אולפנה לכמה ילדים בו זמנית אם לא חסכו כלום כשהיו צעירים?
סליחה על החפירה. אבל אני חושבת שאנשים צריכים לקחת את זה בחשבון. לא להסתכל5 שנים קדימה אלא 10 כי זו נגזרת של השנים המוקדמות.
יכול להיות שהיא צודקת, אבל זה ממש לא קשור לפהיעל מהדרום
לק"י

פה מדובר על מישהי שהיא כבר נשואה והיא שואלת מה לעשות.
אז להגיד לה שהיא לא היתה צריכה להתחתן אז- זה סתם התנהגות מגעילה.

מה גם שאפשר להתחתן צעירים עם חסכונות ועבודה מסודרת ולהתחתן מבוגרים יותר בלי עבודה ותוך כדי הלימודים.
נקודה למחשבה!!
חבל שאת שוב ושוב חוזרת על המנטרההולכת בחצות

 

 

"להגיד לה שהיא לא היתה צריכה להתחתן - זו התנהגות מגעילה"

 

 

אני אמרתי למישהי שהיא לא היתה צריכה להתחתן ?

 

 

הנה מה שכתבתי

 

אין ספק שפותחת השרשור היא ממש סופר וומן, וכל הכבוד לה...

ולכן חשוב להגיד למי שרוצה להתחתן לפני התואר ולפני עבודה מסודרת, שזה הקושי שעומד לפניו..

 

יש קושי אוביקטיבי, בחיים ללא הכנסה מסודרת, וגידול ילדים לפני סיום לימודים.

 

כל אחד רשאי לבחור האם הוא לוקח על עצמו את הקושי הזה או לא. אבל בהחלט ראוי להצביע ולהסביר לפני על הקושי הזה, ולא לטאטא הכל מתחת לשטיח ולומר עד כמה הכל נפלא, ואיך מסתדרים בלי בעיות, כי יש בעיות.

 

 

סוף ציטוט.

 

ובאה לעזור היא היחידה שהבינה אותי. אני לא אמרתי למישהי חבל שהתחתנת, אני לא דיברתי באופן מגעיל.

ההפך כתבתי בצורה מאוד מכילה, שכל אחד יכול לבחור, ומי שמתמודדת עם זה מגיע לה כל הכבוד.

 

בסך הכל אמרתי שיש קושי וצריך להגיד כן הוא קיים.

 

 

 

 

 

שוב ושוב מכנה דברי אחרים "מנטרה"..ד.

את כן דיברת באופן "מגעיל" - כי את הבאת את זה כ"טרמפ" לשיטה שלך, על גבי שרשור של מישהי שביקשה עזרה במצבה הנוכחי. קל וחומר שזזה מצב שאינו נגזר דווקא מענין זה. קורב בכל מיני וריאציות של קשיי פנסה, והאשה הזו גם רוצה "אידיאולוגית" שהבן שלה יהיה בבית וכו' .

 

ההקשר של דברים אינו נתון שולי.

 

ומי שחושבת שצריך "להצביע על הקושי" הכלכלי ולא לומר ש:מסתדרים והכל בסדר" - אז צריך להזכיר של"שיטתה" (המצוטטת פה בצד העמוד) גם אפשר להתעסק פיזית עם כמה גברים לפני החתונה (כמובן, גם לא "במקרה" שייך לאפשרות לדחות נישואין לללא הגבלה...) - ואח"כ לומר ש"מסתדרים והכל בסדר", ואדרבה - זו רק מעלה בשבילה ובשביל בעלה.... (וכמובן, לגייס - כמו כל מי שנכשל במשהו ולא רוצה להודות בכך - את ה"רוב" וגם אידיאולוגיה..).

 

אז בנישואין - הטהרה והראשוניות והפנימיות, חשובה פי מיליון מהכסף. גם אם  מי שכבר אין לו סיכוי לכך, ינסה לסחוף אחרים איתו לאותה ביצה.

 

[ואפשר כמובן לשים לב לצד הכלכלי וגם להתחתן בשלב מתאים, שבד"כ הוא לא ממש-ממש מוקדם). ראינו פה הרבה שכתבו על כך.

צודקת שזה לא מה שאמרת..יעל מהדרום
לק"י

אבל זה רוח הדברים.
לפחות כמו שזה נשמע..

אם אני עכשיו כנשואה מתייעצת על משהו, אין טעם לבוא ולהגיד- זאת הבעיה כשמתחתנים לפני תואר/ עבודה/ רישיון על משאית..
(בעיקר כשאת חוזרת על התאוריות שלך גם בשרשורים שזה לא ממש קשור).
אני אומר לך מנסיון,ד.

לא של ילדים שעדיין בגיל גן,

 

ויותר ילדים,

 

שאפשר להסתדר אח"כ גם עם ישיבה/אולפנה - גם בלי "פעמונים"..  מציאות ולא תיאוריה.

השאלה מה זה להסתדרהולכת בחצות

 

 

 

 

מישהי כתבה פה על משכורת משותפת של 10,000 ש"ח ואתה אמרת שזו "משכורת יפה"

 

זו משכורת "יפה" אם אתה חי ביישוב ומשלם 1000 ש"ח שכירות, אם אתה לא יוצא למסעדות ובילויים, אם אתה לא משקיע בחוגים לילדים, אם אתה לא הולך להצגות ומופעי תרבות וכו' וכו'..

 

בקנה מידה של מעמד הביניים זו משכורת נמוכה.

 

אז אפשר להתווכח עד מחר, על ערכים של חיים בצניעות, ותרבות השפע הקלוקלת ועוד ועוד מהשקפת עולמך.

 

אבל עדיין אתה מציב רק אופציה אחת של חיים.

 

תתחתנו בלי הכנסה, תחיו בצמצום, ואז אני אספר לכם שהצמצום הזה הוא מאוד ערכי.

 

יש אנשים שרוצים לחיות ברווחה, יש אנשים שלא רוצים לחיות מהיד לפה, שלא רוצים לחשוב פעמיים על כל חוג לילד, ועל כל נופש בבית מלון, או על עוד חדר בבית, או על סלון חדש וכו'

 

לא כולם בנויים לצמצום הזה, לדוחק הזה... מי שרוצה ובוחר בזה תבוא עליו הברכה.

 

אבל מי שלא רוצה לחיות ככה, מי שכן רוצה לחיות בדירת ארבעה חדרים מרווחת בגבעת שמואל, וליסוע פעם בשנה לחו"ל ולצאת פעם בשבוע לארוחה טובה ב"קפה גרג", לא מוכן רק "להסתדר" ושרוד בסוג החיים שאתה מציע.

 

(ולא חיים בגבעת שמואל זו לא שחיתות מוסרית)

 

 

 

רק נתון קטן-יעל מהדרום
לק"י

הפרנסה בבית של ההורים שלי עומדת על הסכום שציינת בערך או קצת יותר- ב"ה הם חיים טוב..
יש רכב, יש בית בגודל סביר (שלהם ולא בשכירות- והם לא משלמים משכנתא אאל"ט מסיבות מסויימות), יש אוכל, בגדים, מחשב וכל מה שצריך, יש נסיעות לטיולים (בארץ- ולא כי אין כסף לטוס לחו"ל).
הם חיתנו שני ילדים בלי להכנס לחובות..
למדנו באולפנות ובפנימיות..

אז ב"ה גם משכורת כזאת יכולה להספיק בשמחה!
ויעיד אבא שלי שממש אפשר לראות איך ה' עוזר.
והוא לא חי ברחפנות וסומך רק על ניסים..הוא עובד, אבל רואה איך ה' נותן עוד.
אין הוצאה על משכנתא \ שכ"ד נתון מאוד משמעותיהולכת בחצות

 

 

 

בסדר..בשביל זה ציינתי את זהיעל מהדרום
לק"י

עדיין ההורים שלי שילמו משכנתא במשך שנים, ולא נראה לי שהמצב היה לא טוב כלכלית.

וה'אמת שאבא שלי מפרנס יחיד נאז שאמא שלי חלתה ונפטרה.
אני מניחה שאם גם היא היתה פה ועובדת- ההכנסה היתה יותר גדולה, אבל היתה גם משכנתא (אבא שלי לא משלם, כי אמא שלי נפטרה).


וברור, שמשכורת מסויימת יכולה להיות מכובדת אם גרים באזור מסויים ורמת חיים אחרת.
שכל אחד יעשה את השיקולים שלו..
את ממש לא צריכה להסבירהולכת בחצות

 

 

ממש לא התכוונתי שכל אחד יתן דוגמא איך הוא חי.

 

ברור שיש אנשים שחיים ומסתדרים בשמחה ובכבוד

 

 

אני רק טענתי שבשביל רמת חיים יותר גבוהה צריך הכנסה יותר גבוהה.

 

לכן אי אפשר לומר לכולם "תסתדרו" ולומר למישהי שמרוויחה 10K שאין בעיה במשכורת שלה. כי יש אנשים שכן רוצים לחיות ברמת חיים גבוהה יותר.

 

 

 

 

אז זה בחירה של בנאדם..יעל מהדרום
לק"י

יש כאלה שגם 20,000 לא יספקו אותם.

הפירוט שאני נתתי זה כדי להראות שאפשר לחיות ברווח גם עם הסכום המסויים ההוא.
אבל זה בדיוק מה שהיא אמרהאלעד

"תסתדרו" זה אכן לא רמת חיים גבוהה,

זה לחיות בטוב ובבריאות ובכיף. בלי מותרות מנקרי עיניים,

בלי להיות הגביר המתנשא בעיירה.

 

פשוט לחיות.

רובנו כאלה, כנראה.

אף אחד פה לא אמר שהוא רוצה רמת חיים גבוההבתאל1

את היחידה שכל הזמן מדברת על זה.

 

ואני מתחילה לחשוב שאת באמת מהעשירון העליון...

בשביל רמת חיים כזאתl666

צריך 20000 עם 2 ילדים מקסימום

שוב..ד.

הלבשה על "השקפת עולמךָ" מה שלא נכתב.. :

 

"ערכים" - אכן נכון. השקפת עולמם של כמעט כל מי שכאן.

 

"תרבות השפע הקלוקלת", איפה נכתב?.. אלא שכרגיל, את מדמיינת את מי שכותב. 

 

את יכולה עד מחר לצאת ל"הצגות ובילויים" וומה שתרצי.

 

הטעות היחידה  - שלא כתבתי לך..

 

כתבתי לאשה שדאגה, כאם צעירה, מה יהיה עם הישיבה התיכונית והאולפנה (שלך אינני בטוח אם זו תהיה הבעיה), ולה עניתי על שאלתה. ממציאות ולא מתיאוריות. אני לא רואה לנכון "לנצל" מצוקה שניכרת מתוך שורותיה, לטובת ענין אחר. עניתי על מה שהפריע לה.

 

וגם ההיא שכתבה על משכורת של 10,000 ש"ח, לא נראה שמה שהפריע לה זה מה שאת כותבת...

 

ואכן, אפשר להסתדר יפה מאד. כמובן, ענין של סדרי עדיפויות. מי שרוצה להתחתן ועיקר שמחתה בבעלה והילדים - יכולה להסתדר מצוין כך. יכולה גם לבחור מקום מגורים מתאים. ולא לחיות "מהיד לפה" וגם לצאת לנופשים (כמובן, שוב בחירה איזה מלון "מוכרחים". זו לא בחירה אם רוצים לחיות במסכנות - אלא של סדרי עדיפויות בחיים).

 

אבל שוב - זה לא הנושא. את לוקחת לאיפה שבראש שלך:

 

"אבל עדיין אתה מציב רק אופציה אחת של חיים.

 

תתחתנו בלי הכנסה, תחיו בצמצום, ואז אני אספר לכם שהצמצום הזה הוא מאוד ערכי".

 

כמובן, אני לא כתבתי כך בשום מקום - אבל מה איכפת...

 

אני כתבתי לאנשים שמדברים על מצב מסויים. וכעת גם הוספתי על סדרי עדיפויות. וזה אכן נכון.

 

מי שרוצה "לחיות בגבעת שמואל, ולצאת פעם בשנה לחו"ל, ולצאת ל"קפה גרג" פעם בשבוע..." ענין שלו. מה איכפת לי.

 

אבל מי שחושב שחיים אחרים זה "רק להסתדר ולשרוד" - כאילו החיצוניות שלו זה ה"חיים" (ולא פלא על רקע דברים קודמים), אז עולמו דל ומצומצם מאד, ולא יעזור שלפני כן כתב - כ"ביטוח" - מי שרוצה ובוחר בזה תבוא עליו הברכה...

איך? הרי שורה אח"כ יוצא המרצע מן השק, שזה בעצם סתם חיים של "לשרוד"...

 

ואנשים אחרים, דואיגם לילדיהם לא פחות. מנסיון רב  - עיקר שמחת הילדים מתחילה מהערכיות של המשפחה. כמובן, טוב שיש אמצעים לדברים נלווים הנצרכים. אבל לא מתחיל מזה. ראינו "עשירים" שילדיהם זרוקים לגמרי והם מתרצים את עצמם במה ש"נותנים להם", אבל הילדים רוצים את היחס שבלב. הספרות המקצועית של היום מלאה מזה.

 

[ובכלל, מניין שאחרים גרים בדירה עם "פחות חדרים" (מבחיל לכתוב.. כאילו זה הענין. אבל לצורך הנושא). ומי אומר ש"גבעת שמואל" זו ברירת מחדל. אולי "התנחלויות" זה גם יותר איכות חיים, פיזית ורוחנית, וגם האידיאל ממלא את החיים יותר מדווקא "קפה גרג"...

 

ואולי גם שם (עידכון: התנחלויות זה לא מה שכותבים בעיתונות באנגליה..), יש איזה "קפה"?... ואפילו יוצאים לפעמים מה"התנחלות"?...

 

טוב, לא לחו"ל - מסיבות אידיאולוגיות. לא נורא. יש כאלה שגם זה כן. פלא..]

 

 

 

 

הכל עניין של סדרי עדיפויותשורש וגרביים
אצלי למשל, חיבור לאינטרנט הוא בראש הרשימה, בעיקר כדי לכתוב לכל מי שלא חושב כמוני "אנטישמי".
אין לי מושג מי את ואולי את טרולית אבל אני איתך...אור חיי

מהסיבה הפשוטה,שמה שנאמר  הוא לא דבר נורא  והוא לא בעייתי!!

 

וכן אני התחתנתי צעירה תוך עדי לימודי תואר ויש לי ילד,ואני עובדת, ובעלי איש צבא....ו......

זה קשה מאוד!!!

 

וצריך ממש מממש כוחות כדי להתקדם יום יום....

 

לכן,זה לא אסור או מותר,זה פשוט כדאי לדעת...שזה לא קל...ולא מתאים לכל אחת...ושכל אחד יעשה את החושבים שלו...

 

(אני אישית המלצתי לאחותי שהתחילה תואר ראשון בגל17 שרק אחרי שהיא גומרת ללמוד,תתחיל לצאת ולהתחתן...,ושוב רק בגלל הניסיון שלי, ולא שהוא רע,רק שהוא לא מתאים לכל אחד ואחת.....)

 

פשוט לחלוטיןד.

שזה לא "אסור או מותר"...

 

וצריך לראות נסיבות של כל מקרה לגופו.

 

ולא דומה מי שמספרת על מציאות של קשר בשל לנישואין, או מישהי שמתייעצת מתוך קושי מסויים בתוך חיי נישואין (שזה קורה כאן על ימין ועל שמאל, בכל מיני נושאים) - למישהי כאחותך בגיל 17, שאת ממליצה לה לחכות עד גיל 20  בערך(...) כדי להתחיל "לצאת" (בעיני זה גיל די בסיסי גם סתם כך.. אם לא מי ש"לחוץ לה" אחרת).

 

הבעיה היא ניצול בעיה של מישהי, כדי לומר "מראש צריך אחרת" בנושא שכל אחד יודע שיש בו מציאויות שונות. ויש נשים עם "תואר" ברפואה או סיעוד (אחיות) שהעומס בגלל שלמדו אינו פחות מכאלה שלומדות, ועוד הרבה.

 

אגב, אם בעלך איש צבא-קבע, אז את מתארת מציאות די "רגילה": בעל עובד עם משכורת סבירה. אשה עובדת ולומדת (תואר שני?), שיש לה גם ילד אחד. לא אומר שזה לא מאמץ, אבל הרבה ענין של אישיות והסתכלות.  אני מכיר כאלה שעושים כך עם כמה ילדים, ובגילאים לא כ"כ צעירים. אגב, לא בטוח שמי שהיא נניח כבר מורה, ובמקום ללמוד למבחנים בודקת מבחנים של תלמידות.. זה "קל" יותר..   העיקר להשתדל בגישה חיובית עם האתגר.

אז רק כדי לדייק...אור חיי

בעלי עתודאי ולכן עדיין בחובה אז המשכורת לא משהו...(5700 ש"ח, כאשר בחוץ הוא יכל לקבל 15,000)

 

אי לכך שבעלי איש צבא והיכולת שלו בלהיות בבית ובעזרה בכללי היא מועטת מאוד,  אז אין לי יכולת לעבוד משרה מלאה כי יש ילד ב"ה ויש בית שצריך לתחזק, לכן אני 75 % משרה, ושוב המשכורת בהתאם(4000 ש"ח), אז נכון,אני לא מתלוננת, אבל המציאות היא לא כ"כ רגילה....

 

ואני מסיימת תואר ראשון,בקצב איטי יחסי עכב הסטטוס....

(לידה בסמסטר אחד לפני האחרון היא לא רעיון הכי טוב...למרות שבחייייייים לא הייתי מוותרת על הלידה הזו...אז אני את שלי כבר עשיתי אבל אין לי בעיה לומר לאנשים את המצב לאשורו כדי שידעו למה הם נכנסים,אין ספק שקל יותר להכנס לחיי נישואין ללא כל המוגבלות של לימודים תוך שילוב עם עבודה וילדים...)

 

ושוב, אני לא אומרת שזה לא אפשרי אבל זה לא פשוט..

 

משכורת יפה..ד.

[כנראה ענין של מושגים]

 

ולא בטוח שיותר "פשוט" אם היית עובדת במשרה מלאה במקום הלימודים.

 

וילדים ובית לתחזק - זה לכל משפחה. זו מציאות מאד רגילה.

 

יתכן שהדבר היחידי הלא כ"כ רגיל, זו הנוכחות של הבעל בבית בגלל השירות. אבל גם לכך יש "מקבילות" אצל אנשים שסתם עובדים הרבה באזרחות.

 

 

זו לא רק אי נוכחות של הבעלאור חיי

כי הבעל גם יוצא ל8 ימים/שבוע/לילה...

 

לא נמצא כחודשים בשנה,שבאזרחי לאיש הייטק רגיל אין מציאות כזו...

 

וסתם זה מרגיש כאילו אתה מנסה להקטין את הסטטוס,וזה סבבה אבל זה לא ממש מדויק,מה גם שאני לא מתלוננת...

 

 

וברוך ד' המצב שלנו תקין ומעלה ++,,וב"ה אנחנו מסודרים נכון להיום...

 

ועדין, 

 

רוצה לדעת מהם חלק מההשלכות לעניין זה שהתחתנו ציערים באמצע ולפני הכל??

 

זה לדוג' שהחלטנו כרגע לא להביא עוד ילד ולהמתין לסיום חובות הלימודים..וזה קצת מתסכל כי אני צעירה בת 24 הגיל הכי טוב ובריא ללדת ילדים אבל המצב שהבאנו את עצמינו (מבחירה,לא מתלוננת) גרם לכך שבעצם כרגע עשינו סטופ בדבר חשוב לא פחות...

 

 

 

לא...ד.

אני לא מנסה "להקטין את הסטאטוס"...

 

רק שראיתי משפחות עם יותר ילדים ופחות משכורת, וגם עם למודים ברקע לפעמים.

 

אז הנחתי שלפעמים כשיש ילד ראשון, אז גם דברים שלאחרים נראים מעולה, עדיין נתפסים כמאד-קשים.

 

וניסיתי לחשוב, אולי בגלל הנושא של הנוכחות

 

כמובן, לא מזלזל גם במאמץ והאתגר הנוכחי.

 

וגם מה שכתבת בסוף הוא ענין של בחירה (גם ללא קשר לכך שגם אלו שלא מתחתנים לא מולידים ילדים..), בלי להיכנס כאן לשיפוט הבחירה, שזה לא ענייננו. אני ראיתי גם מציאויות אחרות, וכנ"ל - עם תנאים כלכליים פחותים בהרבה.

משכורת יפה באזורים מסויימים בארץמשה

אם נאלצים לגור בגוש דן או קרוב אליו כי שם יש עבודה, השכירות/המשכנתא אוכלים חלק גדול מהתקציב וקשה להתקיים גם ממשכורות גבוהות יותר.

אבל ככה זה אצל כל מי שגר בגוש דן.בתאל1

וגם אצל מי שגר בירושלים... מה לעשות? אלו הם החיים.

מבוגרים יותר לא מרוויחים משכורת גדולה יותר..זה לא אקסיומה.

קשה יש גם למבוגרים לא רק לצעירים

מבוגרים בעבר חיו ברמת חיים נמוכה יותר משמעותיתמשה

ולעיתים גם חסכו יותר.

 

תסתכלי בתמונות מהבית של סבא וסבתא שלך, רמת החיים הייתה נמוכה בסדרי גודל.

אני מדברת על ההורים לא על הסביםבתאל1

והם דווקא חיים ברמת חיים סבירה לחלוטין.

תסתכל על דור ההורים מסביבך (הורים שלך, דודים, הורים של חברים)

ותראה שרובם חיים סביר פלוס.

הם עובדים קשה, משרה מלאה רוב הפעמים.

ואם תשאל איך הם התחילו הם יענו לך שלא היה להם הרבה דברים בהתחלה

ולאט לאט התקדמו.

 

אף אחד לא אמר שהפרנסה זה דבר קל. זה הרי ידוע שקשה פרנסתו של אדם.

צריך בזה הרבה אמונה.

אני לא שמעתי את ההורים שלי מתלוננים אי פעם על העבודה או על הפרנסה

בצורה שגרמה לי להבין שצריך להיות מפונקים.

זה לא תמיד נכון לגבי גיל העשרים שלהם, זה נכון היוםמשה

סליחה על ההתערבות הכלכליתבתאל1

אבל זה נשמע לי ממש לא קושי כלכלי חמור.

אלא אם כן שכר הדירה שלכם הוא 5000 שח. אז הייתי ממליצה לכם לעבור דירה למקום זול יותר...או דירה קטנה יותר.

אני נשואה אחרי תואר ואחרי כמה שנים עבודה ואני לא מרוויחה אפילו עשירית ממה שאתם מרוויחים ביחד

ולא חסר לנו דבר והכל בסדר.

 

המציאות שלך רגילה לחלוטין, מה את חושבת שההורים שלנו עשו?

ישבו רגל על רגל וקיבלו משכורת ענקית? הם גם גידלו ילדים.

 

אנחנו לא התחתנו ילדים (גיל 25+)יעל מהדרום
לק"י

ובעלי עדיין סטודנט שעובד בעבודות של סטודנטים..

ואני חושבת שהגענו לנישואים מספיק גדולים ומספיק בשלים, ומסתבר שגם בגיל שלנו יש כאלה שהם עדיין סטודנטים.
מצד שניl666

כששני הורים עובדים במשרה מלאה אז הם משלמים די הרבה על מסגרות, חוגים וביביסיטר וגם לא רואים את הילדים

שזה גם שיקול גם אם יש תואר ויש מקצוע. 

ויש גם כאלה שלא יכולים לרכוש מקצוע ויעבדו תמיד במשכורת מינימום

וכאלה שרואים בעבודה קודם כל מקור לסיפוק, אז יש להם מקצוע אבל הם מבקשים שיתאים להם מכל הבחינות

 

ל-ש-ח-ר-ר!!זנגויל-לימון
ממליצה לך לקרוא בדחיפות לקרוא את הספר 'לדעת להכנע' של לורה דויל
תסבירי לבעלך את המצבl666

ואולי תסכמו שהוא מקבל הצעת עבודה שנראית סבירה גם אם הוא לא הכי אוהב כדי לצבור ניסיון ולפרנס וממשיך בזמנית לחפש מה שהוא רוצה ומה שמתאים לו. כדאי גם להתייעץ עם מי שעובד בתחום מה סביר ומה סביר פחות

אם זו עבודה לא במקצוע עדיין אז כנראה שכר זה פרמטר יותר חשוב כי זאת עבודה זמנית

אולי אני קצת מהמאה קודמת בדעותי אבלמאושרת20

אחותי!!!! מה נסגר?? מי חתום על הכתובה כחייב בפרנסת הבית את או הוא???  מה זה הפינוק הזה?? גם בעלי בחור ישיבה והוא יודע יופי את חובותיו ותמיד כשאני שואלת אותו אם אולי הוא היה מעדיף לעבוד בעבודה פחות או משו הוא אומר לי " רייחים על צאוורו יעסוק בתורה?!?!" הוא היה מורה בתלמוד תורה עד לא מזמן וזה היה נוח כי זה יצא לו בדיוק בהפסקת צהריים אבל ברגע שזה נגמר- הוא התחיל לעבוד בבנייה לפנות בוקר ובהפסקות צהריים- כי זה מה שהיה! ועכשיו הוא מחפש עבודה בנקיון בניינים כי זה מה שיכול להכניס בלי לפגוע בלימוד שלו! מבחינתו אני נסיכה וצריכה רק לדאוג ללימודים שלי עכשיו. מה נסגר עם הדור הזה? גברים שכחו את התפקיד שלהם בבית?? כל גדולי התנאים היו עובדים לפרנסתם בדברים שלא כ"כ היו "מתאימים להם" (סנדל, רועה צאן, מזפט גגות, אופה...) והיום בחורים לא יכולים??  כנ"ל לגבי הרישיון, לדעתי אם זה מפריע לך תגידי לו שאין לך כח. שכחנו כבר מי אמור לדאוג למי....

אישה צריכה תמיכה, אישה צריכה לחיות בתחושה שיש מישו שמוכן למכור את התחתונים שלו ורק שיהיה לה טוב, אישה צריכה שיאגו לה ויפנקו אותה! אפילו אם לא ברמה התכנית (אם זה לא מתאפשר) אפילו ברמת הרצון וההשתדלות! נשים לא בנויות נפשית לשאת בעול הפרנסה של הבית!

אני במקומך הייתי מדברת על זה עם הרב שלו שיסביר לו את תפקידו במשפחה.

וואו כמו צמח בר
איזו נחרצות..

אני מסכימה עם רוב מה שאמרת
א-ב-ל:
את לא מכירה אותה ולא את בעלה, ובטח ובטח לא את הסיפור המלא, ככה שלשלוח את הבעל ישר לשמו"ס עם הרב זה לא נכון.
נכון שזה אישי אבלמאושרת20

יש דברים שהם בסיס ויסוד בבניית בית ובהבנת התפקידים. התרבות שסובבת אותנו משדרת כאילו נשים צריכות לעשות הכל ולשתוק. סליחה אבל זה שיש ערך חשוב בלימוד תורה זה לא אומר שרק האישה צריכה למסור את נפשה על העניין! זה הפך להיות כאילו מוסכמה חברתית כזאת שאשת אברך צריכה להיות סופר וומן. טעות!! מי שרוצה ללמוד תורה ומי שרוצה בית של תורה צריך להבין שהתורה שמה דגש רציני על עניין הפרנסה מצד הבעל! נכון שהיא מדריכה למסירות נפש אבל לא למסירות נפש האישה!! רוצה ללמוד תורה? מצויין, תמסור את נפשך על זה. ברור שגם האישה צריכה לוותר על דברים כמו נוחות ועשירות אבל מי שמע על דבר כזה בתורה שהאישה צריכה לעבוד??? ועוד שהגבר כשמגיע למצב שצריך לפרנס שם בראש סדר העדיפויות את הנוחות ה"העדפות" שלו. 

ואח"כ מתלוננים למה בנים לא להוטים להתחתן אלעד
אני שמח מאוד שלכם הסידור הזה מתאים,
את יכולה לנחש שיש זוגות שמעדיפים להתנהל אחרת. נכון?

אנא כבדי את דרכם.
בנים שזה מה שמונע מהם להתחתן הם ילדים קטניםמאושרת20

אני חושבת ש"הסידור" הזה מתאים בעיקר לבעלים.

ושוב אני יגיד, אין ל"סידור" הזה תקדימים בעולם היהדות. לא שמענו בכל 3500 השנים שקדמו לנו איזה רב/תנא/אמורא/נביא שאישתו דאגה לפרנסתו.

וזה שזה כבר נהיה נורמה חברתית ש"אישה טובה ויראת שמיים תצא מגדרה למען התורה ולא תיתן לבעלה לבזבז דקת לימוד תורה" לא אומר שזאת האמת. ואני אומרת את זה דווקא ממקום שהייתי שם. אני הייתי מוכנה ל"סידור" הזה כדי שבעלי ילמד תורה. עד שהוא בא ופקח את עיני לעניין והסביר לי שזה תפקידו. אז אני זכיתי בגבר ורחמיי נתונים לכל אותם נשים שחיות עם ילד בבית. ומעבר לעניין הספציפי של הרגשת האישה (שקשה לה) יש פה גם עניין של פגיעה בגבריות שנכנסת אח"כ בדלת האחורית כעבור מספר שנים. 

לא שמעת אף פעםזאת שיודעת

על נשים שהיו כובסות/אופות/מוכרות בחנות/תופרות? רחל אשת ר' עקיבא היתה מנקה בבתי זרים ויש עוד הרבה כמוה.

 

הן עשו זאת משעמום?

 

אז נכון, פעם לנשים לא היה דקה לנשום. עם כל עבודות הבית, בלי מכונת כביסה בלי מיקרוגל בלי כל המכשירים של ימינו.

הן היו עסוקות 24 שעות ביממה ופיזית לא היה ניתן להעמיס עליהן עוד.

ואלה שרצו שבעליהן ילמד ויהיה תלמיד חכם,

או שעבדו או שממש רעבו לפת לחם. הן קיבלו את זה על עצמן באהבה אמיתית.

 

אני ח"ו לא רוצה להוריד מכל המשפחות שסידור כזה לא עובד אצלן. 

 

אז נכון שזה לא מתאים לכל אחד. לא כל אישה מוכנה להקריב כזו הקרבה. לא כל גבר מוכן למאמץ נפשי גבוה כל כך.

בעלי למשל היה מת ללכת לעבוד ולהרויח כסף (הוא כשרוני בטרוף בלי עין הרע ובעבר מה שנגע בו בבין הזמנים ב"ה רק הצליח) אבל אני דוחפת אותו כמה שאפשר לשבת וללמוד. זה ממש לא קל, אבל זה מה שאני רוצה.

ולכן כל זוג צריך לבדוק בינו לבין עצמו מה הוא רוצה ומה היא דרך החיים שהכי מתאימה להם.

 

לפותחת.

ממליצה לך כן להסביר לבעלך את הצד שלך.

 

אולי תכתבי לו? כך מה שתאמרי יהיה מתון יותר ותוכלי לומר כל אשר על ליבך. כך תוכלו להגיע לדיבור נעים וכנה.

 

בהצלחה

הם לא היו המפרנסות העיקריותמאושרת20

אין לי בעיה שאישה תעזור בכלכלת הבית אבל לא כשזה מגיע למצב כמו שמתואר פה. גם אני עובדת כהכנסה שניה בבית ומשלימה את ההכנסה של בעלי אבל זה נעשה מתוך דגש שזו אינה חובתי! מעולם לא קיבלתי איזשהי תחושה שבעלי לא נושא באחריות כלשהי לבית! ותמיד ידעתי שברגע שזה קצת יהיה לי קשה אני יפסיק כי הוא לא מוכן שזה יהיה ככה ( הוא בעצמו שואל אותי כל הזמן אם אני לא מגזימה עם המאמץ, ואולי הוא יעבוד יותר, ודואג כל פעם כשאני עובדת לשלוח לי סמס שהוא ממש ממש מודה לי ומעריך את זה שאני עושה את זה כי זה ממש לא תחום אחריותי) הבעיה היא לא שאנשים מוכנים למסור את נפשם על התורה, אני בדיוק כמוך מחזיקה את בעלי בישיבה למרות שהוא מוכשר ויכול לעשות מלא כסף. הבעיה היא שזה כאילו מאוד הגיוני שאישה צריכה למסירות נפש על תורה בעוד שבעלה לא ממש מחוייב בזה... (לגבי המקרה הספציפי הוא רוצה רק עבודה שמתאימה לו ולא עבודה שמכניסה בעוד שאישתו כורעת תחת עומס לא הגיוני!!)

הן בחלקן גם היו המפרנסות העיקריות.זאת שיודעת

בסופו של יום הרי כל זוג עושה משהו שונה נכון? ויש זוגות שמחים ומאושרים מכל קצוות הקשת.

 

הענין הוא כנראה כשאחד מבני הזוג מרגיש חוסר חשק וחוסר שמחה במה שהוא עושה.

מסתבר אם כן שפה נעוצה הבעיה.

 

הבעיה לא שיש נשים שעובדות מעל ומעבר ובעליהן בכלל לא.

הבעיה אינה נשים שמעדיפות להיות בבית עם הילדים בעוד בעליהן מפרנס לבד.

הבעיה היא גם לא שאישה מוכנה למסור את נפשה על תורה.

או שהבעל רוצה רק עבודה ספציפית שישמח בה.

 

 

הבעיה היא חוסר הדברות ומצב שאינו מקובל בשמחה על שני הצדדים.

 

צריך לשבת ולדבר ולהגיע לכך ששניהם יסכימו על מצב מסוים.

 

משהו בקשר להודעות שלך בשרשור:מ.א.

 

רואים מההודעות שלך שהמצב של פותחת השרשור ממש כואב לך וחשוב לך להאיר את עיניה לגבי התנהלות תקינה של חיי נישואין. אבל שימי את עצמך רגע במקומה של פותחת השרשור. לדעתך ההודעה שלך עוזרת לה ומחזקת אותה? לענ"ד, בדיוק להיפך: את מספרת לה כמה בעלה לא בסדר (ומדגימה שוב ושוב כמה בעלך מושלם... שזה סבבה בדיון תאורטי, אבל מול אישה שפורשת מצוקה השוואה עלולה להיות ממש הרסנית). כרגע, הדעות של בעלה של פותחת השרשור הן מצב נתון. הסיכוי שבעקבות הודעות שנכתוב לה בפורום דעתו תשתנה אפסי. אפילו אם הוא ישתכנע (ובאמת שהסיכוי לכך נמוך מאוד אם היא תתווכח איתו מעמדה שבה היא בטוחה שהוא טועה לחלוטין), קשה לי להאמין שהוא יפרגן עד כדי כך כמו בעלך, מה שאומר שהבחורה עלולה לצאת מאוד מתוסכלת. 

אז מה כן? בעיניי, הדיון העקרוני הוא חשוב, אבל בסיטואציה נתונה חשוב יותר להגיע להסכמה הדדית בין בני הזוג. כרגע חשוב קודם כל להגיע לשלום בית, ולמצוא איזון שיתאים לשניהם (מה שאומר שסביר להניח שגם הוא וגם היא יצטרכו להתפשר על דברים מסוימים). אחר כך, כששניהם יהיו בנחת ובלי משקעים, אפשר ללמוד ביחד את הנושא של מקומם של הגבר והאישה בבית ולהחליט איך הם רוצים שהבית שלהם יראה. 

 

 

צודקת לגמרימאושרת20

ישמצב שמה שכתבתי יצא חריף מדי כי באמת קשה לי לשמוע שיש אנשים שמתנהלים ככה.

מסכימה איתך שדבר ראשון בזוגיות זה דיבור והבנה ושזה שורש כל המחלוקות

אגב מתוך דבריה אתה רואה שלא טוב לה עם זהמאושרת20

מה שמוכיח את מה שאמרתי

ששש.. את תעירי את דןהולכת בחצות

 

 

המצב מושלם, כולם מסתדרים וטוב להם עם זה.

 

נא לא לדבר על מצוקות, זה מפריע למנוחתו של דן.

 

 

 

 

יש כזה פורום נשואים צעירים תואמי גיל?בתאל1

כי נראה לי שהפך פה לגנון...

אכן,ד.
עבר עריכה על ידי ד. בתאריך י"ב בתמוז תשע"ד 05:14

מתחת לרמה להתייחס...

 

[לפחות היתה מתייחסת לדברים שאכן אמרתי... מה נעשה - התרגלה להמציא "דעות" של אחרים; ודווקא היא ש"מצוקות" של אחרים מנוצלות על ידה לא לעזור להם, אלא להשמעת דעותיה בעניינים שלא רלוונטיים להם.. ואגב, עדיף "מצוקה" בעניינים כלכליים, מאשר ב"תחליף" שהציעה, לדחות נישואין ו"לגעת" בכמה גברים בינתיים, ואח"כ להסביר כמה זה רק "מועיל" ליחס עם הבעל וכמה הוא מן הסתם גם שמח בזה..]

נשמע כאילו את מבקרת את דן גם כהנושא הפוךאלעד

הלא מתוך מה שאנו כבר יודעים עלייך ועל דעותייך היית אמורה לצאץ חוצץ נגד כל מה שהיא כתבה שם, בהודעתה.

אז..העיקר לנגח?

לא ראוי ולא מתאים ואין שום סיבה שאתפקד כאן כגננת או כשופט.

בחייאת צאו מזה

ומדברייך יוצא כל מי מתחתן בגיל מאוחר חוגגאורין

מצבו הכלכלי מצוין ומבלה בבתי קפה פעם ביומיים..

לרגע נבהלתי אלעד

אנא שרשרי נכון

מנסיוני כיועצת...tx,rxukyi

אנחנו הנשים הרבה פעמים לוקחות אחריות על דברים שהם לא שלנו, או היו יכולים לא להיות שלנו.

אחריות לא מתחלקת לשניים- כלומר- אם את אחראית שהבית יתפקד כלכלית- הדאגה עלייך, וגם אם הוא יעבוד ויביא כסף- עדיין האחריות והדאגה עלייך, והוא לא דואג מזה.

 

(אני מכירה מצב הפוך- הבעל אחראי לחלוטין על הקטע הכלכלי- יודע כמה אפשר להוציא, דואג לחסכונות והכל- והאישה היא שמביאה את עיקר הכסף. אבל זה לא מטריד אותה לרגע- אין לה מושג בענייני המשכורת- זה לא מדאיג אותה לרגע- כי האחריות היא עליו. )

 

קשה לך עם זה?

רוצה לשנות?

זה אומר שאת צריכה להחליט שאת מוכנה להעביר אליו את האחריות. לגמרי. לסמוך על כל החלטה שלו וללכת אחריו. מוכנה לקחת את הסיכון?

אם כן- מה שאת צריכה לעשות הוא פשוט- להרפות. לעשות מה שטוב ונכון לך. קשה לך לעבוד בעבודה מסוימת? תעזבי אותה. את לא מוכנה לנהוג- תגידי שאת לא יכולה. בלי להאשים, בלי לנהל אותו- "עכשיו תיקח את האחריות הזו!"- במילים האלה את אומרת שבעצם את האחראית העליונה על הכל- ומתוקף תפקידך את מטילה עליו את האחריות לX. תתפלאי או שלא- זה יוצר אנטגוניזם מצידו. פשוט תעזבי, ותסמכי עליו שהוא יסתדר.

וזה יעשה לו כ"כ טוב להרגיש ולדעת שאשתו צריכה אותו וזקוקה לו ולא חזקה ושולטת (גברי משהו...)

זה נהדר לזוגיות.

 

ממליצה מאוד מאוד על הספר "לדעת להיכנע" מאוד עוזר בלהבין את ההגיון ואיך מיישמים את זה.

תצליחי, ואני פה באישי אם צריך.

 

תגובה לשמי תכלתרחלי ג.

 שמי תכלת יקרה: קודם כל אשרייך שהקמת בית  בישראל ואת נשואה לבן תורה וגם זכית להיות כבר לאם.

אני אשה בוגרת, אם למשפחה גדולה ב"ה וגם בעלי למד תורה שנים רבות בטרם יצא לעבודה קבועה.

נראה שהבעיה היא בתפיסת עולם שונה שבאתם אתה (אולי ) מהבית .

בבתים מסויימים ברור שפרנסה זה משהו שצריך להשיג כבסיס לקיום ואין לצפות לענין, שמחה וסיפוק. בבתים אחרים (למשל בבית שגדלתי בו) זה מאד ברור שלכל אדם יש  כישורים שונים, ענין והנאה מתחומים אחרים ולכן כדאי להתאמץ מאד לעבוד בעבודה בה אתה תורם ושמח אפילו אם המחיר הוא משכורת נמוכה יותר. לכל אדם יש את האות המיוחדת שלו בתורה ואת יעודו משמים, ועליו לנסות ולכוון למלא את תפקידו בעולם.   אצל הגבר הדבר חשוב עוד יותר מכיון שזה עיסוקו המרכזי במשך רוב היום ואילו האשה ,לפחות לפי הבנתי את רוח התורה, עניינה קודם כל להיות עמוד השדרה של הבית. אם כך לגיטימי שבעלך יחפש עבודה הנותנת לו סיפוק ומתאימה לאישיותו . אם אין ברירה- עושים קצת פשרות זמניות, אך לא מלכתחילה. או שהבעל יעבוד בעבודה עיקרית שמתאימה לו וביחד תעשו עוד קצת השלמות במינון נמוך.

יכול להיות שהגעתם לנישואין עם תפיסות עולם שונות בענין הציפיה מעבודה  וחלוקת תפקידים ולכן חשוב שתשבו ותבררו את זה ביניכם. אם זה לא מתקדם- כדאי ללכת ליעוץ ובע"ה הכל יסתדר.    

מהמכתב שלך עולה שגם את עמוסה מדי ולא מסופקת, ובסופו של דבר מגיעה לתסכול ולתחושה קורבנית. אז גם לך יש ענין לחפש עבודה מספקת יותר ולחשוב האם באמת האידיאל של לגדל ילדים ללא עזרת מטפלת- מציאותי עבורך.  הילדים זקוקים להורים רגועים ושמחים ,לא מפורקים (זה לא אומר - בטלנים) ובעקר- הורים שחיים בשלום ביניהם וזה לא קשור למצב הכלכלי. 

לסיכום- אולי עם קצת עזרה מקצועית- תגיעו לפתרונות ובע"ה תחזור השלוה לשכון בביתכם. זה לא פשוט אבל אפשרי  מאד.    בהצלחה!

נראה מההודעה שלךמ.א.

שיש תחומים שאת מצפה שבעלך ייקח עליהם אחריות (פרנסה, נהיגה) ומתסכל אותך שהוא לא ממלא את הציפיות. 

מה קורה עם תחומי האחריות שלך? יכול להיות שבדברים שלכאורה אמורים להיות תחת אחריותך הוא לוקח חלק משמעותי? נכון שבעבר החלוקה היתה של בעל מפרנס ואישה מנהלת את משק הבית. היום זוגות רבים מתחלקים אחרת, כך שהאישה נושאת בנטל הפרנסה והבעל שותף במלאכות הבית. אולי לכם מתאימה חלוקת תפקידים שונה מהמקובל?

 

עוד משהו חשוב - לא כל אדם חווה כל משימה באותו אופן. יכול להיות שאת יכולה להתמודד עם עבודה שאת לא אוהבת ואצלו זה יוביל לחוסר תפקוד. יכול להיות שאת לא אוהבת אבל מסוגלת לנהוג, ואצלו הקושי הרבה יותר גדול (נהיגה דורשת יכולות מסוימות. לא לכולם יש אותן ברמה גבוהה. אני יכולה להעיד כמה זה מתסכל ללמוד נהיגה כשצורת החשיבה מתקשה להתמודד עם זה. הוא נכשל בכמה טסטים. זה לא שהוא לא ניסה!). אם זה המצב, אין מה לשאול למה אני יכולה והוא לא. ככה. כי אלה הכוחות שה' נתן לך, ואלה הכוחות שה' נתן לו. 

אגב, אם את מרגישה כ"כ מפורקת ומתוסכלת כדאי לחשוב גם איך את עושה שינוי שיאפשר לך להיות יותר בכוחות. נסו להיות יצירתיים.

 

ועוד דבר - יש לפעמים נטייה לצאת גיבורה, לעבוד עד כלות הכוחות ולשתוק (או אפילו לא לשתוק) ולהרגיש המון סיפוק מזה שהנה, אני עושה הכל (ויותר מזה...) למען הבית. בד"כ זה בא עם ציפייה שגם הצד השני יתנהל כך/ יעריך מאוד מאוד מאוד/ יפנק מאוד כדי "לפצות". קצת כמו לעבוד באטרף ביום שישי ולקרוס בליל שבת מתוך תחושה שמגיע לי צל"ש אדיר.

בעלך לא שם. הוא מעדיף לעבוד כפי כוחותיו, ולא להגיע לקריסה. אולי במקום להיות מתוסכלת מזה, תלמדי ממנו? לא כהפגנה (אתה לא משקיע אז אני לא אשקיע), אלא מתוך הבנה שזו הדרך לשמור על הכוחות ועל שמחת החיים שלך. 

אם באמת אין שום דרך לעמוד בזה כלכלית, תצטרכו שניכם להתפשר. אבל לפעמים מרוב שמוכנים להקריב לא שמים לב לאפשרויות שדורשות פחות הקרבה. 

 

ודבר אחרון - אני מבינה שבעלך למד עד עכשיו ורק עכשיו יוצא לשוק העבודה. יש נטייה בשלב הזה קצת "לחיות בסרט", להאמין שאפשר למצוא את עבודת החלומות. אחרי כמה ראיונות עבודה כושלים מתחילים להבין שהעולם קצת פחות ורוד ממה שמדמיינים. אם לא מדובר בתקופה ארוכה ולא הגיונית, אולי את יכולה לתת לו לעבור את התהליך הזה. 

מדברייך (שמי התכלת) נראה,ד.

שמהתקופה הקודמת, עד השנה הזאת, היית מרוצה בכלליות.

 

את עבדת מהבית, בעלך היה בצבא ואח"כ אברך עם עבודה. הסתדרתם.

 

מה השתנה לכאורה השנה? "סיום התואר" שזה המשך לימודים שכבר היו. עבודה שכבר היתה גם מקודם.

 

מה שאולי התחדש - זה הטיפול בבן שאמנם התחיל לפני השנה הזאת, אך גדול יותר השנה.

 

אולי גם זה שבעלך לומד כעת אינטנסיבית (לא כ"כ הובן ממה שכתבת - אבל אולי בגלל זה כעת אין לו עבודה?).

 

 

אבל את כותבת בעצמך שלא זו עיקר בעיה. אלא זה שהוא "מחפש מה שנוח לו" לעבוד.  לכאורה, זה טוב מאד. מה שנוח - יעבוד יותר בשמחה, מן הסתם גם יותר ביעילות, ירוויח יותר. הרי לא אמר שאחרת לא יקח מה שיהיה. 

 

אז למה לך להתמרמר? אדרבה, תעודדי אותו למצוא מה שמתאים לו. אשה שמעודדת את בעלה לחפש עבודה שמתאימה לו, נותנת לו מוטיוציה, משמחת - בסופו של דבר גם היא תרוויח מזה.

 

למה לך "להשוות"?..   הרי הוא לא אמר ש"מתפקידך לפרנס".. אדרבה, הרי לפני כן שניכם השתתפתם בפרנסה, כמו עוד רבים, וגם אינך מלינה על כך; השנה - הוא לומד אינטנסיבית בדיוק כדי לפרנס..  אז אדרבה

 תשמחי שמחפש עבודה מתאימה.

 

שַנִי הסתכלות.

 

והרישיון - הרי בעצמך את אומרת שניסה כמה פעמים.. אז מה שייך להתלונן?..  אולי עוד כמה זמן ינסה שוב.

 

אם את רוצה שיצליח בכך, כדאי שתשדרי אוירה של אמון, סבלנות - רק כך הוא "ינסה שוב". לא אם אשתו משדרת לו כאילו הוא איזה "לא-יוצלח", מה גם שנראה בדיוק ההיפך. שהוא ממש בחור לענין. עשה צבא, למד תורה, עבד במקביל מהצד. לומד אינטנסיבית מקצוע. מחפש משהו מתאים, יש לו "הרגשה". יופי של איש.

 

ולא כ"כ הבנתי מה פירוש שאינו נותן לך עוגן בתחומי אחריותו. מה הם התחומים האלו (או שהכוונה שאת עדיין לא יכולה לסמוך עליו בתחום העבדה והנהיגה. זה זמני ממש)?

 

יכול להיות שמה שציינת (הריון) גורם לך לראות את הדברים קצת "מר" יותר?

 

כדי "לדבר" בהצלחה - את צריכה להגדיר בעצם על מה יש לדבר.

 

מכל מה שכתבת - עולים רק שני עניינים: האחד - למה מחפש מקצוע "מתאים"..

 

השני - הטסט...

 

חושבני שאם תשני גישה בשניהם - תראי ממש טוב. תעודדי אותו למצוא מקצוע מתאים. תגידי לו שאת מבינה שלא נעים לנסות שוב טסט, לא נורא - חכה קצת ואח"כ... ותראי להפתעתך שגם עבודה תימצא מהר יותר - וגם ההצלחה בטסט תגיע. אשתו איתו.

 

אני חושב שאולי בגלל "המצב" יש לך מרירות יתר. הוא לא בדיוק מבין למה. ברור שזה טעון.

 

אולי תבדילי בין הנושאים: מה שעניינית, כנ"ל, הוא לא כ"כ מי-יודע-מה... גשי חיובית - ומן הסתם יסתדר.

 

ותבדקי אולי את סתם "מרגישה לא טוב" וצריכה קצת תמיכה מהבעל.

 

אז אם "תנקו את השטח" מהדברים הקודמים, הנ"ל, ותגידי לו בשיא-הרגיעה, ללא שמץ תלונה, שאת לא מרגישה כ"כ טוב; תסבירי לו מה מפריע (לא תלונות עליו. סתם - תחושת עומס, או מצברוח מההריון, או לא משנה מה), יתכן שתגלי שכאשר הדברים הם "בקשת עזרה" ולא תלונה - יש לך בעל שמאד ישמח לתמוך..

 

בהצלחה רבה.

תודה לכולם. אפרט יותרשמי תכלת

ראשית, דן, יתכן שהובנתי לא כראוי, אך אינני בהריון.

לצערי.

אני מאד רוצה אך מרגישה שהעומס לא מאפשר לגוף שלי את המנוחה הנכונה שצריך כדי לקלוט אליו הריון.

וכן, הלימודים האינטנסיביים שהוא לומד השנה הינם לימוד תורה במסגרת מאד רצינית - לא לימוד מקצועי..

דבר נוסף - מעולם לא נהנתי מהעבודה הנוכחית - אני עובדת בה רק בשביל הצורך לפרנס באטרף...

 

שנית, אני מזדהה מאד עם מה שאמרה מאושרת20 בנוגע לאחריותו של הבעל בעניין הפרנסה. תמיד אמרתי לו, שלמרות שאני מכניסה את רוב ההכנסות - זה תחום אחריותו... הוא תמיד אמר שזה נכון..

אך כעת, משהגיעה שעת המבחן, ואני רוצה לעזוב את העבודה שלי כי לחוץ לי בה, קשה ומותח - הוא לא מעודד אותי לעשות זאת, אלא מערים קשיים וחששות של מה יהיה..

 

עשיתי עבודה עם עצמי והחלטתי שאני מרפה - אני מחויבת לרוגע הפנימי שלי ולבית - ולכן עוזבת את העבודה, וסומכת עליו שהוא יסתדר..

 

עכשיו, אשמח לקבל עיצות פרקטיות -

 

1. כיצד לגרום לו להפנים שזה שאני עוזבת את העבודה זה טובתו כי זו טובתי, שלמרות שפרנסתי בכבוד במשך 3 שנות נישואינו - זה הולך להגמר, ואני הולכת להשקיע בעצמי ולעבוד ממש בקטנה?

2. כיצד להביא אותו למקום שהוא לומד נהיגה? הוא אפילו לא פוזל לכיוון.. כל אמירה שלי בעניין - ולו העדינה ביותר, מכניסה אותו למגננה...

 

תודה לכולכם!

הבהרה חשובה...ד.

באמת הובן קצת אחרת.

 

מה הגישה שלו לגבי שנה הבאה?  הוא עקרונית רוצה לעבור לעבוד? (חששות, זה די טבעי מכל דבר חדש. הוא רוצה?)

 

ה"עבודה העצמית" שלך - היא טובה.

 

וכל הכבוד על מה שעד עכשיו.

 

לגבי שאלותייך: 

 

אולי נכון יותר לא לחשוב בראש של "כיצד לגרום לו להפנים"..

 

אולי כדאי, לבקש אותו לגמרי בנחת לשוחח על הנושא של שנה הבאה. להגיד לו מראש אינך באה בשום תלונה, אלא מעוניינת רק לשמוע את דעתו, שתתייעצו ביחד.

 

אולי זה יפיג חששות ולחץ.

 

את תסבירי קודם כל (לא בסגנון של "זה הולך להיגמר"..), שכעת כבר מאד קשה לך אינטנסיביות כזו של עבודה, ושאת סומכת עליו שהוא רוצה להשתדל לקחת חלק חשוב בענין; ושאת רוצה שתתייעצו איך מוצאים משהו שגם יוכל להרוויח טוב, וגם הכי יהיה מרוצה ממנו.  תדברו ביחד, תעלו רעיונות. אוירה של שיתוף. לא"נגד".

 

אם יפוג המתח, לא ירגיש מותקף, יתכן שתמצאו יחד רעיונות טובים. וגם יהיה לו קל יותר להתרגל למהלך החדש.

 

תנסו גם לחשוב ביחד איך יוכל להמשיך ללמוד במסגרת חלקית עם העבודה, אם זה מה שרוצה.

 

השותפות הנינוחה, המכבדת, חשובה מאד.

 

 

לגבי הנהיגה - מציע להוריד את זה כעת מהפרק.  "נהיגה" אינה דבר הכרחי לכל אחד גם אם זה עוזר.  הרי ישלו בראש ש"נכשל", ובמצב הנוכחי ביניכם, מן הסתם אינו מרגיש שזה מוסיף לו כבוד אצלך, אלא כאילו את עומדת כמורה שמציעה לתלמיד "מבחן חוזר".  צריך דבר-דבר.  אם ימצא עבודה, וירגיש שאת סומכת עליו, גם כשימצא, גם כעת בשלבי הדיונים, אז יהיה לו יותר רצון וביטחון גם לזה.

 

ואז את "תציעי": תגיד, אתה רוצה אולי לנסות שוב טסט, מקסימום נכשלת - לא קרה כלום.  הוא צריך לחוש שאת מכבדת בכל מצב, כדי שיהיה מוכן לכך..

 

זה לענ"ד.

 

תצליחו

יישר כחלא לעישון

לקחתי דברים גם לעצמי. 

תודה

אין מצב ת ..תכתום כתום
אני חושבת שדן צודק.
גם אני ראיתי איך המחשבה שלי-לא במילים אפילו השפיע על בעלי לטוב ולמוטב. היום אני יודעת להגיד לנשים שהכל בא מאיפה את מדברת, מה המחשבות הכמוסות שלך, אם את מעריכה את מה שהוא עושה תראי שהוא יעשה עוד ויותר טוב ממה שאת מעלה בדעתך ואם הגישה הפוכה אז תקבלי תוצאות בהתאם.

לגבי ההכנסה-בעלי עובד יחיד וההכנסה היא 7000₪ ועם זה פתחנו עסק-כרגע בבניה אז זה הוצאות ללא הכנסהובכל זאת יש חוגים- לשתי בנות 3 חוגים.אין משכנתא על הדירה אבל יש 4ילדים ב"ה וגם כשהגדולים היו קטנים הם היו בחוגים. היום אנו חוסכים יותר מ1000 ₪ בחודש. אז לא חייבים להוציא הרבה כדי לחיות הכל לפי סדרי עדיפויות.
מאחלת לך שתדעי למצוא את הדרך והמילים הנכונות להגיע אל בעלך כך שלא יחשוש להניע את עצמו כי כמו שזה נראה הוא לא בטוח שמה שהוא עושה או יעשה ימצא חן בעינייך וזה מה שעוצר אותו ולאו דווקא בגלל שהוא מתפנק. מה לעשות לפעמים אנחנו מגזימות ומפחידות אותם-לא מתוך ביקורת עליך, גם אני הייתי במקום הזה ולפעמים עדיין נופלת לשם. זו עבודת חיים. רק אל תתיאשי לא מעצמך ולא ממנו גם אם יהיו לך נפילות שישפיעו עליו תמיד תחשבי על איך את מתקנת ובמהירות.יש לך הרבה כוח, נצלי אותו לטובת הזוגיות שלך. בעלך בטוח אוהב אותך ויעשה הכל כדי לשמח אותך-תני לו את האפשרות הזו שניכם תצאו נשכרים.
ו ...זהו סיימתי לחפור
תי נקודות עלו בדעתיאורין

בעלך מחפ עבודה תתאים לו  כי הוא מתכנן על עבודה קבועה  ואילו העבודות אצלך הן ארעיות ולכן לאו דוקא מספקות וכולי

 

אחרי טסטים גרועים לפעמים מאוד לא קל להיבחן עוד פעם.. מעין טראומה. אולי לגייס חבר להרגעה ועידוד ולא את

את נתפסת כביקורתית כי את רוצה בטסט כדי להפסיק להסיע אותו ולא למענו. 

אני מרגישה את הדברים אחרת...שמי תכלת

לגבי העבודה - אני עובדת כבר מספר שנים בעבודה הזו,

 בלי טיפת סיפוק..

וכל פעם שרציתי לעזוב הוא לא היה בעד ואמר כל מיני סיבות ללמה נראה לו כדאי שאשאר, בלי שהזכיר את העניין הכלכלי.

עתה, כשהדיבור על עזיבת העבודה הפכו רציניים, הוא אומר לי - ומה יהיה מבחינה כלכלית...?

אני מנסה להחזיר אותו לאחריות שלו בנושא, אומרת לו שזה שלו, ובסופו של דבר זה ישתלם לו כי הוא יקבל אישה שמחה, הנמצאת במקומה ומששקיעה בו, בביתנו.

אני מבינה שזה לא פשוט.. הוא התרגל לגב הכלכלי שהענקתי לנו כל הזמן הזה - ובגלל זה, כך אני מרגישה, הוא לא רואה אותי...

וזה מבאס אותי..

 

לגבי הרישיון - הייתי מניחה לזה אם זה לא היה יומיומי...

העניין הוא שאנחנו גרים רחוק משני ההורים שלנו ואנחנו נוסעים אליהם די הרבה..

כך יוצא מלא פעמים שאני נוהגת אחרי שבת וכו' וכמעט נרדמת על ההגה, כשהוא רדום לידי - ואני מתחרפנת מזה..

איך הוא לא רואה אותי? למה הוא לא עושה דבר בשביל להקל עליי? ועוד שזה בתחום אחריותו...?

לסבר את האוזן, כבר שנתיים שהוא לא נגע בכל נושא הרשיון, ועכשיו הכל נעשה יותר מסובך.. כי פג תוקפה של התיאוריה וצריך ללמוד הכל מהתחלה..

העניין הוא שזה מפריע כל הזמן..

כאמור, בנסיעות להורים, בחופשות - שלושה ימי חופשה שרק אני נוהגת בהם, לא מצליחה להנות מהנוף, ולא פעם לא נסענו משיקולים כאלה... שפשוט לא רציתי שהמתח סביב הנושא הזה יעלה והחופשה תהרס..

אחרי לידה - כשהמשפחות שלנו היו צריכים לבוא לקחת אותי מבית החולים... ממש לא נעים...

 

המשותף בשני הדברים האלו, וכשאני חושבת על זה, יש עוד תחומים כאלה בחיינו - אני רוצה להשען עליו, והוא פשוט לא שם.. הוא לא רואה אותי, לא מקשיב לצורך האמיתי שלי... מתכנס, מסתגר, עד לפעם הבאה...

 

עצוב לי מאד!

אכן - בעיה!battt

ציטוט: "המשותף בשני הדברים האלו, וכשאני חושבת על זה, יש עוד תחומים כאלה בחיינו - אני רוצה להשען עליו, והוא פשוט לא שם.. הוא לא רואה אותי, לא מקשיב לצורך האמיתי שלי... מתכנס, מסתגר, עד לפעם הבאה..."

אם אלו ההרגשות שלך - אתם (שניכם יחד!) בבעיה, ובבעיות צריך לטפל כשהן קטנות, כלומר עכשיו, ולא לתת להן לגדול.

עדיף שתפנו יחד ליעוץ זוגי, ואם הוא לא מרגיש בעניין - תפני לבד ליעוץ.

הדיון פה לא יועיל, זה חובבני.

קחי בחשבון שעכשיו (תחילת הריון) את חווה רגשות באופן שונה ממצב "רגיל" (אם יש כזה בחיי אישה צעירה נשואה...) וחשוב לא לתת לדברים להידרדר במהלך ההריון.

 

 

 

את מרגישה וחושבת בצורה הכי טבעית ולגיטימית שישהולכת בחצות

 

 

כואב הלב לראות איך את צריכה "להתנצל" על תביעות הכל כך לגיטימיות שלך.

 

 

בעלך צריך לעזוב את הישיבה, להפסיק להתבטל, ולהתחיל לקחת אחריות  על המשפחה שלו.

 

את מתארת פה מצב אבסורדי, אבל את מציגה אותוו בפני אנשים שכל כך משוכנעים שהוא טבעי, שכל כך טבעי בעיניהם שגבר יושב לומד ולא עובד.. בזמן שאשתו צריכה לצאת ולשאת בכל עול הפרנסה.

 

העשן פשוט יוצא מהאוזניים "הוא מודאג" מזה שתפסיקי לעבוד. הוא מודאג? אז שיקום ויצא לעבוד. איזו בטלנות. וזה לא הוא אשם, הוא פשוט לומד במסגרת שבו כולם אומרים לו, כן אתה צדיק, אשתך צדיקה שהיא עוזרת לך ללמוד. מערכת שלמה שמצדיקה ומעודדת בטלנות מגברים, בזמן שהיא דורשת מנשים להקריב את הקורבן.

 

(ולא זה שאני פמיניסטית, זה לא סותר את העובדה שהבעל לא יכול להיות כל כך חסר אחריות, לראות את אשתו קורסת ומתפרקת, והוא ימשיך להתנדנד מול הסטנדר. מודל פמיניסטי בהחלט מעודד מודל שבו זוג יחליט ביחד על מודל שבו היא המפרנסת העיקרית, והוא מפרנס משני ועוזר בבית ילדים וכו'.

אבל פה זה ממש לא המקרה!  היא קורסת, היא מתפרקת היא אומרת לו שהמודל הזה לא מקובל עליה. היא מבקשת ממנו לעזור לה לקחת אחריות, הלו יש  תינוק קטן.

 

אם עליה לא מקובל המודל שהוא יושב ולומד, והיא מפרנסת. אז הוא צריך לקום מחר בבוקר לעזוב את הישיבה, ולצאת לעבוד. אי אפשר להכריח אותה להסכים למצב הקיים.

 

ופותחת השרשור, קומי עכשיו ותודיעי לבעלך, שעליו להתחיל להתנהג כבעל משפחה ואבא לילד, ולצאת לעבוד מחר בבוקר.

ואת כל התמיכה שאת צריכה אל תחפשי, אצל נשות אברכים שמקבלות כגזרה את הסדר הזה, יש מספיק גורמים שיעזרו לך לעמוד על שלך בתחום הזה, ולראות שהמודל שבו בעלך חי הוא מעוות לחלוטין.

 

 

 

חמודהזאת שיודעת

אז אני מבינה שבעייניך לימוד תורה אינטנסיבי (כפי ש'שמי תכלת' מציינת בפוסט הראשון) זה בטלנות וחוסר אחריות.

 

נראה שדווקא הבעיה שלהם התחילה כשבעלה כן החליט לחפש עבודה (מניחה שזו היתה החלטה משותפת). עד אז נראה שהסידור התאים לשניהם. הבעיה החלה כשלידבריה הוא היה נינוח מידי וחיפש עבודה שתתאים לרצונותיו בניגוד אליה שעובדת בעבודה קשה מאד שאינה מספקת.

דהיינו, הלימוד שלו לא נראה שיה בכלל בעייתי מצידה. 

אלא המצב הנוכחי שחיפוש העבודה שלו אינו אינטנסיבי מספיק לדעתה

וכן שנוח לו להשען עליה. 

 

שוב הפכת את פני הדברים ומצאת היכן להשפיל את התורה ולומדיה.

 

ההסתה הקבועה שלך נגד לומדי תורה הינה מגוחכת.

 

 

 

 

את מוכנה,ד.

שוב, 

 

לסכסך בין איש לאשתו (כבר הסברת שגירושין זה לא ממש "ביג דיל"  בחברה המתקדמת והליברלית..  סה"כ גבר אחד מהסידרה), העיקר בשביל האג'נדה.

 

אם אינך מבינה איך מייעצים לאיש ואשתו, אל תעשי את זה.

 

 

את גם משקרת לצורך הענין:

 

"את מתארת פה מצב אבסורדי, אבל את מציגה אותוו בפני אנשים שכל כך משוכנעים שהוא טבעי, שכל כך טבעי בעיניהם שגבר יושב לומד ולא עובד.. בזמן שאשתו צריכה לצאת ולשאת בכל עול הפרנסה".

 

אני לא ראיתי פה שמישהו כתב ש"טבעי שגבר יושב לומד ולא עובד..אשתו צריכה לשאת בכל עול הפרנסה"..

 

ה"גג" שכתבו היה שאם זה אידיאל של שניהם שהוא ילמד גם במחיר יותר עבודה שלה, זה לגיטימי. 

 

את גם "יודעת" שזו "מערכת שלמה" שמעודדת בטלנות מגברים בזמן שהיא דורשת מנשים להקריב את הקרבן". מניין לך באיזו "מערכת" היא נמצאת?.. [וכן, אשה שעוזרת לבעלה ללמוד - כל זמן שזה לגמרי מרצונה, היא בהחלט צדיקה. גם אם בעינייך אין כל ערך ללימוד התורה. איך כתבת - והסגרת בזה את יחסך - "ימשיך להתנדנד מול הסטנדר"... לא ללמוד תורת-חיים שעוזרת לכל עם ישראל, חלילה, "להתנדנד". להתעסק עם סדרה של גברים טרום-נישואין, זה "רומנטיקה עם מגע" כלשונך-הזהב, באחת מהודעותייך, אבל ללמוד תורה, זה "להתנדנד".  את כותבת, כאילו "לעזור", למישהי שאינה בכלל מההווי שלך. מוטב תכבדי את עולמה, לפני רצון "לסייע"].

 

ובכלל, לעשות ממנה איזו מטומטמת, וכל שכמותה: אתן לא בוחרות מעצמכן, רק אני.. אתן פשוט חלק משטיפת מוח של "מערכת" - זה לא שבאמת אתן חושבות שהשנים הראשונות הללו של הנישואין שהבעל לומד תורה ישפיעו לטובה על על ביתכן בעתיד ולכן אתן מוכנות (גם התעלמות מכך שעד שנה זו אכן גם עבד מהצד..) -

 

אמרה מי שכבר הראתה כמה התורה ויישומה קריטית בעיניה..

 

 

האשה אומרת מפורש שהמדובר הוא על שנה הבאה. כעת הגיעה למסקנה שזהו, המצב הנוכחי כבר ממש לא טוב לה.  גם האיש הסכים.  אלא מה? התרגלות למצב חדש. האשה הזו מבינה שאכן כל "שינוי", תהא הסיבה מוצדקת ככל שתהא, מצריך הסתגלות.  גם אינה חושבת שזה ענין של "מחר בבקר", וכל בעייתה זה עם דרך הבחירה לשנה הבאה.

 

אבל ל"ייועצת" הזו זה לא ישנה. לא - תגידי לו "מחר בבקר". תסתכסכו. אל תלכי לפי הפרימיטיבים של השלום בית.

 

[בכלל - מי שהראתה את שנאתה לישיבות ולומדיהם במילים ברורות - ואת תסכולה מצווייה הבסיסיים של התורה, אינה יכולה להמליץ על "מחר בבקר לעזוב את הישיבה" שמבחינתה לא היתה אמורה כלל להיות קיימת אולי, ושמאד מפריעה לה בדרישותיה המוסריות בנושאים מסויימים..  לפחות יושר מינימלי, לא לייעץ למישהי שכנראה בעיניה ישיבה זה דבר טוב וחשוב - גם אם בצדק חושבת שהגיע הזמן לשינוי המצב הנוכחי בהתאם לנסיבות]

 

ואני מציע לך, פותחת השרשור, ההיפך מהצעתה: אל תחפשי פיתרון אצל שונאות לומדי התורה, אצל אלו ש"ממליצות" על חיי פריצות וקוראות לכך בשמות "מעודנים" ומסבירות ש"להתגרש" זה לא ממש אסון..  אצל כאלה שמוכנות לסכסך בינך לבין בעלך לצורך "פרסום האג'נדה" המעוותת.

 

הפוך - דווקא אותן "נשות אברכים" שמבינות גם את ערך לימוד התורה, וגם את רצונך כעת, גם את הראש שלך וגם את הראש שלבעלך - הו אלו שתייעצנה לך הכי טוב איך להגיע למטרה הנכונה שאת רוצה, וביחד עם הבעל ולא בעימות איתו.

 

אל תלכי לכאלו שילמדו אותך "לעמוד על שלך" "להראות שהמודל שבעלך חי בו הוא מעוות"...  גם כי ככה לא פותרים בעיות כאלה בין איש לאשתו, וגם כי אין כאן כל מודל מעוות..  חייתם שלש שנים שחלקן צבא וחלקן ישיבה, התחלתם יפה. שנה הבאה מקובל על שניכם שכבר קשה לך והבעל יקח את חלקו בפרנסה. אז כל השאלה היא איך מגיעים לכך.

 

וזו האמת גם על ה"דיון" הזה. הרי כולם מבינים שבמצב הנוכחי צריך שינוי.

 

כל השאלה  - האם כדי להגיע לכך, צריך ייעוץ שיישפוך בוז על כל עולמכם הרוחני, על בעלך, שיסכסך ביניכם, שישתמש בבעיה שאת מעלה כדי להוציא מרירות אישית על כל מיני ערכים תורניים, במסוה של "דאגה לאשה";

 

או ההיפך - כבוד רב למאמצייך היפים עד כה, גם מבחינת ערך בנין התורה בראשית דרככם, הבנה לצורך הנוכחי, ואופן גישה בו תהיו שותפים-ביחד למאמץ הראוי של השינוי.

 

תבחרי..

גם אם נצא מנקודת הנחה שאת צודקת-+mp8

את מודעת למה שהמילים שלך יכולות לגרום?

את חושבת שמילים כאלה יוסיפו שם רוגע, שלום בית, תבונה וישועה??

 

חכמים, היזהרו בדבריכם,

גם אם אתם אומרים דברי חכמה נעלים-

צריכים לדעת איך, כמה, מתי ולמי...

בתור אברך למדן הוא ודאי יודע מה חובותיו לאשתואלעד

אם הוא שכח - את יכולה להראות לו את הכתובה. הוא אפילו חתם עליה.. ממש בעצם כתב-יד-קדשו.

 

כשהייתי אברך היינו חברי ואני דואגים לעבוד בשעת הפסקת הצהרים ובערבים, בכדי להתפרנס מיגיע כפינו ולא להפיל את עול הפרנסה על נשותינו, אפילו שהסכימו לקבל את זה על עצמן. אין בי ספק שגם כיום, למרות הטשטוש המכוון כנגד מגדריות וסמכויות, הגבר הוא האחראי הראשי על הפרנסה כשם שהאשה נותרה האחראית העיקרית על הבית.

 

אבל כאשר מאגדים הכל יחד, כולל תלונות נלוות על רשיון וכד'- מתגלה שאת מרגישה מנוצלת ומשם מתפתחות התחושות הקשות.

דיברת על זה עם יועץ נישואין מקצועי? תחושת ניצול פוגעת מאוד בזוגיות, מעכירה את האווירה ועשויה להאפיל גם על הרגעים היפים שיש בניכם.

ממליץ לטפל בזה באופן מיידי.

 

בהצלחה!

את צודקת..ד.

אבל כדי להגיע למצב שתוכלי "להישען עליו" - שזה רצון בסיסי של אשה, צריך שהוא יתעורר לכך.

 

הרי הנקודה שלך אינה לדעת שרצונך לגיטימי - אלא איך להגיע לכך שזה יתיישם.

 

וביישום - כל לחץ גורם הפוך.

 

לכן, כדאי, כמו שכבר אמרנו, להבדיל בין התחומים. התחום המעשי והתחום העקרוני.

 

לשינוי המציאות של העבודה, הוא אכן יתרגל. 

 

ושיחה טובה ביניכם, מתוך הבנת הרצון שלו במשהו מתאים - לא "לוחצת" - תהפוך את הנושא חאתגר משותף לשניכם.

 

 

אבל את ענין "הרצון להישען", כדאי לנתק בתחילה מהשלכות מעשיות.  אם תנהגי כנ"ל בנושא העבודה, והמתח קצת יפחת - אז תוכלי להגיד לו, ללא קשר לדיבור על משהו מעשי, "אני רוצה להישען עליך - זה טוב לי בתור אשה".  בד"כ איש שאשתו אומרת לו דבר כזה לא כטרוניה אלא כמשאלה מהלב - זה מעור לו את הרצון ליחס כזה, לנתינה.

 

וכשהלב יותר מתוקן ופתוח - קל גם להחיל אח" כעל עניינים מעשיים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מבינה את תחושותייךזאת שיודעת

את מרגישה שהעול נמצא עליך ברובו. שהוא לא כל כך מוכן להחלק בעול, שנוח ונעים לו כשאת המפרנסת. 

את מרגישה שהוא לא רוצה ולא מוכן לשנות את המצב הנוכחי.

אין קשב מצידו לצרכים שלך.

לגיטי להרגיש כך

 

באמת לא קל.

 

זוגיות זה שיתוף וזה נכונות להתחלק בעול ולעזור זה לזה.

 

שוב, אין תבנית מסוימת שטובה לכל הזוגות. אתם חייבים למצוא מה טוב ונוח לשניכם.

ולכן אתם חייבים להגיע לדיבור וחייב שהוא יהיה נינוח ולא תוקפני או מעיק לאחד מכם.

 

אני חושבת שאם כבר ניסית באמת שהרבה, גם בטוב ובנעימים ולבעלך עדיין קשה לקבל

כדאי שתפני ליעוץ או הכונה שתעזור לך.

 

 

 

דבר שפתאום תפס אותי: למה הוא נכשל טסט אחרי טסט?משה

יכול להיות (בלי להכיר את בעלך בכלל, רק שאלה רצינית) שהבעיה היא שהוא נוהג גרוע ועדיף שלא יעלה על הכביש?

לפעמים הטסטרים סתם מרושעים, אבל לפעמים הם באמת חוששים ממשהו ובצדק.

 

שווה לברר את זה.

הוא עשה בסה"כ שלושה טסטים.......שמי תכלת

והוא נהג כמה פעמים בתוך היישוב של ההורים שלו.. נוהג סבבה..

מה עם לקחת מונית פה ושם?l666

אם את נוהגת רדומה אז אולי להישאר עוד לילה אצל הורים או לקחת מונית?

בקשר ללהרפות ולסמוך על בעל אז אני לא הכי מסכימה עם זה. לצערי יש המון אנשים שלא יקחו אחריות בשום אופן

אני מניחה שבעלך לא כזה אבל מה שראיתי בסביבה שלי כשהייתי ילדה שחלק ניכר מהגברים לא לוקחים אחריות אלא פשוט בורחים או שהם כן רוצים לקחת אחריות אבל אין להם כלים לעשות את זה בפועל

מה שקרה במשפחתי בזמן השואה שסבא רבה רבה סירב לברוח מנאצים וסבתא רבה ברחה לבד והוא נרצח כמובן. לפעמים גבר לא יכול להיות שר החוץ 

במצב כזה שווה לנסות לעשות טסט על אוטומט יכול לעזורנ.ה
זה קורה לאנשים, אתה יודע??+mp8

גמני נכשלתי בטסט אחר טסט מסיבות טיפשיות,

ומאז הטסט החמישי-

כבר 18 שנה נוהגת וחורשת את כבישי ישראל בלי שום בעיה מיוחדת, ועם פחות עבירות תנועה מהרבה מאוד נהגים/ות שאני מכירה....

 

 

הבעיה היא כנראה עם חוסר היכולת לספוג כשלונות- לקום מהם ולהמשיך הלאה,

כך בנהיגה,

אולי גם כך בעבודה?

 

 

מוכר ובונהאמא ו7 גמדים

שמי תכלת יקרה, כתבת כ"כ יפה וברור. אני ממש חשה את הקושי והכאב שלך.

לא באתי לומר לך מה לעשות, אלא לספר מנסיוני:

היו לנו כבר 4 ילדים קטנים כשבעלי פוטר מההוראה (לפני כן היה אברך 5 שנים) 4 שנים לאחר שהחל ללמד.

היו לנו 4 שנים לא פשוטות בכלל אחרי זה, מכיוון שהוא החליט שהוא רוצה ללמוד תכנות, שהלך והתארך. כל התקופה הזאת עבדתי במספר מקומות (ובנתיים נוספו עוד שני ילדים למשפחה) והיה לו חשוב לא לקחת שום עבודה שלא מתימה למה שלמד. הוא סירב לעבוד אפילו בעבודות זמניות.

4 שנים קשות (וכמובן שהיום אני יודעת שזה היה רק 4 שנים) שמה שהחזיק אותי היה שהתמיכה שלי בו ללא תנאי - תחזור אלי ובגדול. 4 שנים ששתקתי ותמכתי והיו פעמים שבקושי היה מה לאכול!

היום ב"ה הוא עובד - ולקח על עצמו את האחריות לפרנסה - BIG TIME! לחשוב שעול הפרנסה היה עלי 13 שנים (גם כשהיה מורה אני הייתי נלחצת מהמינוס ומנסה לגרד מכל מיני מקומות).

היום הוא עובד כמו חמור!! ומפרגן לי עד כלות, לעבוד פחות, לנוח יותר, לפנק את עצמי.

 

בקיצור: התמיכה שלי בו ללא תנאי - הצמיחה אותו, וכעת אני "קוטפת" את התמיכה שלו בי.

ומה כל כך טוב בזאת?חלב ודבש

שלש עשרה שנות עבודת פרך ללא חלוקת עול הוגנת בינך לבין בעלך.

הלקח שאני לומדת מכך הוא בדיוק הפוך מכפי שנראה לי שאת מתכוונת.

יש לחלוק באחריות ובעמל.

לא זוכרת שאמרתי עבודת פרךאמא ו7 גמדים

לבנות זוגיות יציבה -זה דבר שמצריך עמל.

זאת לא היתה עבודת פרך. לא היה פשוט בכלל ובעלי העריך את העבודה שלי מאוד. נכון שלא היה קל, אבל מי אמר שהחיים מיועדים להיות פשוטים וקלים? האהבה היתה חזקה מאוד, וב"ה עדיין וזה מה שנותן את הכח לתמוך ולהמשיך.

להיות ממורמר מהמצב מוביל ליותר מירמור.

היום אני מאמינה שרק כך הועיד לי הקב"ה לבנות את הזוגיות שלי.

באופן כללי אני חושבת שנועדנו לחיות בתודעה ש"כל התמודדות מביאה לצמיחה".

כך אני חיה, גם כשלא תמיד אני מבינה מה השיעור.

לא מצטערת לרגע קט.

 

מה גם שנראה לי שיש הבדל לפעמים בין בני זוג, כשאחד מגיע לזוגיות מוכן ומבין נפשית  מה זה אומר להיות בעל משפחה ובן הזוג השני (במקרה שלי זה היה בעלי, במקרים אחרים-האשה) - לוקח לו זמן לבקוע מהביצה. דגירה, חום סבלנות והרבה אהבה, עוזרים לאפרוח הזה לבקוע בכל אונו.

 

דרך אגב - לא עשיתי הכל לבדי. בתקופות שהוא ישב בבית-הוא היה "עקר הבית"

אם האפרוח עדיין לא בקע מהביצההולכת בחצות

 

 

אז שלא יתחתן ויעשה ארבעה ילדים, ועוד שתיים כאשר אתם מגיעים למצב כלכלי וחיים מהיד לפה.

 

כולם מדברים על כך, שכן "קשה לצאת החוצה" הוא צריך "תקופת הסתגלות".

 

הלו לזמן הזה שבו ילדים שגמרו תיכון מסתגלים לחיים בוגרים, קרי עבודה והתמודדות עם העולם האמיתי, קוראים רווקות.

 

ואם אדם עדיין לא מוכן לפרנס משפחה, אז הוא פשוט לא מתחתן.

 

אבל פה, בחור מתחתן מוליד ילד ועוד ילד, המשפחה חיה במצוקה נוראית, והנשים רק צריכות בסבלנות לחכות שהגוזל יתחיל לפרוח.. המסכן צריך להסתגל לעולם החיצוני..

 

והנה אחרי 13 שנה שהוא נזכר לצאת לעבוד, אז מגיעה הרווחה הכלכלית.

 

אז למה לסבול 13 שנה? ומה היה קורה אם הבחור היה עובד מתחילת הנישואין, וכל השנים האלו היו נחסכות ?

 

 

 

אמא וגמדים צודקת. אם היא הייתה עושה סקנדל*מישהו*אחרונה

ומכריחה אותו לעבוד ולא משנה במה, מה היא הייתה מרוויחה?

אה, ועוד משהו...אמא ו7 גמדים

הקושי והלחץ בזמנו הפיקו ממני יכולות יצירה-שלא ידעתי שהיו חבויים בי (והייתי אז כבר בת 34...קשישה משהו...).

הקושי באמת הוציא טוב.

יש כאלה שרק כשסוחטים אותם-יוצא מהם מיץ...

מעריכה את השיתוףשמי תכלת
לא מזדהה בכלל.
מרגישה שזה לא בשבילי בכלל.
זה סוחט אותי ומה שיוצא ממני זה מרמור, תסכול, אנטי נשיות, עצבות ועוד...
הרצון שלי לעוגן זה לגמרי טובת שתינו.
מבינה אותך לגמרי.DvorW

ולא אוהבת להיחשף בפורום, אז לא משנה בדיוק עד כמה

 

מה שלמדתי מהניסיון והחיים:

 

לעבור מפאזה של אברך לעבודה בחוץ זה מאד מורכב.

ממש שני עולמות אחרים, שמדברים בשפות אחרות...

 

לכן, פיק ברכיים לפני שהוא קופץ לשוק התעסוקה הוא הגיוני.

זה לא בטוח שהוא יישאר כזה לתמיד.

 

אני ממש מבינה אותך שכבר אין לך סבלנות, אבל אולי תתני לו עוד קצת צ'אנס ועידוד לחפש עבודה מתאימה, ואחר כך זה יהיה אחרת.

 

(לא הבטחתי, תכל'ס אני לא מכירה אותו רק משתפת מניסיוננו.)

קראתי את דברייך שוב.DvorW

'לומד בצורה אינטנסיבית' זה לא נשמע סתם מפונק.

יותר שקדן, פחות 'ממורפק', מלשון מרפקים.

אולי באמת אלו קשיי הסתגלות.

 

קחי אוויר.

 

ממש מבינה אותך ...

מסכימה עם אמא וגמדים. לא מומלץ לחיותאורין

בתכנוני חלוקה הוגנת או לא  בין  בעל ורעיתו אלא להבין  לפעמים יד ימין מתאמצת יותר אבל היא לא מתעצבנת על היד האחרת..  אם הלב נקי מכעסים הכל נראה אחרת. הבנה גדולה יותר כלפי האחר ואהדה לאתגרים בפניו. אבל אם כל העת בודקים מי יגע יותר המתכון הוא רק להפסדים לכולם.

מבינה אותך מאד  אבל באמת החיים מורכבים ויהיו תקופות בהן בעלך יקריב יותר- כי גלגל סובב בעולם ובע"ה הוא לא ירגי מנוצל. ועוד דבר הוא אכן לא נראה לי נצלן או עצלן אלא במצוקה מסויימת. 

 

תודה לכולם. השתכנעתי שייעוץ מקצועי ייטיב איתנושמי תכלת
תודה לכל מי שהשקיע בתגובה. אשתדל לעדכן בהתפתחויות, לטובת אחרים הנמצאים במצב דומה ויתכן שיוכלו לקחת מזה משהו לעצמם..
בשורות טובות, ישועות, נחמות - בפרט ובכלל.
אמן. יה"ר שתראו הרבה הצלחות יחד!אלעד
יופי.ד.

בהצלחה, ועל דעת שניכם..

מישהו פה התחתן בממילא?ארץ השוקולד

המלצות/דיס המלצות על המקום?

בעיקר מההיבט האנושי והאוכל.

מישהו/י?ארץ השוקולד

לפני 5 שנים הייתי שם אורחת. אוכל טוב, רחבה קטנהירושלמית במקור

מה זה "ההיבט האנושי"?

תודהארץ השוקולד

הכוונה לאיך העבודה עם האנשים שם?

אה. אז כאמור הייתי רק אורחתירושלמית במקור

אכן, תודה על ההערה בכל מקרהארץ השוקולד

מועיל.

מקווה שיהיו עוד תשובות

אתה רוצה עוד תשובותאריק מהדרום

אתה מתאמץ יותר מידי לדעתי על הערב הזה.

תבחר אולם בטווח הסביר, לאף אחד מהאורחים שלך לא באמת אכפת מכמה אדיבים המלצרים (כל עוד לא מדובר בקטסטרופה).

הערב הזה גם לא באמת חשוב כמו שהוא נראה לכם.

אתם תשכחו את רובו במרוצת החיים במיוחד אחרי ילד אחד, אף אחד מהאורחים שלכם לא ידבר על כמה מדהים היה היה הצוות שארגן לכם את החתונה.

(אצלנו דווקא כן, כי אצלנו הזמר החתונה היה חנן בן ארי חודשים בודדים לפני שפרץ לגלגלצ, אבל זה מקרה חריג ביותר שעלה בפוקס, בחרנו את הלהקה הראשונה שהמליצו לנו, אז אנשים המשיכו לדבר על החתונה שלנו גם שנים אחרי ושוב זה היה בפוקס ולא ביקשנו את זה ועדיין לא מבקשים).

זה לא מה שהוא שאלירושלמית במקור

הןא רוצה בעלי אולם הוגנים שיכולים להתגמש במקרה הצורך ולהבין סיטואציות ולא נתלים בחוזה דרקוני. אין קשר לאורחים ובטח לא למלצרים

לא יודע איך הסקת את המסקנה הזו מדבריואריק מהדרום

אבל גם אם את צודקת הוא מתעסק בזה יתר על המידה.

אם כךמבולבלת מאדדדד

איזה מזל שהוא לא שאל אותך🙃

איזה מזל שהוא שאל בפורום פתוחאריק מהדרום

ככה הוא יכול לשמוע את דעתי גם כן כשהוא מתעסק בזה הרבה יתר על המידה

אני יכול להבין אותו שהוא מתעסק בזה יתר על המידהנפשי תערוג

ומנגד, אתה לגמרי צודק שזה לא ממש מהותי.

כי במרוצת הזמן זה עוד אבן קטנה בבניין

יתכן שאני מתעסק יותר על המידהארץ השוקולדאחרונה

בכל זאת חסר ניסיון בתחום

מהתשובה הזו:ירושלמית במקור

"הכוונה לאיך העבודה עם האנשים שם?"

ואם יש לו מצב מיוחד שהוא יודע שעלול להוליד חששות, נניח סיכוי טוב למילואים או דחיה אחרת, סביר מאד שיחפש בעלי אולם שהחוזה שלהם הוגן ולא דרקוני, ולא בכל מקרה עומדים בדווקנות על כל פרט בו.

ככלל. חותמים חוזה כדי לקיים אותונפשי תערוג

יש כאלה שמתגמשים, לא לבנות על זה.

אצלנו בעל האולם החליט להוציא מנות שהן שדרוג לתפריט על דעת עצמו. (כי האולם הצמוד בחר את זה. אז כנראה היה לו נוח לבשל הכל אותו דבר) לא ממש שינה לנו. האורחים היו מרוצים. הם לא באמת יודעים שאנחנו בחרנו סטייק פרגית והוא החליט להוציא אנטריקוט.

כמובן שבמעמד התשלום הוא לא ציפה שנשלם על ה"שדרוג"

ועצם זה שהבאנו את סכום למחרת באופן מסודר הוא אפילו עשה לנו עוד 5-10% הנחה סתם ככה

אבל היה חוזה מסודר

שנינו חתמנו עליו במטרה שהוא יקויים.

זה שיצא ששני הצדדים הסתדרו על אי הקיום שלו. אחלה.

אבל הוא שם כדי להבטיח מה קורה אם הצדדים לא מסתדרים

ברורארץ השוקולד

ורוצה להבין אם הם אנשים נעימים או לא

אכן, התכוונתי להתנהלות מול בעלי האולםארץ השוקולד

חוף בכינרתNonamegirl

היי, האם קיים חוף משפחות בכינרת שמשפחות דתיות יכולות לבוא אליו והלבוש צנוע? הבנתי שבבין הזמנים יש סיכוי טוב שכן

פעם היה בחוף כינרנפשי תערוג

היה גם פעם בחוף גולן אולי עדיין רלוונטיל המשוגע היחידי

הנה קישור לדיבור על זה פה לפני שלוש שנים

חוף משפחות בכינרת | ערוץ 7

חוף דוגיתשמשית123

לא מוכרז, צמוד לחוף גולןשמשית123

חוף דוגהעוד מעט פסחאחרונה

דרומית לכינר.

כינר זה החוף הנפרד, בדוגה לרוב באות המשפחות הדתיות (זה ממש מרחק הליכה, יש שביל בין חוף לחוף).

הייתי שם תחילת יולי והרגיש כמו מחנה בני עקיבא. אין שם צניעות מלאה על פי ההלכה, אבל גם אין בגדי ים חשופים.

בעיקר חולצות גלופה ומכנסיים.

האם זה נכון?רועישםטוב
נו שויןנקדימון

אנחנו אף פעם לא מדברים על קצוות ושוליים. אותם נפטור מהסיפור הנורמטיבי.

גדילה מתוך משבר בזוגיות 💔❤נגמרו לי השמות

זוג חזק הוא לא זוג שהכל הולך לו מושלם תמיד.

זוג חזק הוא לא זוג שאין ביניהם ריבים / חילוקי דעות / קונפליקטים.

זוג חזק הוא לא זוג שתמיד הכל ורוד אצלם והם עם לבבות תמידיים בעיניים.

 

זוג חזק הוא זוג שעובר אתגרים בדרך - ומצליח לקום מהם.

זוג חזק הוא זוג שנופל - וקם.

זוג חזק הוא זוג ש*בוחר* אחד בשני/ה כל יום מחדש.

זוג חזק הוא זוג ש*בוחר* לעבוד להשקיע, בוחר בביחד שלהם.

זוג חזק הוא זוג שכבר עבר משברים, ואולי נמצא אפילו עכשיו בעיצומו של אחד כזה - וממשיך לעבוד, להשקיע, לרצות, לבחור, לאהוב.

 

ודווקא עכשיו, בחופש הגדול שמציף אצל המון משפחות קשיים רבים - חשוב להתחזק בכך.

 

- להתחזק בכך קודם כל בפני הדבר הזה עצמו - שאנחנו אוהבים אחד את השנייה.

שאנחנו בוחרים אחד בשנייה.

שיש לנו רצון להיות יחד.

שהבסיס שלנו חזק ואוהב וזה משמעותי מאוד גם לצליחת כל האתגרים בחיים, שהגיעו או שיגיעו בעתיד.

ולהפנות את הכוחות שלנו פנימה ולא החוצה.

לא לכלות אותם בהשוואות חיצוניות בלתי פוסקות אלא לראות איך אנחנו מצליחים לגרום שאותם הכוחות האלה שלנו יופנו לאיך מתמודדים עם המציאות שלנו בצורה הטובה ביותר,

ואיך זוכרים כל הזמן לראות גם את הטוב הרב שכן יש לנו, לשמוח בו, להדות עליו ולהעצים אותו.

 

ולהתחזק בכך עם אמונה בקב"ה, אמונה בעצמינו, אמונה בזוג שאנחנו

אמונה באשתי

אמונה בבעלי

אמונה ותקווה גם לעתיד.

ולהזכיר לעצמינו שבספר בראשית מתוארת בריאת העולם, בריאת האדם, הזוגיות הראשונה -

ויש שם, בלימוד הזה של הבראשית הרבה מאוד אוצרות שנוכל לקחת אלינו:

לפני שיש סדר - יש תוהו ובוהו.

לפני שיש לידה - יש משבר. צירים.

אבל אם נסתכל על המשבר בעיניים אמיתיות, נראה שבעצם הוא יכול להיות אפילו חיובי מאוד!

כי המשבר גורם לנו בעצם לעבור מנקודה לנקודה.

הוא מזיז משהו.

מה שהיה עד עכשיו כבר לא נכון. כבר לא מספיק. משהו שם בתוכנו מתחיל לזוז, לבעבע, לרצות אחרת, לרצות יותר.

גם אם יש כעס גדול - לכעס הזה יש שורש חיובי - הכעס הזה אומר לי בעצם שאני לא רוצה את המציאות הנוכחית כי היא כבר לא טובה לי - אני רוצה מציאות אחרת, טובה יותר!

ורק מאותו המשבר, מאותה התנועה - נוכל לזוז באמת.

אז נכון זה קשה. מאוד מאוד מאוד.

זה שורף. מאוד מאוד מאוד.

זה משבר.

זה שבר.

ואנחנו הרבה פעמים נשברים בתוכו.

ומרגישים שאנחנו שבורים, שהזוגיות שבורה, שההורות שבורה, שהעולם כולו שבור.

אבל דווקא מתוך התוהו ובבוהו הזה -

נוכל להתחיל ולסדר מחדש

לסדר את החיים שלנו טוב יותר

נכון יותר

גדול יותר

נוכל לצמוח.

לצמוח אישית

לצמוח זוגית

לצמוח משפחתית.

 

נוכל להביא גם ללידה.

כמו אישה שיולדת ונמצאית במשבר של לידה - וכך תינוק חדש, חיים חדשים, באים לעולם.

גם אנו בכוחנו "ללדת" את הזוגיות שלנו. למקום גדול יותר. חי יותר.

להימצא במקום שיכול להכיל עוד ועוד רבדים.

להיות במקום שיש גם יכולת להביע את הפנימיות שלנו אחד בפני השנייה, בלב שיכול לשתף לא רק בטוב אלא גם בכאבים, בקשיים, בכעסים, בפחדים.

וכאשר אנו מצליחים להתייחס לכמה וכמה רבדים בו זמנית, אנחנו כבר לא חיים רק ב"שחור ולבן", אנחנו גדלים, העולם הפנימי שלנו מתרחב. אנחנו מתרחבים.

אנחנו נהיים הגירסא היותר משודרגת ומשופרת של עצמינו.

אנחנו בונים גירסא יותר משופרת ומשודרגת של הזוגיות שלנו.

אנחנו ממש בתהליכי בנייה. צמיחה.

וכמו שיש כאבי גדילה כאשר גדלים בגוף - כך גם יש כאבי גדילה שגדלים גם בנפש. וברוח. ובביחד הזוגי שלנו.

 

אז אם כואב לנו וקשה לנו, בתוך תוך הקושי נזכור - אנחנו עומדים כעת על המשבר.

ובמשבר נורא כואב ונורא קשה ונורא חשוך ונורא אבוד ולפעמים אנחנו אפילו נשברים,

אבל אנחנו גם בלידה.

בלידה של משהו חדש וגדול יותר ביננו.

ונזכור -

אחרי התוהו ובבוהו

אפשר לסדר מחדש

אפשר להתחיל

מבראשית

אפשר לגדול

ולהיות יותר טובים

ביחד. ❤

מה זה זוגיות תקינה מבחינתכם?מישהי נשואה

ואני אענה ראשונה כי מן הסתם תצפו ממני לשתף גם.

אז לדעתי זוגיות תקינה:

  1. כבוד הדדי (מדברים הכבוד אחד לשני)

  2. ויתור הדדי. (לא רק צד אחד מוותר)

  3. מעוניינים לבלות זמן ביחד על בסיס רצון חופשי ולא שצריך להתחנן ליחס

יפה מאודאדם פרו+

אני מחלק דירוג

כי מן הסתם תרצי שמישהו

יתן לך דירוג

ואף אחד לא יתן כי את שאלת ומצפים

לפידבק ממך.

כזוoo

שמצמיחה ולא מכבה/ מוחקת

מכילה ומקבלת ולא שיפוטית

מבוססת על דעות/ אמונות/ רצונות משותפים ולא מלאה בקונפליקטים בלתי נגמרים

יפה מאודאדם פרו+

ראיתי תכונות, ראיתי יעדים בזוגיות.

החכמתם אותי.

תנו עוד.

לפרק הבא כבר אגיע מצוייד בע"ה.

בעזרת ה'מישהי נשואה

זה בהחלט הבסיסנפשי תערוג

אני חושב שגם צריך להיות אמון,תמיכה הדדית ותחושת ביטחון. ויחד עם זאת, שהזוגיות תעזור לכל אחד לפתח את עצמו בפני עצמו.

זה הבסיס לדעתי.

בלי זה קשה לנהל זוגיות תקינה

מכאן זה עולם ומלואו.

איך כל אחד/ת מסביר מה זו זוגיות4ne1

לפי תפיסת עולם שלו והמסגרת שבה הוא נמצא.

תכלס, מה שנכתב זה מאוד כללי. זה כמו לכתוב שיהיה החבר הכי טוב שלי

קודם כלמישהי נשואה

ברור שכל אחד מההשקעה שלו

וכן למרות שזה כללי

זה יכול לעזור למי ששואל את עצמו

מה זה זוגיות תקינה

מצד שני

עולה לי חשש עכשיו

שמי שיקרא את זה יתחיל לחשוב שלא תקין אצלו

בזמן שכן תקין אצלו

בקיצר אין בשרשור הזה לקיחת אחריות

לא קשור ללקיחת אחריות4ne1

כל אחד מחליט לעצמו מה ההגדרה שלו לזוגיות תקינה.

בדר"כ אלה שיש להם בעיות בבית נניח יגדירו את זה אחרת ממישהו אחר

אז יש שטועניםמישהי נשואה

בדור הזה אנחנו נוטים להגיד על זוגיות כלשהי שהיא לא תקינה כשבדורות קודמים זוגיות כדוגמה היתה נחשבת תקינה

או שאף אחד לא היה שואל את עצמו בכלל

אמרתי ואחזור שוב כל אחד מגדיר4ne1

מה היא זוגיות תקינה לפי מה שהוא חש וחושב. אין משהו אובייקטיבי

לא מדוייק.shindov

יש כאלה שחושבים שלהעליב את בן הזוג או בת הזוג. ולדאוג לתיקונה הפיזי והרוחני. זו זוגיות ממש תקינה. אז ממש לא. לכן יש פרמטרים להגדרה של הזוגיות התקינה. השואלת ניסחה נכון. לא בדיוק הבנתי מה היא רוצה...

הבייסיקסשבורת,לב

חברות

אהבה

כבוד

תקשורת טובה

חשמלית ושמה תשוקה

פחות או יותר מה שכתבתshindovאחרונה
  1. מחוייבות לקשר.

  2. הערכה הדדית.

  3. אישות טובה.

מעבר לכך

  1. מילה.

  2. . מגע.

  3. מתנות.

  4. שרותים.

  5. זמן.

    שום דבר לא המצאה שלי.

התייעצות מילואיםרק שואלת10

פתחתי משתמש חדש לצורך השאלה

בעלי במילואים והוא עושה שבוע שבוע

כל פעם שהוא חוזר יש לחץ בבית..

מרגישה שאני הולכת על ביצים

תוך רגע מגיעים למריבה

וזה ממש ממש מבאססס

ניסינו לעשות תאום ציפיות בתקווה שזה יעזור

אבל זה לא ממש שינה משהו

זה ממש מתסכל אותי

זה קשה להגיד ואני גם לא לגמרי מתכוונת לזה

אבל לפעמים כבר מעדיפה שהוא יסיים את הכול ברצף ולא יחזור באמצע הביתה..

לא יודע מה לייעץ, אבל כל הכבוד לכםהסטורי

תודה רבה על המסירות שלכם לעם ישראל

תודה רבהרק שואלת10

הוא על ביצים או את?משה

בהסתייגות - אני לא מכיר אותכם. רק תאור כללי של סיטואציה.

מרגיש כמו משהו של הוא מגיע עם אנרגיה אחרת ממה שאת רגילה אליו. התרגלתם להפעיל בית זוגי לפי כל מיני עקרונות. והיה לכם טוב.

עכשיו הוא חזר מהצבא עם דפוסים חדשים. הוא לא יכול להגיד לך שום דבר כי הוא יודע שככה הקמתם בית. מצד שני הוא כבר לא הגבר שהיה לפני חודשיים. הגוף השתנה, הנפש השתנתה.

ו"אסור" לו לבטא את זה כי את אישה גיבורה ומחזיקה הכל ו"צריך" להיות איתך/לעזור לך/ כל הדברים הקודמים.

אז זה מתבטא במריבה.

מריבה לפעמים זה "פיתרון" לא מודע. אם הוא רב איתך, אז הוא "כועס" ואז אתם לא צריכים להיות בקשר. אבל כמובן שזה לא פיתרון לשום דבר.

סביר. שישוחח עם הקבנ ויקבל כליםהעני ממעש

בול כמוךאר

קשה ככ

עכשיו סיים אחרי תק מאוד ארוכה

בהצלחה לי להתרגל לנוכחות שלו בבית.....

מנסה לענות לשתיכןנהג ותיק

גם לפותחת @רק שואלת10

אולי אפשר לתאם ממש ציפיות לפני החזרה, כולל לחדד אותם לפני ההגעה ממש וגם אחרי.

אולי לשים גבולות גזרה שכאלה, לפחות להתחלה, כדי "לא לדרוך" זה על זו.

ליצור בתוך כל החזרה הזאת גם זמנים זוגיים של שניכם.

יש היום לא מעט הדרכות והכוונות לזוגות מגויסים, שווה להירשם/ללמוד דרכם

בהצלחה רבה רבה

נסינו לעשות תאום ציפיותרק שואלת10

אבל זה גם לא קל

כי לדבר על זה לפני שהוא יוצא הביתה - מרגיש לי לא כ"כ שייך

וכשהוא כבר בבית לא תמיד יש אווירה מתאימה לשיחה כזו.

גם הריטריטים הם לא לעכשיו אלא רק לאחר כך..

אתמול הוא פתאום משום מקום סיפר לי קצת על המציאות שם במילואים.. ובאמת זה נשמע לא קל

והמעבר בין להיות דרוכים 24/7 לחיי בית רגילים מאוד לא פשוט לו

אבל תודה רבה לך!

מקווה לטוב

אם העניין זה שהוא "דרוך"משה

אני קצת מכיר את החוויה (לא ממילואים, סתם מהשריטות שנולדתי איתן)

לפחות בעבר, הייתי יודע שבדרך למקומות מסויימים צריך ללכת ברגל לפחות 10 דקות, לשרוף אנרגיה פיזית. זה היה מועיל לי מאוד כדי לתפקד במקום היעד בלי הדריכות והחרדה בגוף.

מבין לגמרי את הקושינהג ותיקאחרונה

לא להתייאש ונשמע שאת רואה שיהיה טוב ורוצה בזה. מאוד חשוב

אולי אפילו לדבר על תקופת המילואים הבאה. הרי יבואו עוד.

למצוא את הדרכים שהמעבר בין הצבא לבית יהיה לו קל יותר. וכמובן גם לך. מה הכי יקל על כל אחד מכם כדי להשתלב באווירת "המשפחה" מחדש.

זה שאת מבינה אותו עכשיו יותר טוב עוזרת מאוד וזה גם מראה כמה שאת רואה אותו.

עכשיו צריך להביא אותו שיראה אותך.

לא חייבים ריטריטים, יש גם הדרכות/הרצאות/סדנאות של שעתיים כאלה בערב אחד.

יש הכל

עזרה בחיי נישואיןאורית595

יש לנו בעיה ביחסי אישות. אנחנו נשואים כבר 10 שנים בהתחלה הייתי מדברת על זה והלך לכמה בדיקות אבל הפסיק. מאוד מתוסכלת מה עושים?

אם את רוצה לשמוע תשובות מעוד נשיםיעל מהדרום

לק"י

מוזמנת לשאול גם בפורום הריון ולידה (אפשר לשאול שם גם דברים נשיים, לא רק שקשורים להריון ולידה).

לא בדיוק מובן על מה מדובר ולא בטוח שצריך שיהיה מובהסטוריאחרונה

מובן בפורום פתוח.

ממליץ:

  1. למצוא עזרה מאיש מקצוע בעולם האמיתי. אם צריך הכוונה לאיש מקצוע - אפשר להתייעץ באנונימיות עם הקו הנשי של מכון פוע"ה בשעות הערב.

  2. לך ולכולם - להזהר מאוד מכל מיני 'נשמות טובות', שהשאלה שלך תביא אותם לשיח בפרטי...

מה עושים כשאין מקום להיות חלשאריה ששכח לשאוג

כשכל חולשה מתקבלת בזלזול וביזוי, בירידות והקנטות, השפלה ועקיצה.

מול הילדים וגם לא מולם.

באמת שכואב לי שרק הג'יפיטי שומע אותי

תלך לטיפולסוסה אדומה

זה מקום מעולה, במובנים מסויימים הרבה יותר טוב מהצאט'.......

נשמע שבלי קשר טיפול יעשה טוב, אבל ככלל, בהרבה מקרים אישה זו לא הכתובת לפרוק אצלה חולשות.

בפרט כשהמצב בינכם הוא כזה.

טיפול.

נותנים גט.אדם פרו+

בן אדם שחי מהחולשות שלך

אתה לא רוצה להיות נשוי לו.

דרך אגב גם להיות גרוש ממנו זה לא הכי נחמד.

או מפציצים אותו באהבה ובחמלה

בתקווה שהוא יצליח להתיישר

כמו שיש לך ילדה שמתחילה להרביץ

ולהתנהג לא יפה

ואז אתה בבת אחת מתעלם מכל זה

ואומר איזה ילדה טובה

ומזכיר את כל הדברים הטובים שהיא עשתה

ואז מרוב הלם היא מוחמאת

וחוזרת לתלם.

אבל ללא ספק יש פה בעיה אצלה

שהיא רואה שלילי וחותרת לפירוד.

דייייייייי די למכונת הרעל הזו!!!חוזר תמיד לאשתי

שמישהו יעשה לזה סוף!!!!!!

^^כְּקֶדֶם

באמת חצה גבולות

אתה מגזים ממש מה קשור מכונת רעלאדם פרו+

הבן אדם בבעיה.

האשה משפילה אותו מול הילדים.

הוא סופג ניכור הורי.

וניכור אישי.

לא נשאר לו תמיכה מלבד הגיפיטי.

מה אתה מציע לו לעשות?

הכי קל להגיד טיפול טיפול טיפול

מבחינתי זו אמירה ריקה

כי אשה כזו ברור לה שהיא מעליו

וכל הבעיה אצלו, והיא משפילה אותו

השכם והערב

אשה כזו לא תלך לטיפול בשום אופן

והיא אולי אולי תשלח אותו לטיפול

לכן תרגיעו.

יש לבן אדם בעיה

תנסו לעזור לו עם עצות אמיתיות

לא עם דיקלומים.

ובטח לו להוציא את התסכול עלי.

בלי קשר. נכון יותר נעים לקרוא

דברים נחמדים על אנשים שטוב

להם בחיים

והם נהנים.

בשביל זה יש פורום גרושים גרושות

שם מכיייפים (:

בחרת להכנס לפורום הקשוח

של נישואין טריים.

אז מה ציפית לקרוא שם על פרחים

ופרפרים. בן אדם מספר לך על בעיה.

תביעה אמפתיה תעזור תייעץ מנסיונך.

מה קשור להתקומם נגדי?

מה אתה מחפש פה?חוזר תמיד לאשתי

נראלי זה פחות מתאים.

זה רק שובר אנשים, ולא מביא אותם לתיקון.

דווקא לדעתימישהי נשואה

אדם פרו

מגיב ממש טוב

(:

תודהאדם פרו+

אני מגיב סבבה

עיינו ב200 תגובות

אחרונות (:

תודה ממש הייתי צריך את העידוד

מידי פעם נוהגים לחבוט בי

בפורום זה או אחר.

הבעיה היחידה שיש בי,

שאני לא סוגד למילה "טיפול" ו"מקצועי"

אני חושב שחבר טוב

שנמצא ועבר דברים דומים,

אם כי לא זהים.

הוא הכתובת לתמיכה.

כי הוא יבין אותך

יודע לתת לך עצה מהזוית שלך

וזה שאין לו אינטרס כלכלי קצת מוסיף בעיני

אם כי לא איכפת לי שיהודים נוספים יתפרנסו

הבעיה עם כל הרבנים והמושלמים

שהם יכולים רק לעשות בכאילו אנחנו מבינים

אותך.

אופס, התחתנת בגיל 20 ואני 30

אבל לא נורא אני אתעודד ממך

אם אתה מתעקש

אני מסכימה איתךמישהי נשואה

אנשים כותבים בפורום

לא כדי שיגידו להם: טיפול.

אגב אני בטיפול רגשי

ועדיין

השיחה עם אנשים על בסיס חופשי

כמו בפורום או עם חברות

יש להם איכות אחרת

טיפול רגשי הוא חשוב מאוד

יחד עם זאת

זה לא הדבר היחיד שעוזר.

כי לא תמיד זלזול והקנטותכל היופי

הם חסרי תקנה והמוצא היחיד הוא גירושים.

אגב להתגרש מאדם שמזלזל ומקטין, אם יש ילדים, יהיה כואב ויתחום קצת את הפגיעה אבל לא יכחיד אותה.

ולפעמים הקטנות וזלזול נובעים מממרמור שנובע מתחושה דלא רואים אותי, מטינה הדדית, מדפוסים כאלה מהבית, דברים שהם ברי טיפול.

אם לא הולך מתגרשים, זו גם אופציה.

אבל כדאי להביא בחשבון שלפעמים יש עוד אופציות.

טיפול זוגי יכול להציל חיים, או לכל הפחות ליצור פרידה סבירה.

אני מכירה כל כך הרבה גרושים/תמישהי נשואה

והמסקנה שלי

באופן מכליל

ואני ממש לא מומחית

בהכללה גסה מאוד

אני משערת

שכמו שאנחנו מתאהבים ולא יודעים לתת הסבר

ככה גם מתרחקים

וקשה להסביר איך הריחוק התחיל

זה יושב על הרבה דברים

אם מתבוננים, בדיעבד יש הסברשבורת,לב

לדעתי לרוב זה לא נכוןכל היופי

זה נכון שאנחנו לא תמיד מודעים למה מישהו מוצא חן או מרתיע אותנו אבל זה בדרך כלל לא מיסטיקה אלא סיבות שניתן להתחקות אחריהן.

למשל זה אדם שנוהג בהתאם לדפוסים שאנחנו רגילים אליהם ומוכרים לנו. אדם שמשלים משהו שחסר לנו. אדם שדומה לנו מאוד בצורה מסוימת (מנטליות, אופי, הרגלים, צורת חשיבה וכו') ימצא חן בעינינו יותר.

יכול להיות שבהמשך נגלה שהוא עושה לנו רע בדיוק בגלל זה (לא כל הדפוסים חיוביים...)

בהרבה זוגותנהג ותיק

בטח כאלה שחיים בזוגיות טובה, יש לא מעט תכונות ואופי של הפכים זה מזה.

רק עצם העובדה שגבר ואישה מתאחדים לבית אחד זה כבר נס ענק כי מדובר על שני בני אדם שונים זה מזה במהות

מחקרים מראים אחרתכל היופי

אבל אני לא כאן כדי להתווכח

וכמובן אנחנו שונים מעצם היותנו גבר ואישה אבל לרוב הדומה רב על השונה.

גם אני לא כאן כדי להתווכחנהג ותיק

ולא עשיתי מחקר אז בהחלט יכול להיות שאני טועה.

מה שהתכוונתי שגם בזוגות שיש בהם הרבה דמיון יש בינהם לא מעט תכונות/תחומי התעניינות/דפוסי התנהגות ועוד שיהיו הפכים זה לזה.

ואחרי שאמרתי את זה אני מקבל את התיקון שלך

נכוןמישהי נשואהאחרונה

גבר ואישה לא אמורים להיות דומים

כתבת נכוןנהג ותיק

על כל האופציות שאפשר וצריך וגם על גירושין. לצערנו לא מעטים המקרים שהגירושין מאוד מכוערים. מתלווה להם, לפני, תוך כדי וגם אחרי משקעים גדולים, מריבות קשות מאוד, לא מעט על חשבון ועל גב הילדים וזה נורא ביותר.

וכמובן שיש גם מקרים של ניכור הורי/ילדים.

כאב עצום ממש

תודה על הארת העיניים

לדעתי להגיד גרושין גרושין גרושין זה לא יותר מועילאורין

מלהגיד טיפול טיפול טיפול

אפשר להחזיר את הגרושה ואז מזכים את כולם בברכותחתול זמני

כואב מאודהסטורי

קודם כל - תשים גבול, אין דבר כזה לדבר בצורה מזלזלת כלפיך, בוודאי שלא מול הילדים.

אחרי זה - תלך לטיפול אישי, שיעזור לך לעמוד על שלך ולזקוף את קומתך.

כדאי גם לקרוא חומרים על 'הקוטביות הבריאה' באתר של יהונתן ומרים קליין. גם הקורס האינטרנטי שלו - 'יצאת גבר', יכול לעזור לך.

בהצלחה רבה, תתאמץ ותצליח לחזור לשאוג

קודם כל אתה צריך ביטחון עצמימשה

יש לך מנגנון כנראה שמתכווץ מולה ומזמין עוד מהרעל הזה. תתעלם ממנה ותתמקד רק בעצמך. במנגנון שלך.

במה מפעיל אותך.

היא דורכת על משהו שהיה שם לפניה. כשהוא יעלם, אתה תהיה אחר.

להישבר זו חולשה - תחזיק מעמד זה חוזקה.שנונימי

תאמין, ותלך בצדקת דרכך.

האנשים הגדולים ביותר בעולם הלכו נגד כולם,

סללו דרך חדשה שהמציאו והאמינו שאפשר אחרת.

ואם הייתה לך אמונה בצדקת דרכך - לא היה לך שום בלבול.

תמשיך לחפש ולבקש את הדרך הישרה לך ללכת בה.

  • אישה וילדים הם בני אדם רגילים כמו כולם, לא שונים מאף אחד בעולם. ויכול להיות שאשתך גם פחות חכמה מהממוצע... האחריות היא עליך להוביל את משפחתך למקום טוב יותר. דאג למשפחתך לא רק בפרנסה אלא גם ברוח ללמד מה טוב ונכון.

ותזכור ש'טוב' אמיתי זה לב טוב נתינה חסד יושרה שמחה. גם להיות אדם טוב זה צדקת הדרך.

בטח בה' הכל ממנו והוא ינחילך למקום טוב.

אולי יעניין אותך