או שבאמת נגמר והיא הלוותה מחברה בכיתה

או שזה נגמר מהר ועוד ייגמר בעוד שבועיים

אולי פשוט להגיד לה שזה לא נגמר ולחכות מה היא תגיד

בעיקרון אני אישית שיקרתי לאימא שלי גם בילדות וגם עכשיו כי היא מתרגשת יותר מדי ומתעצבנת מהר וגם מספרת הכל לחברות ולדודות כי היא אוהבת להתייעץ אז לא ראיתי דרך אחרת. וכולם עיגלו פינות פה ושם, לא חושבת שזה סוף עולם

אם ילד יידע שתגיבי בהבנה ובהכלה ולא תצטערי או תבכי אז לא יהיה לו סיבות לשקר

 

להיבהל מידי.

 

מה שכדאי לבדוק זה מדוע הענין קרה.

 

אם ילד מרגיש צורך באופן הזה, מסתבר שמבין שאחרת זה לא יקרה.

 

לפעמים, דווקא המסר המאד-מסודר, גורם למחשבה שלא תהיה התחשבות ברצונות "חריגים" ואז ילדים עלולים לשקר.

 

אז הדרך לכאורה שיארו את האמת - זו הידיעה שמה שיאמרו יתקבל בסבלנות ואפשר לדבר עליו.

 

 

אולי כדאי כעת לשוחח איתה, לגמרי בנחת וללא לחץ להגיד שראית שדווקא נשאר - ולשאול בנעימות: חשבת אולי שאם תגידי אני לא אסכים לקנות עוד?..

אם היא תגיד שכן, אז תאמרי לה שאין מה לדאוג. אם רוצים משהו - אפשר להגיד ואנחנו נדבר על זה. אין צורך לומר שממש נגמר.

 

אם היא תגיד ש"היא חשבה שנגמר" - אל תתעקשי. אז תגידי סתם את העיקרון, שתדע שגם אם משהו לא נגמר אבל ממש חושבים שצריך - אפשר לומר ותדברו.

 

כמה שילדים מרגישים - מנסיונם ולא רק מתיאוריות - שהם לא "מאויימים" מה שיגידו, כך הם יותר אומרים בכנות.

 

ענ"ד.

 

[כדאי גם להסביר לילדים, שקונים ה שברשימה, כי אחרת רואים כל מיני דברים, ו"רוצים" גם מה שלא צריך. אבל אם מישהו רוצה משהו שמוצא חן בעיניו, יכול לומר, ונחשוב בבית - אם יש צורך, אז בפעם הבאה. כך לתת קצת סיפוק לרצון הזה "לקנות משהו שרואים" בלי להיות כ"כ "מתוכננים"..]

זה מאיר את הענין בצורה מאוד מאוד מסוימת ושלילית וגם מאיימת. לא מדובר בילדה שבאופן שיטתי משקרת. בסך הכל

היא אמרה דבר לא נכון, וכנראה היו לה סיבות לזה.

אז כמו שכתבו לך- צריך לבחון מה היו הסיבות.

היא בת 7, והיא ידעה טוב מאד שלא נגמר. היא פשוט נדלקה מה"קיטי"

והיא ידעה שאני אקנה לה כשיגמר אבל היא רצתה עכשיו.

 

אתמול היא שוב אמרה משהו לא אמיתי. אמרתי לה: את זוכרת שקניתי לך ואח"כ ראינו שלא היינו צריכים לקנות. את שוב אומרת דבר שקר?

אז היא חזרה בה.

 

 

אני רק חוששת שהיא משקרת כדי ללכוד תשומת לב, (מה עוד הייתי צריכה לתת כדי שהיא תאמר את האמת?)

או כי זה לא נראה לי אסור. (ולמה מה שהחדרתי וחינכתי אותה עד עכשיו לא עזר?)

 

אני לא אוהבת "לעגל פינות". אולי אני מרובעת מידי. בכל אופן, שקר זה שקר ואמת זה אמת, ואמת שהיא חצי אמת וחצי שקר - היא שקר מוחלט.

 

אני די נבוכה לקראת התסריט הבא.

די ברור.  

 

היא רצתה מאד, ומכיוון שידעה מראש שאמא לא תסכים - שיקרה לצורך הענין.

 

לא נדיר אצל ילדים.

 

לענ"ד, זה שתגידי לה: את שוב אומרת שקר?...  לא בהכרח יפתור את הבעיה. זה "ראש בראש".

 

יתכן שאת "מרובעת מידי"..  השאלה אם את יכולה קצת לשנות את השיטה להשגת המטרה.

 

זה שאת אומרת לעצמך: חצי אמת זה שקר מוחלט - זה טוב למושגייך. מצד האמת. לא בהכרח שזו הדרך לחנך לאמת. מחנכים בנחת. גם כשצריך לומר בבהירות, וגם לערכים חשובים.

 

צריך להשתדל שהשקר לא יהפוך למאבק סמוי, בבחינת איך עושים את זה באופן שאמא לא תבחין. לא בטוח שהיעד יושג ע"י סוג של "הטלת אימה" כזו.

 

לדעתי, יותר טוב לדבר על מה שהיה. אם היא תדע שמבחינתך זה פשוט שקר, אז אין על מה לדבר...

 

אז כדאי אולי "ראש אחר".. לשבת בנחת, להגיד, בחיוך: נכון מאד רצית את הסוג הזה לכן אמרת שנגמר?

 

ואחרי שתאשר, לומר: אז אני ממש מבינה שרצית את זה; יש דברים יפים בחנות שבאמת רוצים. אבל מצד שני - גם לא להגיד את האמת זה לא טוב (אל תשתמשי מידי בשורש "לשקר" - זה יכול להעצים את הענין..). וחוץ מזה שזה דבר לא טוב - גם ממש לא כדאי. כי אח"כ, אם מישהו מתרגל לא תמיד להגיד אמת, אז גם כשהוא באמת צריך משהו - כבר לא יודעים אם זה נכון או לא....

 

אז בואי נחליט, שאם את רוצה משהו, אפילו אם זה משהו שיש ואפילו אם את חושבת שלא יסכימו, את אומרת ונדבר ביחד. לא נכעס.  וגם אם קורה משהו לא נעים נניח, אפשר להגיד ונדבר.  אם את תדברי אמת ותשתדלי להתנהג בסדר, אז גם אם תקרה תקלה - לא נכעס.  נחשוב ביחד.

 

[ובאמת תשתדלי לתת לכך "חיזוק". אם תבקש משהו קצת חריג, להיענות כי אמרה אמת. וליצור איזון - גם כשלא נענים, משבחים את האמת וחושבים ביחד כמה אפשר ללכת לקראת מה שהיא רוצה, והיכן צריך להתאפק]

 

 

ככלל, כשילדים - שהם מאד תלויים באחרים - נתקלים בקושי לא עביר מנקודת מבטם הסובייקטיבית, אז הם עלולים אכן לא לדבר אמת.. זה שונה מילד לילד.  והיכולת להתגבר על כך - תלויה במידה רבה בנסיונו של הילד במה ייתקל אם יהיה גלוי, וגם מה יקרה אם יודה שלא אמר אמת..

 

 

 

לא יודעת למה, שקר זה דבר שנתפס אצלי כהכי גרוע בעולם.

 

אני לוקחת את הדברים לתשומת ליבי.

 

תודה

השאלה היא איך אנחנו מחנכים את ילדינו לאותם ערכים, באופן שזה יבוא ככל הניתן מבפנים, באהבת הדברים והשלמה איתם, לא על חשבון תכונות נפשיות חשובות אחרות, ובהדרגה הנכונה לפי הגיל.

גם אם עצמך את מקפידה כל כך בנושא?

מזמן רציתי לערוך סקר על השאלה הזאת.

כמה אתם דוברי אמת?

ברור שכולנו מאמינים שזה לא נכון לשקר, אבל כמה אנחנו עומדים בכך במצבי לחץ,

כל אחד במצב שמלחיץ אותו.

מה אתה אומר לבוס אחרי איחור שביעי לא מוצדק בעליל?

מה את אומרת לאמא שלך אחרי ששכחת לצלצל לאחל לה מזל טוב ליום הולדת?

מה אתה אומר לחמותך אחרי שהיא שואלת אותך אם אהבת את העוגה השרופה שהיא הגישה לך?

וכו' וכו'.

בקיצור כמה אנחנו מקפידים על אמת בכל מחיר, וכמה אנו משתמשים בשקר על מנת להציל את עצמנו או להשיג דברים?

 

וגם השאר, כמובן

 

 

 

ול"נקניקיות"- רציתי להעיר בעדינות ששאלה כמו "את שוב אומרת דבר שקר" יכולה להיות מאוד מרתיעה ופוגעת. היא יכולה ליצור אצל הילדה את הרושם שאת רואה אותה כ"שקרנית", "אחת שמשקרת" וכדומה.

חשוב להאמין בטוב שלה.

 

כמו שדן אמר, במילים אחרות- השקר היה רק כלי עבור הילדה להשיג משהו שהיא רצתה מאוד, ולא הכירה דרך אחרת להשיגו.

ילדים תופסים שקר (ורמאות בכלל) הרבה פחות בחומרה ממבוגרים.

לכן חשוב להיות עדינים כשניגשים לזה- לא להאשים, אלא לברר ביחד איך להשיג משהו שרוצים, בדרך יותר נכונה.

ולא שקרנית.

 

איפה הגבול הדק??

בגיל הצעיר ילדים "משנים" בדבריהם את המציאות כי לסדר 

את המציאות לרצונם.

תפקידנו ללמד אותם את הדרך הנכונה להגיע לרצונותיהם.

אני אישית משתמשת מול הילדים במילים "אינו לגמרי נכון", "רואה אחרת"

ולא במילה הבטוה "שקר" כי הם לא רואים זאת כך.

לעומת זאת, לילדים גדולים יותר- גילאי ה"עשרה" דווקא חשוב לדעתי להבהיר שזהו "שקר"

ולא סתם "שינוי המציאות".

מסכימה מאד עם ההמלצות של ד. וחושבת שצריך לדבר עם הילדה 

ולאפשר לה חלופות.

וגם לתוך עצמך- שלא תלחצי שהבת שלך "שיקרה".

היא שינתה מהמציאות כדי להגיע למטרה מסויימת,

בגילאים גבוהים יותר זה בעייתי,

אך בגילה צריך רק ללמד אותה את הדרך הנכונה.

כתבתי קצת מבולבל, מקוה שהובנתי...

כי קשה לדעת איך הילדה חווה את המילים בתוכה.

 

את צודקת שהתנסחת אחרת. אני לא יודעת איך בתך חוותה את המילים. יכול להיות שעצם השאלה גרמה לא להרגיש אשמה ("שוב" עושה משהו לא בסדר...), ויכול להיות שלא.

בכל אופן, פעם אחת אינה משפיעה יותר מדי, לעיות דעתי.

אולי לפני השינה תשבי לידה וספרי לה את הסיפור על "זאב זאב" ולהדגיש שבסופו של דבר הוא רק הפסיד כי הוא לא הצליח לקבל אמון לאחר ששינה מהאמת.

מה זה להגיד לה את שוב משקרת?! מסכנה כבר עשית ממנה עבריינית.
ילדה בגיל הזה הגיוני שהיא משקרת, היא כבר אמורה להבחין בין שקר לאמת ויודעת שהיא לא אמרה אמת. אבל לא בטוח שהיא יודעת מה גרם לה לעשות את זה.
כלומר, היא לא יודעת לנתח שהיה לה רצון עז ודחוף למוצר הזה בגלל המותג שעליו והיא חוששת שאחר כך לא יהיה אז היא אומרת שאין. אם את תשקפי לה את מה שהוביל אותה לשקר ותציעי לה פיתרון חלופי היא תלמד שאין צורך לשקר. אם תפחידי אותה, היא תרצה להסתיר ממך יותר ויותר דברים.

מנסיון, ככל שההורים חוקרים יותר וכועסים יותר על כל פירצה.הילדים משקרים יותר ולומדים איך לעשות את זה טוב יותר.. חבל.

אם לא הדרך היחידה..
"לתפוס" אותה כל פעם שהיא אומרת אמת, בעיקר כשייתכן שלא תגיד, ולשבח ולפאר ולהלל אותה על זה. וכשהיא בסדר להסביר לה כמה חשוב לדבר אמת, וכמה זה טוב. בגלל שהיא היתה בסדר היא תרצה לשמוע על זה, כי היא יודעת שזה לא נאומי תוכחה ביקורתיים, אלא רק מרומם ומגדל אותה, דוברת האמת. אם זה יהיה כזה ענין משמעותי שדיברה אמת במצבים שזה לא הכי נעים לה, זה יחדור לתוכה והיא כבר לא תרצה לשקר אף פעם. תבין את הערך של האמת.

כמה פעמים הבת שלי עשתה דברים שליליים והיתה כנה איתי לגבי אשמתה וחלקה במעשה.

בצורה הכי פשוטה אמרתי לה כל הכבוד שהיא אמרה את האמת ויותר משכואב לי על מה שעשתה אני שמחה שהיא הודתה בכך, לקחה אחריות והיה כנה איתי.

פעמיים שלוש ועוד קצת עם הבן הקטן והם שניהם כנים מאוד עכשיו...

וגם מעט מחושבים ובוגרים יותר. 

ממליצה בחום.

שהדרך הטובה והמועילה ללמד ילד לומר אמת היא פשוט לתת דוגמה. אם היא תראה שההורים לעולם לא משקרים אז היא באופן טבעי תחקה אותם. ילדים בדר"כ מחקים את התנהגות ההורים גם כשהם גדלים הם עושים את זה בלי להשים לב לכך. אפשר לראות זאת עלינו. איך אנחנו מתנהגים לפעמים כמו ההורים שלנו גם בלי שאנחנו רוצים בכך...

בדר"כ צריך גם להסביר ולהמליל את הדברים.

אני עונה לתלמידים שלי שמשקרים לי (הילדים שלי קטנים מידי לשקר) 

 

כשאחד בא אלי ואומר לי , "לא פייר , לא קיבלתי כרטיס /פרס/נקודה טובה על הלוח"  ואני יודעת 100 אחוז שהוא משקר , אני עונה לו " התכוונת להגיד קיבלתי כבר כרטיס /פרס /נקודה טובה על הלוח , ואני רוצה עוד אחד?" אם הילד מתקן את השקר שלו וחוזר אחרי המשפט האמיתי , אני בדרך כלל מיד מצ'פרת אותו במשהו, מהר מאוד הם לומדים שאני נותנת על כנות, אפילו אחד הגדיל לעשות ובמקום לשקר לי למה איחר , ידע שאני שונאת תרוצים אמר : "אני אהיה אמיתי איתך ואגיד לך שנישארתי עד סוף המשחק כדורגל בחוץ ואז ניכנסתי לכיתה" על זה אני אומרת לו שאני מעריכה את הכנות שלו , לא מענישה אבל מזהירה להבא...

בדרך כלל הייתי תלמידה טובה. אבל באותה שנה, עשיתי קצת בעיות. בעיקר הייתי אומרת (או צועקת) כל מה שחשבתי. גם אם זו הייתה חוצפה.

ערב אחד זומנתי לבית של המורה יחד עם הורי!

זו לא הייתה תחושה נעימה..

לאחר השיחה סוכם על "מקל וגזר".אם אתמיד בהתנהגות טובה במשך זמן מסוים, אקבל סכום כסף.

הורי שאלו, איך הם ידעו אם עמדתי בתנאים.

 

ואז המורה אמרה- כל הכיתה יודעת ש... בחיים לא משקרת. היא תמיד אומרת אמת. תשאלו אותה.

 

בינינו, אני לא בטוחה שזה היה נכון... לא הייתי טיפוס שקרן, אבל לא עד כדי כך.

 

אבל המשפט הזה נתן לי כל כך הרבה כוח אז. אני ממש זוכרת את ההרגשה!

 

המשפט הזה עמד אצלי בראש עד סוף התיכון. ועוד שנים אח"כ.

כשחברות לידי העתיקו במבחנים, אני לא העזתי, כי אני אומרת אמת.

הוא עמד אצלי בראש בעוד המון הזדמנויות.

 

היא נתנה בי אמון. והביעה אותו בקול. באכפתיות.

הייתי חייבת להוכיח לעצמי שזה נכון.

תמיד כשאני שומעת סיפורים כאלה,על כח של מילה של מורה אני מתרגשת. תודה!!

לא השתמשתי מעולם במילה שקר אבח בהחלט אמרתי : את בטוחה שזו האמת? את בטוחה שזה מה שקרה? ואם אני אשאל את הגננת/אח שלך/אבא שלך וכו מה היא/הוא יגידו??? וכמובן שסיפרתי סיפור מומצא כמה חשוב לומר את האמת (אפשר סיפור עם בובות, תלוי בגיל). דיברתי על מידות טובות, שזה כולל לומר את האמת, זה עזר מאוד

אני מרגישה משהו מאד מוזר בקשר לבת שלי.

קראתי את כל העצות - תודה ענקית לכולם!!

יישמתי אותן, ובמיוחד את העצה של גםזולטובה

 

אבל-

משום מה, נראה לי, שעל אף היותה חכמה מאד, קולטת דברים בשניות

(גם כשאנחנו מדברים ברמזי רמזים או בחדר אחר או בשפה אחרת - היא פשוט מבינה!!)

ובקטע של השקר - היא כאילו נהפכת לילדה אחרת.

לא עונה על שאלותיי, מסתכלת עלי כאילו היא לא מבינה מה אני רוצה ממנה.

 

אולי היא בהלם מהתפנית, ומסגנון השאלות, כמוף את רוצה ללכת לחברה ולכן את אומרת לי שכך וכך?

 

מגששת.