אני תמיד מבקשת מכולם לבקר אותי ולא לשכוח אותי כשאשאר לבד החתולים..
עכשיו הכל ברור....
בס"ד
וגם לנו, ניתן כוח לפעול על ידי מילים.
תפילה חייבת להיות על ידי דיבור ולא מספיק קריאה בלבד,
כן גם ברכות, וכל המצוות שקשורות לדיבור.
דיבור זה הכוח להוציא פוטנציאל מהכוח אל הפועל.
כתוב לשון הרע הורג שלושה, את המדבר, את השומע, ואת זה שדיברו עליו.
נשאלת השאלה מה אשם זה שדיברו עליו?
בחסידות מוסבר שמעבר לנזק שנגרם על ידי הלשון הרע מבחינה מעשית, (אם נגרם),
יש נזק רוחני, כי לדבר רע על אדם מעצים את הרע שבו. (גם אם הוא בכלל לא שומע ולא יודע על כך)
והיות ומרובה מידה טובה ממידת הפורענות אלף פעמים,
(לומדים את זה מעשרת הדברות, "דור רבעי לשונאי", לעומת "ועושה חסד לאלפים לאוהבי" )
אז כשמדברים טוב, עוזרים לפוטנציאל הטוב הגנוז באדם או במציאות להיחשף.
יש עוד הרבה הרבה מקורות בחסידות, אך כרגע לא זוכרת...
אני יכול לומר לך שכשהמשקפיים ורודות
אז הכל ורוד.
אופטימיסטים לא חווים אכזבות
כי התיקווה שלהם היא לא נקודית אלא צורת הסתכלות על הכל
אז גם כשיש אכזבה,
היא מתמזערת ומיד באה במקומה תיקווה חדשה
אני שואל את עצמי אם זו תכונה מולדת ברת שינוי או שהיא תכונה מולדת שאינה ברת שינוי
יש מחקרים שמראים שדווקא אופטימיסטיים מתים קודם- וההשערה שבגלל אכזבות...
יש גם כאלה שמראים ההפך.
ההשערה היא שתלוי מה רמת האופטימיזם.
נו, מילא, אני כבר לא אתאכזב שאאלץ לאמץ חתולים בגיל המיועד, זה תכף מגיע...
[בעסה שאני טיפוס של כלבים יותר..]
אני אופטימי שהאופטימיות היא דבר טוב
חוץ מזה, חיים קצרים? ומה? עדיף לחיות חיים ארוכים ומלאי פסימיות? אני לא משוכנע
שוב, ככל הנראה יש קשר לרמת האופטימיות,
כי מי שאופטימי מדי יחווה הרבה פעמיים יותר אכזבות.
בס"ד
סליחה, אבל הייתי חייבת...
וברצינות, הכל שאלה מאיפה נובעת האופטימיות.
אם האופטימיות זו ציפייה שנובעת מחשבה שמגיע לי כל הטוב שבעולם וכ',
אז תמיד יהיו אכזבות, כי שום דבר לא יענה על הציפיות שלנו.
אבל אם האופטימיות נובעת מבטחון אמתי בה', מאמונה איתנה שעצם הטוב להיטיב,
אז אין כלי גדול כמו ביטחון בה'- "הבוטח בה' חסד יסובבנו"
"תחשוב טוב יהיה טוב"- אמר הרבי הרש"ב, (לפני למעלה ממאה שנים)
לחשוב טוב זה לא רק אווירה כללית שהכל יהיה בסדר,
אלא לסמוך על הקב"ה באמת.
כשאדם נסמך על משהו- הוא באמת נשען על זה,
ובוטח שאותו גורם שעליו הוא סמוך יחזיק אותו.
לכן אדם שהאופטימיות שלו נובעת מאמונה ובטחון בה', ובכך שאין רע יורד מלמעלה,
תמיד יראה את הטוב שבכל סיטואציה.
הוא ייצפה ויתפלל ויפעל למען הטוב ביותר כפי שהוא מבין,
אבל יידע גם לקבל באהבה את מה שה' נותן, כזה ההפך מכל מה שביקשתי.
כי ביסוד מאמינים שה' יודע יותר טוב ממני מה טוב לי.
כשמסתכלים ככה, גם הרבה פעמים רואים איך לבסוף הכל לטובה.
לעתים זה לוקח פחות זמן, לעיתים כמעט חיים שלמים,
ולעתים הטוב הזה יתגלה רק בגאולה.
אך אם מאמינים שטבע הטוב להייטיב, ועל כל דבר אומרים גם זו לטובה,
יודעים לשלב בין ציפייה לטוב מוחלט ועשיה למענה,
וקבלת המציאות כמו שהיא ללא אכזבות.
זו עבודה,
אך עם מתרגלים אותה, ומעמיקים בזה מבחינה של לימוד וכ',
בסופו של דבר זה הופך להיות כמעט טבע שני.
בכל דבר לראות טוב.
לראות הזדמנות לרומם את עצמך.
כמו ניסיון, שנועד לרומם, להעלות על נס, כך כל אכזבה מדומה בחיים.
טוב חפרתי
רואים בעין טובה. רואים איך גם מבעיה תוכל לצמוח תקוה.
אופטימיסט - זה לא איזה "בעל אשליות" שכל פעם מתאכזב אם זה לא הלך. זה אופי, צורת הסתכלות, שאפשר גם לעבוד אליה. וזה לא "מושפע" דווקא ממה שקורה, ו"נשבר" כשלא הלך. ההיפך, זה משפיע על המציאות. נותן כח.
ולהיפך - פסימיסט אינו חי "חיים טובים" כי הוא לא מופתע אם משהו לא הולך. פשוט, מר לו יותר בשוטף... אם כי לפעמים הוא "מתייצב" על זה.. וגם אם משהו ילך טוב - הוא כבר ימצא סיבה לקטר..
אפשר להסתכל בעין טובה, לתת לטוב מקום מרכזי, ולהתמלא כחות ולשמוח ולהתעודד - בלי להתעלם מקשיים אפשריים ומצורך להתמודד באופן ממשי - ואפשר אחרת. יש בחירה.
הֱיו אופטימיסטים...
[ומה שכתבת, זו דוגמה להסתכלות פסימית על האופטימיות.....]
בס"ד
פסמיסט רואה קושי בכל הזדמנות, אופטימיסט רואה הזדמנות בכל קושי.
אופטימיסט ברמה מוחלטת, כזה שמאמין שממש ממש "הכל לטובה", לדעתי לא יתאכזב לעולם ולא ירגיש שיש רע לעולם.
אני יודע שהרבה חולקים עלי, אבל לדעתי - מי שמבין שה' מנהיג את עולמו להגעה אל הטוב, מבין שכל קושי הוא חלק מהדרך אל הטוב, ולכן גם הקושי טוב מצד עצמו.
בדומה לכך שאין עניין לקנא באף אחד, מפני שכל אחד קיבל בדיוק את מה שהוא צריך, ומתי ואיפה שהוא צריך כדי למלא את תפקידו בעולמו - ולכן כולם באמת שווים (כי לכולם מטרה משותפת: עבודת ה'), כך גם בדברים שקורים לנו - אין באמת מהות שונה לקשיים ולדברים "טובים" בהיבט של הגעה אל הטוב הסופי. כי כל מקרה ומצב מקרב אותנו אל הגאולה בזכות ההנהגה של הקב"ה.
שנזכה בקרוב!!
מתכון לבצק פריך בלי מרגרינה ובלי ביצים:
יש על זה הרבה מקורות בחסידות
ולא רק למילים אלא גם למחשבות
וככל שאת יותר מאמינה בזה, זה עצמו נותן להם יותר כח.
אבל גם למעשים יש כח,
אבל זה יכול להשמע! למילים יש כוח!!! זהירות! אל תקללי!!!
בטעות אדם אמר אל אבא שלו ז"ל ואז הוא מקבל טלפון מאחיו שאביו מת הרגע... ה' ירחם וישמור! אל תקללי גם בצחוק!!!!!!!!! לא פותחים פה לשטן!!!
לרב נבנצל יש איזה מהלך שזה שעקידת יצחק לא התרחשה זה בגלל שאברהם אבינו אמר "ואני הנער נלכה עד כה ונשתחווה ונשובה אליכם"
כלומר אם לא היה אומר את זה, יכול להיות שהמלאך לא היה עצר אותו. אפשר לחפש בספר שלו על בראשית, זה כנראה ייה שם.
זה גם סתם תחושה, למה לחשוב ולומר שלילי?
יש משפט כזה "בוקר טוב זה לא איחול, זה החלטה"
המחשבה, ובטח הדיבור משפיעים על האדם, וחבל לשכנע את עצמך בכאלה דברים.
אגב, מקור לא יהודי לנושא הוא כמדומני הספר "הסוד", אבל לא קראתי, אז לא לתפוס אותי על המילה, ולא לקחת המלצה על תוכן הספר.
כך שהקב"ה יקיים כל מה שאני אומר.
עד כמה זה משמעותי? - מחלוקת מן הקצה אל הקצה.
מקורות:
"לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך" (ברכות ז. ומגילה טו.)
"לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך" (ב"ק צג.)
כוחן של ברכות וגזרות של צדיקים (תענית כג. , מו"ק טז: וב"ב קטז.)
(זה הסגנון של מה שאת מחפשת?)
למה הרחקת בקללה עד ב"ק אחר שהוא מפורש באותה סוגייה במגילה.
ולגבי השלישי: ע"ע בסוטה (יב.) ובכתובות (קג: ) ובב"מ (קו.).
בייחוד שאני לא בטוח שאלה המקורות שיועילו לשאלתה.
בגמרא סיפור עם שני ת"ח שנפרדו לדרכם ואחד מהם נזכר ששכח לומר דבר מה לחברו ,אז חזר לכיוונו ,אז חברו אמר לו /נמנע מלומר לו :"אל תשוב", בגלל העניין הזה של כוח המילים.
מי מכיר את המקור?
