למה אתה אומר את זה? מאיפה לך, נניח שהיית שואל על מקרים כלליים אבל "מספר לא מבוטל", זו כבר אמירה אחרת.

למה אתה חושב שהם לא מפנימים מהם חיי נישואין?

למה אתה חושב שהם לא מוכנים לוותר על חיי הרווקות באמת?

למה אתה חושב שאפשר להפנים מהם חיי נישואין בלי לחיות חיי נישואין?

למה אתה חושב שאפשר לוותר על חיי הרווקות באמת, כשאלו החיים היחידים שאתה מכיר?

למה אתה חושב שהא בהא תליא? מי אמר שמי שמפנים מהם חיי נישואין בהכרח יוותר על חיי רווקות, אולי ההפך?

 

טוב- תתחיל עם תשובות, אולי אפשר יהיה לענות על השאלה שלך.

אני אומר את זה, כי אני מכיר ורואה מספיק זוגות שאחד מהם או שניהם ככה, ויש פה בפורומים מספיק אנשים שדבריהם מעידים על כך, עוד רגע של פישפוש במעשים וקצת מחשבה והם היו מבינים את זה בעצמם. יש מצב שאני סתם נפלתי על ריכוז גבוה של אנשים כאלה ושאני סתם מסיק מסקנות מכך...
רואים שהם לא מפנימים על פי ההתנהלות שלהם בנישואין.
רואים שהם עדיין נוהגים כמו שהם היו רגילים כשהיו רווקים בזמן שזה לא מתאים.
רואים שהם מתעקשים להמשיך להתנהל ככה למרות שהם נשואים.
ברור שמפנימים באופן שלם יותר מהם חיי נישואין אחרי שמתחתנים, אבל בהחלט אפשר להבין גם במידה רבה מה זה אומר גם לפני כן ובהתאם, להכין את עצמם.
לא אמרתי לוותר על חיי הרווקות לפני שמתחתנים, אלא להיות מוכנים לוותר עליהם. והדבר בהחלט אפשרי, אם הוא לא היה אפשרי, אז הרבה ספרים ומאמרים בעניין לא היו נכתבים.
לא מבין מה פירוש הארמית שהבאת.. בהחלט יש מצב שיהיו כאלה שיחששו להתחתן עקב ידיעה והבנה מהם חיי נישואין. אם הם חוששים מזה, אז שיחשבו למה זה ומה אפשר לעשות בעניין. לא לגלות את האמת בגלל הפחד שבהתמודדות עם האמת, זו צורת חשיבה לא נכונה.

אין לי תשובה, אולי לחץ חברתי ואולי הצורך לפתור בעיה כלשהי.

עצוב.

מכירים אותי, יופי- אז אתם מוזמנים לדלג על התגובה, כי היא כדרכי בקודש - ארוכה.(יותר מכדרכי בקודש)

ככה זה כשאתה (דוס+מתפלפל= בייני"ש)

 

מה שאתה רואה זה שיפוטיות נטו על המציאות, ללא רקע ומקור לשיפוטיות הזו.

אתה רואה נתונים, מבחוץ, שופט אותם על פי ערך מסויים ומקבל את התוצאה ואז טוען שככה זה.

לא כל התנהגות שאינה מתאימה לדעתך לחיי הנישואין אומרת שהם לא הפנימו לפני זה ו\או לא וויתרו על חיי הרווקות.

יש משהו ממש שיפוטי, אולי אתה אפילו מחפש דווקא לראות כמה שיותר אנשים כאלו. לא יודע, אולי אתה באמת חי במקום

שבו הרבה אנשים הם כאלו. אתה נשוי? כי אם אתה לא לפחות נשוי, מאיפה המקום לשפוט זוגיות של אחרים, כשלך אין אפילו

את זה. שלא לדבר על העובדה שלא כל זוג נשוי באמת הגיע להפנמה של מהות הנישואין ווויתור על חיי הרווקות באופן מושלם.

לכן - קודם כל ענווה וצניעות, "מרגיש לי", "נראה לי", "אני חושש מ" זה ניסוחים שיכניסו דברים לפרופורציות, וגם את השאלה

למקומה הראוי.

 

ועכשיו לעניין- אני באמת לא חושב שזה אפשרי מה שאתה דורש.

אני חושב שלא ניתן להפנים באמת מהם חיי זוגיות ונישואין, לפני שחיים ככה, כמה וכמה שנים טובות מתוך מודעות לעבודה

המתמדת. התורה מבקשת לפחות שנה אחת "נקי לביתו" ואני הקטן שמעתי שגם אחרי 20 שנה יש עוד עבודה. יש הבדל בין

לדעת למה לצפות מחיי הנישואין(עבודה), מה המשמעות(עוד עבודה), לקראת מה אני הולך(המון עבודה) שזה חשוב מאוד, כי

מי שחושב שהוא הולך לשחק ב"פוצי ומוצי" ימצא מהר מאוד את עצמו במקום שהוא לא תיכנן. אבל אני באמת לא חושב שלפני

שאדם התחתן והתעורר בבוקר ליד אישתו הוא יכול בכלל לדמיין את המצב הזה, את המשמעות של לחיות כל-כך קרוב

למישהו, את העובדה שיש אדם שלם עם צרכים, תפיסה, רצונות, גישות טיפול לבעיות(וכו'..) שצריך להתחשב בו, לפחות ואולי

אפילו יותר, משאנחנו מחשיבים את עצמנו. מעולם לא חיינו ככה לפני זה. מעולם לא היינו במצב הזה, זה קצת כמו לדבר על 

גן-עדן, אין לך כלים לתפוס מה זה. לכן- לוקח זמן רב ועבודה רבה, במיוחד בהתחלה, לפני שמצליחים ללמוד איך חיים את זה

נכון, לפני שמצליחים לפנות את המקום הזה במוח והלב לבן אדם אחר, כי זה לא רגיל לנו, ומתנגד לכל האגואיסטיות הרגילה 

שלנו- וגם אם התנדבנו ועזרנו ועשינו והיינו בכל מקום אלטרואיסטים- בסוף היום, לא היינו חייבים לאף אחד שום דבר, ואנחנו

היינו המרכז כמעט תמיד, לא סתם אומר הרמב"ם שאהבת ה' היא כאהבת אישה, קרי - שמי שלא אהב אישה חסר באהבת

ה'. כי זה מאוד דומה, זה לצאת מהמרכז, ולתת למישהו אחר להיות שם- בחיים בכלל, זה ה', ובזוגיות זו האישה(או הגבר,

תלוי מאיזה צד).

 

גם לוותר באמת על חיי הרווקות אני חושב שזה לא אפשרי- אתה יכול לוותר על חייך כאדם בעל ידיים? אני מניח שיש נסיבות

שהיית מוכן לוותר על ידיך, האם באמת וויתרת? האם זה משנה ליום שאחרי? נכון, אנחנו שמחים לוותר על חיי הרווקות, וזה

לא דומה לאיבוד הידיים, אבל אתה לא יכול באמת לוותר על החיים שלך עד עכשיו כי זה כל מה שאתה מכיר. אתה לא יודע

בכלל על מה וויתרת עד שוויתרת, ולכן טבעי ואף הגיוני שתראה אנשים שהתחתנו מגלים שפתאום נלקח להם משהו מאוד

מהותי מבחינתם וקשה להם לעזוב אותו, בטח ובטח בחברה שקידשה את חופש הפרט. אני מוכן בשמחה לוותר על חיי

הרווקות שלי, אבל זה לא אומר שאני באמת יודע על מה אני מוותר איתם, ולמעשה, אני לעולם לא אוכל לוותר באמת עליהם,

כי אלו החיים היחידים שידעתי אי פעם. אני יכול להגיע למסקנה שלא משנה מה הוויתור הוא שווה בשביל חיי הנישואין, זה 

הכי רחוק- וגם אז, זה לא אומר שאוכל ביום שאחרי החתונה לעשות מייד את הסוויטץ' ל"נשוי", כי אני אפילו לא יודע איך זה

צריך להיות ומה בדיוק עובר בין "רווק" ל"נשוי" חוץ מהידע התיאורטי באופן כללי, אני יודע הרבה פרטים ופחות מהות, כי

מהות זה דבר שנרכש ע"י ניסיון, וניסיון לא יהיה לך בחיי הנישואין עד שלא תחיה אותם.

 

ולכן אני חושב שאתה מצפה יותר מדי מזוגות שנמצאים בתחילת דרכם.

 

לעניין הבעייתיות בזה שיש אנשים שמתחתנים לא בשלים, ואני מניח שהמספרים בטלים בשישים, אם לא במאה לפחות,

הבעיה היא עודף לחץ בעניין הזוגי, תפיסת עולם של "צ'ק ליסט" חובות, והבנה מוטעית בעניין היצר. ואני אסביר

עודף לחץ בעניין הזוגי- מה לעשות, החברה הדתית לוחצת להתחתן מוקדם יותר, לא באופן רע, ולא מתוך רשעות, אלא רק

מתוך רצון להיטיב, אבל הדיון הזה בעניין "גיל הנישואים", העובדה שכל ילדה בסביבות גיל 16 מתחילה לשאול את עצמה אם

היא רוצה להתחתן ואם לא אז מה לא בסדר בה(ואני קצת מגזים, אבל רק קצת), זה אובר-מודעות לעניין, שגורם לחץ וגורר

תחושה לא נוחה, יש בנות ובנים שלא הבשילו מספיק בשביל לחשוב על חתונה בגיל 23, אז? הם מרגישים מן הסתם ממש

רע כשהסביבה מסביב משדרת ש"18 לחופה" זה האידיאל, ועד 20 עוד אפשר לקבל, ומקסימום 24 אם הוא לומד תורה, כי 

יש תוספות שהתיר... וזה באמת יוצר מצב שאנשים מרגישים לא בסדר עם עצמם שזה לא בשבילם כרגע, ולפעמים הם יוצאים

כי "ככה זה" כמו שיש בחורים מקסימים שמגיעים לישיבות הסדר כי "ככה זה" בלי להבין בכלל לאן הם הגיעו, כי ככה

מתנהגים, וזו הדרך הנכונה- אבל לא תמיד זה מתאים להם ונכון להם, גם אם זה מתאים לרוב הציבור. מודעות יתר כזו לא 

תמיד מועילה ואף מזיקה וגורמת לאנשים לצאת לפני שהם מוכנים באמת. אני לא שופט אף חברה\רב\קבוצה רבנית, אישית

אני מאוד תומך בחתונה מוקדם ככל האפשר, כשהזוג בשל ומוכן, ואם לצטט את רה"י "מבחינתי שיעור א' של אברכים, אם

הם בשלים לכך", אבל תמיד בתנאי שהם בשלים לכך, ולכן אני לא אוהב את הדיון על גיל, במקום על בשלות.

 

תפיסת עולם של צ'ק ליסט- החברה הקפיטלסטית מקדשת את התוצאה ולא את ההשקעה, אנשים היום חיים לפי הגישה הזו,

וזה משפיע מאוד על העולם הדתי שרואה בהשקעה עיקר ולא במעשה דווקא. אחד הצ'ק ליסטים הדתיים הברורים הוא

"נשוי", ולכן יש הממהרים למלא את הצ'ק ליסט, לצערנו לפני שיש להם שכל להבין מה המשמעות של כל דבר, החוכמה היא

לא לסימן V על תפילין, החוכמה היא להניח אותם מתוך כוונה נכונה, וכנ"ל להתחתן- המטרה היא לא להגיע לחופה, המטרה

היא לבנות בית של "שכינה ביניהם" וזה קצת יותר מסובך.

 

הבנה מוטעית בעניין היצר - לא ארחיב כאן, אבל יש מי שחושב שנישואין יפתרו לו בעיות ביצר, או שבגלל חוסר יכולת

ההתמודדות שלו עם היצר, או הקושי שלו בלהתמודד עימו, אז חתונה תעזור לו... מי שמבקש לברוח מעבודה על עצמו

ויצרו, לחיי הנישואין, בהחלט לא מבין מה הם חיי הנישואין. אבל כן יש סוג של תפיסה כזו שלבנים יש יצר ולכן הם צריכים 

להתחתן כדי לפתור לעצמם את "הבעיה". אני למדתי מרבותיי שהמחשבה הזו היא אחת המזיקים הגדולים של חיי הנישואין.

היצר להתחתן איננו היצר המקולקל, שאיתו על האדם להתמודד במהלך חייו בכל מיני הזדמנויות- אלא היצר המתוקן המבקש

באמת לבנות בית משותף ולמצוא את בת זוגתו, חציו השני של הפלגא גופא שהוא. היצר המתוקן הוא הסיבה לכך שמתחתנים,

לא המקולקל, כי המקולקל ישאר מקולקל גם אחרי החתונה. 

 

עד כאן חפירות לענייננו הנ"ל.

אז זה

לא נראה לי שאפשר להפנים באמת עד שאתה נמצא בתוך זה...

לא תמיד אפשר לצפות הכל מראש.

 

אבל בהחלט אפשר להפנים הרבה ומספיק כדי לרכוש כלים להתמודדות עם מה שיבוא. ואני לא אומר לצפות מראש, רק להיות נכונים להתמודד ולעשות את מה שצריך לעשות.

לא תמיד דברים "נופלים" בעקבות העובדה שאנשים לא הפנימו מספיק.

החיים משתנים ויחד איתם סידרי העדיפויות, מעמד, חברה, סביבה, מטרות

ולא מה שהיה נראה לך לפני מסתדר תמיד עם המצב שהגעת אליו.

 

סדרי העדיפויות שהצבתי לעצמי בגיל 20 שונים לחלוטין ממה שחשבתי 5 שנים אחרי ובטח למה שאני חושבת היום

ולפעמים (לרוב) כאשר מדובר ב-2 אנשים שחושבים שונה משהו משתבש ולא מתאים.

ברור שהכל עניין של עבודה אבל גם צריך להפנים שצריך לעשות בעיקר עבודה עצמית

כדי להוכיח לבעל/האישה שאתה באמת שווה את העבודה המשותפת

 

ועד שאתה לא בעל נסיון, אתה לא יודע לנתח את הדברים (אמרה הגרושה...)

להתפלל שנדע לבנות נכון

 

סה"כ לומדים גם מטעויות ואם כבר עדיף ללמוד מטעויות של אחרים

או כמו שאחותי אמרה פעם (על משהו אחר) מי שלא עובד לא טועה

 

ואי אפשר באמת לדעת מהי ההתנהלות של זוגות נשואים. מה שאולי נראה לך כלא נכון יכול להיות נכון ומתאים להם

במשך תקופה ארכה מדי לחיי הרווקות, יש הרגלים שהוא מתקשה לוותר עליהם.

מלבד ההנחה שכנראה הרצון להתחתן בוער בהם ולא מספיק בשל (זה שני דברים שונים), והם לא מספיק בדקו את הנושא בינם לבין עצמם לפני שיצאו לדרך. וחבל.

 

אבל ברוך ה' גם ישנם המוני כאלו שיוצאים ומפנימים ויודעים יפה מאוד על מה יוותרו ומה יאלצו לעבוד כדי לחיות בחיי זוגיות (לא רק עבודה לכסף, אלא גם עבודה על עצמך...על המוכנות שלך).

יש צורך בידע בסיסי, גם אם הוא תיאורטי ולא חדר עמוק פנימה.

 

כך הוא מנהגו של עולם שאינך מבין את הדבר עד שאתה נמצא בתוכו.

למה הולכים לבית ספר לפני שמבינים את ערך הלמידה? ערך פיתוח כלים שכליים?

 

למה הולכים לאוניברסיטה לפני שמבינים באמת מהו הערך של המקצוע שלומדים?

 

ובצורה קצת אירונית, למה אנחנו משתמשים במפתחות אם אנחנו לא יודעים איך המנגנון בדיוק פועל?!?!

 

 

חתונה - זה שתי דברים.

 

אחד, חלק מאקט דתי כהכנה למצווה מן התורה. וקיום סעודת מצווה ושמחת חתן וכלה. 

ארוע חד פעמי (בתקווה) של כמה שעות.

 

שני, תחילת מוסד הנישואין והקשר בין איש לאשה - שהוא דורש עבודה קשה הכלה, עבודת צוות, התמודדות מול קשיי המחיה וכו'.

 

אתה מן הסתם מדבר על חיי הנישואין ולא על החתונה..

 

אז אנחנו לא באמת מבינים שום דבר באמת.

 

אנחנו עושים דברים כי זה הטבע שלנו. מי שמבין לעומק אשריו.

 

 

עוד נסיון לענות לך.

 

המשיכה היא טבעית. 

הרצון להקים בית לפעמים נובע גם מתוך הרצון הטבעי שלנו לממש את המשיכה הזאת.

 

 

נסיון אחר.

 

מי אמר שלא מבינים. אולי לא בדיוק חושבים כמוןך מהו ערך הנישואין.

וזה לא בעיה, כי אני מאמין שערך חיי הנישואין אצל גויים הוא שונה. והם מתחתנים.

 

 

זה חוסר בריאות אם אדם רוצה להישאר רווק כי הוא נהנה מחיי הרווקות.. גם אם אדם לא מבין את מלוא האחריות, ואף אחד לא מבין את מלוא האחריות עד שהוא מתחתן, כל עוד הוא יכול לעמוד בה - אז זה בסדר גמור.

מעבר לזה, שתרשה לי למחות על הנחות יסוד לא מבוססות. אפשר לומר שכך אתה מרגיש, שפגשת מקרים כאלו, אבל למה להניח שיש רבים כאלו ללא כל ביסוס? יתירה מזו - יצא לי לשמוע על מקרים רבים של בנות(המקרים ששמעתי היו דווקא בצד הזה של המתרס) שכשקלטו את המחויבות שזה קולט מהן - נלחצו וחתכו קשר שכמעט שהיה צעד מלהוביל לאירוסין, או אחרי שהבחור והבחורה סגרו ביניהם. מה שמבטא את זה שאנשים מבינים את האחריות - לא תמיד מרגישים אותה וחווים אותה וחושבים עליה באופן מלא ורחב, אבל אנשים יודעים את האחריות שטמונה בזה.

ברכה והצלחה לכולם!

אם כל אחד היה מבין לגמרי מה המשמעות של חיי נישואין עד לפרטי כל הפרטים וההשלכות - הרבה אנשים היו מפחדים לעשות את הצעד ולהתחתן.

ב"ה התלהבות הנעורים והחדווה בקשר מביאים אותנו להחליט החלטות שבהן השכל מקבל פחות מקום מאשר בתחומים אחרים בחיים.

גם אם לאחר הנישואין מגלים שישנן השלכות שלא חשבנו עליהן, זה לא אומר שמצטערים, כי בהרבה תחומים אחרים הנישואין דווקא גורמים לאושר רב. 

אולי אצל חלק מהאנשים שפגשת עוד אין קבלה מוחלטת של העובדה שהרווקות הסתיימה, אך אל דאגה, זה יגיע, והעיקר שהם כבר נשואים. אם היו מפעילים את כל השכל לפני החתונה, היו עוד יותר רווקים מבוגרים היום.

בע"ה אנחנו מתחתנים עוד פחות מחודש,

ובתוך כדי ההכנות כבר מתחילים להפנים את הויתור על הרווקות.

מבחינתי, זה ויתור על החופש לעשות מה שבא לך,

ברמת ה'כמה-ללמוד-כשהיא-באה-לשבת', ומכאן להשלכות של אחרי החתונה.

זה ויתור (ברמה מסויימת) על כל מיני ערכים/הרגלים/התנהגויות שיש לך,

אבל לא בדיוק מתאימים לרבנית החדשה.

 

לא היה לי מושג איך זה נראה עד האירוסין, לא משנה כמה למדתי וכמה הסבירו לי.

קצת מזכיר את הרמב"ם על הגאולה השלמה, שלא נדע איך הדברים יהיו עד שיהיו.

זה כמובן לא גורם לי להצטער על זה לרגע...

 

אולי לא הבנתי מה אתה רוצה, ואתה מתכוון למחוייבות לזוגיות, ולבלעדיות שלה.

לא ברור לי איך יש אדם שומר תורה ומצוות שזה לא ברור לו.

 

מאין לך לדעת זאת?