אבל יש פה רושם ממש קשה של ניתוק כבד מההורים...
אני הייתי ממש קשורה לאמא שלי תמיד!
היא תמכה ונתנה הכול בשבילי !
וכשהתחתנתי אז עברתי לגור בשכונה שרחוק להגיע אליה זה היה קשה מצד אחד
אבל מגובה משני הצדדים שלי ושל בעלי ושל משפחתי שזה דבר טוב ובונה!!!
והגענו לאיזון נעים כל כך לכל הצדדים...
אבל מפה עד לזה שכאילו אין רגש לאישה שגידלה אתכם לזה שהיא רוצה את המפגש עם ילדה(החתן ובתה, בנה וכלתה)
ועם הנכד\ה שלה זה ענין שלנו וחיינו ושלא יכנסו לנו לחיים
ושישתקו ואם יזדמן לנו פעם בחודש להגיע מה טוב אם לא גם פעם בחודשים ובכלל אם רוצים יותר ששילחו לנו רכב...
גם כשאתם תזזקנו תרצו לראות את חייכם בצורה הזו ?
שילדכם מתרחקים ואתם לא רווים נחת מהנכדים וכו'....
אני כמובן כותבת את הכול מתוך הבנה שמדובר באנשים ,נורמטיבים, שלא מקשקשים ונכנסים לחיי הזוג ללא הרף...
אלאל ציפיה ובקשה קטנה פה ושם על הגעגוע!
פעם גם הם היו צעירים...
ובעז"ה גם אתם תתבגרו ותזדקנו
וילדכם יקימו משפחות בעז"ה
האם הייתם רוצים רק לצפות מרחוק
פתאום לחוות ניתוק כזה של קור מצאצאים שלכם...
נשמע לי חוסר מידות, נשמע לי כפיות טובה, חוסר רגישות ועוד