וזה עשה לי חשק לכתוב עוד כאלה

נראה מתי. ואם יהיה כח

נתנת לי סושל השראה לשירשור.

 

נסיכי הקטן

מזמן כבר לא דיברנו

עוד מעט וכבר עוברת לה שנה

מן היום בו נפגשנו

רוצה אני לספר לך

על עבר הווה ועתיד

זה לא יהיה ארוך

ועליך רק להקשיב

 

לפני כמה שנים

בארץ זרה אחת

חיה אישה שקראו לה רחל

ולה חפצים מעט.

גרה היא בכפר

עם בעלה והילדים

הייתה להם גינה קטנה

וגם כמה פרות ועיזים

הים חיו שם בשלווה

עוברים על מי מנוחות

הסתפקו במועט

ולמדו איך באושר לחיות

אך כל זה נגמר באחת

אז כשפרצה המלחמה

אל כפרם הגיעו המדים הירוקים

פותחים לסבל את השער לרווחה

הם הפרידו משפחות

גררו גברים לעבודה,

את הנשים והילדים שלחו למזרח

שם ידעו מה לעשות עם הסחורה

ורחל וילדיה הובלו ברכבת

סביבם דוחק המון מבוהל

את בעלה תפסו אתמול

והיא הניחה שבטח כבר חוסל

שבוע תמים שהו ברכבת

מצונפים בפינה

בנה הקטן מוטל חסר חיים על הקרשים

ואת היתר אימצה בחוזקה אל ליבה.

כשקול שקשוק הגלגלים סופסוף גווע

ואור פרץ מדלת הקרון

ראתה רחל את השער הגדול

אותו לא תשכח עד יומה האחרון

הם ירדו בזהירות

מולם ניצב רופא

בניד ראש הוא חורץ גורל משפחה

במחי יד פוער פצע שלעולם לא יאוחה

האם הופרדה מילדיה בזעקות

ראתה אותם ממנה מתרחקים

ואל צריף גדול ישר הוכנסה

יחד עם עוד אלף נשים

יום לא היה יום

והלילה נמתח שעות ארוכות

כך עברה רחל את המלחמה

רוצה היא לנקום, לחיות

 

אתה שומע נסיך?

רחל שרדה את המלחמה

שיקמה לעצמה את החיים

אך לא שכחה אף לא לשניה אחת

את רגע הפרידה מן הבנים

כעבור שנים היא חזרה 

בירקנאו, כך קראו לגיהנום

וכשהגיעה למחנה הנשים

ראתה כי החריבו את המקום

כל צריפי העץ נעלמו

נבזזו על ידי איכרים פולנים

רק הבסיסים נשארו

עדות אילמת על אבנים.

אבל אז, נסיך

רחל הבינה

לא על המחנה מדובר

אלא על עמה וילדיה

 

כי לא משנה מה אנחנו בוחרים להיות

לאן אנו רוצים לטפס

צריך שיהיה בסיס מאבן

כל השאר- זה תוספות מעץ

העץ נשרף

יכול הוא להתכלות

אך ברגע שבסיסו עשוי אבן

הוא לעולם ישוב להתגלות.

והבסיס של העם, נסיך

הוא סלע, צוק איתן

עברנו גירושים, השפלות, רצח ועלילות

והנה אנחנו עדיין כאן.

תזכור תמיד

גם על עצמך

שלאן שלא תלך ותפסע

אני אחזיק את הבסיס

יחד איתך, לצידך

 

 

ניסיתי

ברר

הרעיון, את מכירה את דעתי עליו.

והניסוח, מעולה.

 

זה מדהים. מדהים

נגעת כל כך..

הנושאים.. הכתיבה...

 

תודה רבה לך!

ילדה קטנה, עומדת מול האבן
אבא קרא לה אתמול בחלום
ילדה קטנה, עומדת
ורק רוצה את עיניה לעצום

אתמול, כשאבא ביקר
הוא חיבק אותה חזק
אמר שצריך להחזיק
שהחיים הם לא משחק.
הוא אמר שאותה הוא אוהב,
נתן נשיקה על המצח
אחר כך צעד לאחור,
הביט אל הגלים המתקרבים למזח.
את יודעת? הוא שאל
הגלים לא מתנפצים סתם
בעצם, הם בכלל לא מתנפצים
הם רק חוזרים לעצמם.
היא הביטה בו בשאלה
ואבא התחיל להסביר,
איך שטיפה אל טיפה נאספה
עד שנוצר גל אדיר.
ואז ביחד
הן התקרבו אל החוף
נתנו יד ביד,
ראו כבר את הסוף.
אבל בשניה האחרונה
הן מתנגשות באבנים
וכאן הטיפות צריכות להחליט
מה ען עושות עם החיים.
אם על המזח ליפול,
להתייאש באותה השניב,
או אם לחזור אל הים
ולהחליט לחיות מהתחלה.
להאסף שוב טיפה אל טיפה
להאחז חזק בידיים
וברגע ההתנגשות החדש,
הן יצליחו להתגבר, כבר פעמיים.
כי אלה הם החיים,
גל גבוה שלרוב מתנפץ
צריך רק להיות מוכנים
וכדי לקום, לדעת לאיזה כיוון להזרק.
וזה לא רע
אם לפעמים נופלים על המזח
צריך רצון חזק
וכך תוכלו לנצח.
כי אם אתה על המזח,
אפשר גם למצוא חברה טובה
ואז ביחד
לזרום אל הים בחזרה.
ואם נשארה רטיבות מאחוריהן,
זה רק מראה עד כמה הקריבו
כמה הן ניסו
וכמה מאחור השאירו.
וכשמגיעות אל הים,
הן מתמלאות בחזרה
נותנות חיבוק אחרון
וממשיכות מההתחלה.
זה בסדר לבכות,
ניגב לה אבא את הדמעות
זה לא מראה על חולשה,
אלא על צורך להיבנות.
הרי כל הדמעות
מגיעות אל הים הפרטי שלך
ואת, רק את,
יכולה להחליט כך או כך.
וכשאבא הלך
הוא לקח איתו את האור
השאיר רק פירורים
לטעם שעוד לא יחזור.

ילדה קטנה, עומדת מול האבן
בוכה
לא רוצה לדעת
אם מעצב או געגועים,
או בגלל שהיא עדיין מפחדת
מהשמחה.

זה מדהים

פעם, לפני שנים רבות
חיה לה לבדה אישה
היא גרה בדירה בת שתי חדרים
והיא הייתה קצת מסכנה.
בעל לא היה לה
גם לא ילדים
מה לעשות,
ככה זה אצל המסכנים.
כל בוקר היתה עושה ריצה
אבל לא יותר מדי
קונה אוכל דל קלוריות
הרי לא בריא זה לא כדאי.
הייתה הולכת לעבודה
מדברת עם העמיתים
מסדרת עסקאות
עושה קצת שרירים
היא אף פעם לא ביקשה יותר
הרי היא קצת מסכנה,
לאנשים כאלה תמיד יש חסר
והם חיים עם זה בהשלמה.
אחרי העבודה הולכים הביתה
נחים וקוראים ספר נחמד
ואז ארוחת ערב קטנה,
ארוחה שמספיקה בקושי לאחד
ככה נראה כל יום בחייה
כבר שלושים שנה
והיא לא מנסה לשנות
הרי היא קצת מסכנה.
וביום שהיא מתה
אז, בלוויה המאוחרת
היה אחד שבכה ואמר
"היא הייתה כמעט מאושרת"

נסיך שלי
אתה בוודאי יודע
מה זה לחיות באמת
ומה זה לטבוע
כל דבר בחיים
אפשר לראות משני כיוונים
צריך לפקוח את העיניים,
צריך להאמין.
להאמין בעצמך קצת יותר
לא להכנע למציאות החונקת
לדעת שאם נשנה זווית ראיה
נצליח אולי לחיות קצת אחרת.
אותה אישה-
קצת מסכנה, כמעט מאושרת
אותה מציאות
אבל יותר משופרת
האישה לא ציפתה מעצמה לכלום
הרי היא הייתה קצת מסכנה
ולכן ויתרה על חייה
נשאבה אל תוך המכונה
אבל הבחור,
הוא ראה אותה ככמעט מאושרת
רק עוד קצת
ולמסלול החיים היא חוזרת.
אז בוא נסיך,
נצא קצת מחוץ לקופסא
נלמד לחייך
נכיר את הסביבה
ואם נחשוב
שאנחנו קצת מסכנים
זה מותר,
אבל עדיין נהיה אחד עם השני
לעולמים
אמיתיים

נסיך שלי
בוא שב ואספר סיפור
רק משהו קטן
שלא אאריך בדיבור

פעם היה ילד קטן
ולו זוג הורים
היה לו גינה ובית גדול
וגם כמה אחים
והילד אהב לצאת לגינה,
לטפס על העצים
הוא אפילו בנה לעצמו שם בית
בין הענפים הגבוהים.
והילד אהב לקחת לשם ספרים
לדמיין לעצמו אגדות
על חיים אחרים ועל אהבה
שבאה בשקט בלילות.
כי למרות שהיה בבית הכל,
כל מה שביקש נעשה,
הילד חא אהב להיות שם
בבית בלי משפחה
הנורים תמיד היו בנסיעות
וכשחזרו היו עסוקים בעצמם
ולאחים היו המון חובות
עד ששכחו מאחיהם הקטן.
הילד למד לדאוג לעצמו
להשיג לבד את מה שהוא רוצה
להחליט מה טוב בשבילו
ואת מה הוא ממצה.
וכך הילד התרגל לחיות
בלי לסמוך על אף אחד
רק הוא והבית והספרים,
והדמיונות שלא השאירו אותו לבד.
הילד גדל
ולנער אט אט הוא נהפך
החליט שהוא רוצה לראות עולם
לזרוק את חייו הקודמים לפח
אז הוא ארז לעצמו תיק
לקח קצת אוכל ומים
ובלי להגיד שלום ולהיפרד
יצא, כשמעליו רק שמיים.
הוא צעד כך ימים רבים
ובלילות הוא נח
מחכה שאליו היא תגיע
שהאהבה אותו אליה תיקח.
אך בכל איש בו הוא פגש
עליו הוא לא סמך
לא הסכים לשמוע לאף אחד
ורק הלך והלך והלך
הוא לא נתן לאיש להתקרב
לא הרשה לאיש לשמוע
רק האגדות והסיפורים,
רק הוא יודע.
אנשים ניסו לעזור
אך הוא לא הקשיב
ילדים רצו לשחק
והוא לא השיב.
אט אט עברו הימים
המסע נהפך לשבועות ולחודשים
והאיש שלנו עדיין הולך
סופר הוא את הצעדים.
וכשהגיע אז לראש הצוק,
הוא לא חשב פעמיים
האהבה אליו לא הגיעה
אז הוא לקח את החיים בידיים.

אתה מבין,
לילד הזה לא היה מי שידאג
לא היה מי שיבין
חי רק עם עצמו
לא רוצה עוד עדים.
ולכך הוא התרגל
במחשבה שאנשים לא רוצים
כך הוא גדל
וזה רק הלך והעצים
והוא רצה אהבה,
קרא עליה בספרים
אותה הוא יצא לחפש
מבלי לדעת מה הוא, תמים
וכשאנשים הציעו את עצמם
הוא אותם סילק
לא מבין את גודל המשמעות
לא רוצה לקחת חלק.
הוא התרגל
הוא חיי את חייו כך
אז למה שישנה משהו,
למה שיחולל מהפך.

מסוכן ההרגל,
אלינו הוא מתגנב בחשאי
ואותו אנו מקבלים באהבה
נותנים מקום, ממלאים את הפנאי.
ונכון שמפחיד להרפות,
נכון שכואב לעזוב,
אך בלי זה לא נוכל להתקדם
לא נדע לאהוב.
נסיך שלי,
זוכר את השושנה?
זאת ששינתה הרגלים
בסופו של דבר,
היא זאת שגרמה לאהבה.

בס"ד

שלום בנצי 👋)