היא לא ידעה להצביע איפה זה התחיל.
יותר נכון לומר שהיא לא רצתה לגלות את זה למישהו.
זה התחיל אצלה כשיהודה נפטר. היא רצתה למות איתו, צעירה,
כי היא ראתה שכשמבוגר נפטר שוכחים אותו מהר, ולא בוכים באזכרות,
אבל ילד... זה הרבה יותר חריג. יותר מעריכים אותו.
היא ראתה שלא יודעים להעריך בנאדם עד שהוא נפטר, וזה היה קשה לה.
כי היא אף פעם לא הרגישה מוערכת, אז היא התפללה למות בגיל צעיר.
היא רצתה למות לפני הבת-מצווה, אבל היא נשארה בחיים, ומאז היא הצטערה על זה.
היא פיתחה בעקבות זה דימוי עצמי נמוך, שהיה נמוך לפני זה..
וכל שנה, בתקופה הזאת שלפני היומולדת שלה היא נכנסה לדכאון.
היא הכניסה לעצמה שזה בגלל הלימודים שמגיעים לשיא בתקופה הזאת, אבל זה היה בגלל זה.
היא ראתה עוד שנה שהיא נשארה כאן, והיה לה גרוע יותר.
והדכאונות היו נוראיים, והיא חשבה איך היא יכולה לקרב את המוות.
היא לקחה כדורים כשלא הייתה צריכה, והרגישה שהכבד מפסיק לעבוד.
אבל היא הפסיקה פתאום.
היא חצתה כבישים בצורה מסוכנת, והלכה באמצע הכביש..
ותמיד כשהיא הייתה במבנה גבוה היא בדקה כמה ארוכה הדרך למטה דרך החלון..
וככה היא נרקבה מבפנים לאט לאט.
היא הרגישה שכולם נגדה,
שההורים שלה כועסים רק עליה,
והיא לא יכלה לספר להם מה עובר עליה.
אז הם רבו,
במשך כל השנים האלה.
אז היא הרגישה נורא, והיא התחילה לשנוא את עצמה.
היא ראתה שלא הולך לה בחיים. כלום.
והיא איבדה לא לאט את החברות.
גם החברות ההכי טובות עזבו אותה.
הן לא הבינו מה עובר עליה.
היא נהייתה מפחידה. עצבנית כזאת ואדישה.
היא הייתה יושבת יום יום בחדר בוכה, ושקעה במרה שחורה.
יום אחד היא הרגישה שהיא לא מסוגלת יותר להתמודד.
היא פשוט איבדה את השפיות.
היא יצאה נסערה מהבית ורצה.
אחרי שעתיים מצאו אותה על הכביש מרוחה כולה.
בהלוויה שלה אף אחד לא בכה.
כולם אמרו שהבעייה הייתה שלה, שהיא לא טיפלה בעצמה.
רק אני בכיתי.
בכיתי כי רק אני ידעתי מה עובר עליה.
היא סיפרה לי הכל.
אבל לא יכולתי לעזור לה.
או שאולי לא ניסיתי לעזור...
ועכשיו אני אצלה, בוכה על המצבה שנשארה מהפרח היפה הזה.
שנבל
