משיקולים דומים אני ויתרתי על מוצץ מהילד השלישי והלאה. בעיקר בגלל הקושי הגדול שהיה בגמילת הילד שלפניו (אני לא אספר עד איזה גיל הוא עוד היה עם מוצץ...), והסיפור מההפטרה של שיחה עם פעוט שרוצה לשמור את המוצץ בפה תוך כדי. היה אפשר אולי לשפר את אלו בעזרת ההגבלות החכמות שפירטו פה אחרות, אבל אצלנו זה לא עבד.
אז יש קשיים עם גדולים שקשורים למוצץ שלהם חזק מדי, אבל יחד עם זה צמחה לי רתיעה ממוצץ בכלל, תחושה פנימית כזאת של חוסר חיבה אליו. לא מסתדר אצלי הביטוי 'מוצץ אנושי' - הוא הופך אותי לתחליף, ואני חשה שהנכון הוא להפך - שמוצץ יכול אולי להיות תחליף חביב, אבל הוא תחליף והוא לא משיג את כל מה שנועד להשיג יצר המציצה החזק של תינוקות.
התלבטתי אם לכתוב את זה או לא, כי אני ממש לא רוצה להתווכח על זה. זה נשמע אולי כמו עמדה עקרונית, אבל מבחינתי זו פשוט תחושה פנימית. מבחינה רציונלית אני לא חושבת שיש זק במוצץ, ומפרגנת את זה בכיף לכל משפחה שמרגישה שזה עושה להם טוב. לי זה עושה לא כיף - רגשית - לראות תינוק שלי עם מוצץ, אז החיים בלי מוצץ טובים לנו.
מה המסקנה שלי? שתלכי עם הרגש. מה בא לך?
<בארץ הקודש - שבת קודש. בחו"ל - עדיין חול>