אפשר להגיד "מתפללים על זה" או משהו בסגנון

ועניתי לא
ובלב המשכתי את המשפט-לפירסום..

לא אומרצ אצ האמת ואפילו אומרת לפעמים לא.

כמובן שתלוי מי האיש ומה הסיטואציה

הייתי עונה בסגנון "זו שאלה לא לעניין" "אם אני ארצ לספר משהו אני אספר מיוזמתי"

והייתי רק בחודש שני בערך..

פשוט עניתי שהשמנתי מאד מאז החתונה ואני לא יודעת למה פתאום כולם חושבים..

ואחרי כמה חודשים כשהן ראו אותי זה היה קצת לא נעים בהתחלה..

 

וואי איך אני שונאת את זה !

מה שאני עונה זה תלוי למי . מישהי שקרובה ואני לא מסוגלת לשקר לה מתוך כבוד אליה ע"ע סבתא של בעלי שתזכה לחיים טובים ארוכים בריאות ומלא נינות ונינים, אני לא משקרת.

לסתם קרציות, אני אומרת משהו בסיגנון "תתפללי עלי" , לא בקול ציני, 

ואז זה סותם להם את הפה ועושה להם רגשי אשם ,

כי מנעתי שנתיים + וכל הזמן הייתי עם בטן הריונית. מבנה .. 

כשבקושי ידעתי בעצמי כשאני בהריון,

לבשתי שמלה דיי מבליטה, בשבת חתן של בן דוד של בעלי. 

היינו נשואים קצת זמן, ולא היה לי מושג מה השריטות של המשפחה שלו. 

וגם ככה יש לי בטן מגיל 10 למרות שאין לי מבנה רחב, עד שהייתי בהריון הייתי צרה, מידה 38 כזה, ועם בטן הריונית. פעם בתיכון הלכתי בים עם בגד ים של שני חלקים ושמעתי שתי בנות

מתלחשות עלי "הנה נערה בהריון" . זה היה ממש מעליב... 

הייתי בחודש שני, וסבתא של בעלי התחילה ללטף לי את הבטן, שרציתי לקבור את עצמי.

לא שיקרתי לה שאני לא, כי אני לא מסוגלת לשקר לאישה בת 80 שכל החיים שלה זה הנינים והמשפחה, 

פשוט הלכתי לבעלי כמעט בוכה מהלחץ שלא רוצה שעכשיו היא תלך לכל הדודות והנכדות שלה ותגיד להם שאני בהריון,

כי זו לא בטן של הריון עדיין. יאמר לזכותה שהיא לא אמרה לאף אחד, אמרתי לה לא להגיד והיא כיבדה את זה.

דודה של אבא שלי סוקרת לי את הבטן מאז שהבת שלי בת חצי שנה. לאורך כל הזמן שמנעתי עדיין

הייתה לי בטן נחמדה של חודש 5 בכיף. ולא הייתי שמנה בצורה מוגזמת. סתם מבנה לא מוצלח. 

 

 

 

אני מתחילה לפתח בטן קטנטנה רק בחודש חמישי בגלל אני ממש רזה וכל ההקאות וחוסר התאבון רק מוריד אותי במשקל,

אבל כבר בשבוע חמישי מחילים ההקאות והחולשה וחיוורון ואז כולם כבר מתחילים לחשוד כי מה פתאום נהייתי חולה כבר שבועיים...

בהתחלה התירוץ היה "חוסר ברזל וויטמינים" (מה שנכון נכון...) אבל כמה אפשר לסחוב הרי זה ברור שחוסר ברזל מתגלה בעיקר בהריון...

למזלי רוב המשפחה המורחבת לא רואה אותי לעיתים קרובות רק ההורים והאחים שלי ולהורים אני גם ככה מספרת ולאחים שלי לא ממש אכפת.

אבל עיקר הבעיה זה בעבודה... שם אין לאן לחמוק.. וכן! זה ממש מעצבן ששואלים! אם אתם חושדים, פשוט תבינו לבד! אל תשאלו ואל תעמידו אותי במצב שלא רוצה לענות! (ומצד שני לפחות קצת מבינים למה אני מחסירה ופחות מתפקדת ולא באים בטענות על התפוקה..ואפילו, באים קצת לקראתי והשאר מנסים לעזור בעבודה שלי כדי להקל ולהוריד עומס)

הם אלה שצריכים להרגיש לא נעים,

שהם התערבו לך בעניינים אישיים, בזמן שאת לא רצית לדבר על זה עדיין.

אני במקרה כזה - לא מתנצלת...

הייתי מסבירה  "אז כשדיברנו על זה הייתי ממש בהתחלה, חודש שני, ועוד לא רציתי לספר לאף אחד" ואפילו אולי מוסיפה "זה מאד הביך אותי אז, כשדיברת על זה וניחשת נכון, זה העמיד אותי במצב לא נעים!" כדי שילמדו להבא ויהיו יותר מודעים.

מאחר ולי ישר בהתחלה מתנפחת הבטן אני יודעת שכולם מנחשים...היו כמה שהעזו ושאלו.. לא שיקרתי. הרגשתי מטופשת ...הרי זה שקוף...ובמילא עוד מקסימו חודש כבר יהיה בסדר לפרסם...
זה מביך..ולא נעים כשאומרים - 'מה? את כבר לא יכולה להסתיר....'.....-ואני בסה''כ בחודש שני-שלישי...

נראה לי שעיקר עניין הסוד זה כדי שתשרה ברכה. ואם מישהי שואלת מיוזמתה זה לא נקרא שאני פרסמתי..אז נראה לי זה בסדר...העיקר הכוונה.

כשהמנקה הערבייה בעבודה שאלה.. זה היה סביבות חודש שלישי. ואז היא התחילה לספר לי שמישהי מהמשפחה שלה אמרה "לא" כששאלו אותה ואז היא הפילה.. והאמת שממש לא עניינו אותי הדברים שלה. חוסר טקט משווע... ובסוף ההיריון היא אמרה לי: אני יודעת מה יש לך! בן! אמרתי לה: "נחכה ונראה" כי לא גילינו לאף אחד, וכמובן שנולדה לי בת מתוקה
בהצלחה!

ואכן צדקו פעמיים!!!

לא באסה על המתוקות שלי, אבל באסה שאנשים מרשים לעצמם להתערב ולהמר בעניינים שלא להם...

כולל דודה של בעלי, חברה ללימודים, ואישה שהתרימה כסף ליד הכותל (אמרה לי "בשעה טובה", והכריזה שיש לי בן, ושאקרא לו "אוראל". נולדה בת, ושמה רחוק מאוד מהשם המוצע הנ"ל).

סך הכול - מה אכפת לי, שיעלו כולם השערות לפי מה שהיו רוצים, זה לא ישנה את מינו של המתוקון שאצלי בפנים.

חוץ מאחת שצדקה כולם טעו בינתיים...

בשלושה דברים שאחד מהם הוא פוריא- ענייני פוריות שהם בין איש לאשתו..

יש מצבים שזה לא נעים לשקר..כי אם השואלת זאת חברה קרובה או אחות- אני מעדיפה לא לשקר.
סתם מכרה- אנסה להתחמק..למצוא מה לענות שלא מסגיר...
לשקר לא מרגיש לי בנח.

מי שזה עקאוני לה ממש שאף אחד לא ידע- שתעשה כטוב בעיניה.

נובעת, 

כשמישהו שואל מסקרנות זה מביך, (לכן לדעתי גם לא מתאים לשאול) ואם הוא סתם סקרן שיחכה לראות בטן ואני עונה תשובות מתחכמות או כשהוא ממש ממש חטטן וחוצפן גם עונה לא.

(יש לציין שאם זה שאלה שנשאלת ממקום של רצון לעזור ולסייע אז אני שוקלת פעמיים איזו תשובה לענות.)

 

לפעמים אנשים בטוחים שזה כברבסדר לשאול...

לפחות ככה זה אצלי..

זה דבר מאוד מאוד אינטמי ואישי וגם אם כבר יש בטן ענקית זה לא מחייב שיש הריון. לפעמים יש השמנה זמנית, הורמונים מטיפולים או כל דבר אחר ואז גם כשכבר שואלים זה יכול להיות מביך במיוחד. 

מאז שאני בהריון וגיליתי כמה זה מביך אני משתדלת שלא לשאול בכללללל גם אם כאמור יש כבר בטן גדולה כי אף פעם אי אפשר לדעת על איזה נקודות רגישות לוחצים. 

בקיצור אני לא רואה את עניין השאלה רק מסקרנות כדבר לגיטימי בשום שלב, כשיוולד תינוק אני דיי בטוחה שיספרו לאנשים הסקרנים ואז אני מקווה שסקרנותם תסופק.

אין איסור עצמי בשקר.
המון פעמים שקר זה איסור (הונאת דברים,הוצאת שם רע..) אבל סתם לשקר אין איסור כזה.
סתם מידה לא טובה.
ופה ברור שזה לא בעיה של מידות.

מידת האמת אחת המידות הראשיות. חותמו של הקדוש ברוך הוא.

"איזה חודש את?"
הסמקתי ממש והייתי בטוחה שאמא שלי כבר אמרה לו ואין טעם לשקר אז גמגמתי כזה.
ואני סך הכל בשבוע תשיעי!
( הוא לא שאל מחטטנות אבל בתחכום כזה שהימם אותי )
( דיברנו על משהו טכני בעניין וזה עלה )

דווקא זאת השאלה האהובה עלי, כי יש לי מה לענות..

 

וכששאלו אותי על הבטן שלי, עניתי שאני לא בהריון, זה פשוט שאריות מההריונות הקודמים.

אנשים חטטנים ומעצבנים!

ואפשר להצטייד מראש בתשובות:

אולי.

לא, וגם אם כן אז הייתי אומרת שלא...

לא יודעת, עוד לא בדקתי.

אולי. כשאהיה בהריון בשבוע 14 אעדכן אותך.

 

בהצלחה ושיהיה בשעה טובה...

דברתי עם אחות של חברה שלי ואמרתי לה שיש אצלנו הרבה הריוניות, כמו אחותה וכו׳... והיא הסתכלה עלי כאילו נפלתי מהירח ואמרה לי בשקט ובפנים חמורות שאחותה עדיין לא בחמישי.
אז מה קרה? רואים עליה...
ב״ה וממשיכים הלאה..
אני חושבת שלא צריך להגזים.

 עמדה בצד השואל, אני שאלתי את אחותי (הקטנה התחתנה לפני) כשהלכתי להכין לה מרק כי בעלה לא יודע,כשהיא ״היתה חולה״..והתעניינתי מתוך דאגה ולא מתוך סקרנות,והיא שיקרה לי בפה מלא..וכשהיא החליטה לומר אז מאד מאד נפגעתי מכך..לעניות דעתי צריך לשבת עם בן הזוג בהתחלה ולשוחח עימו,ולקבל החלטה ביחד אילו דמויות משתפים מלכתחילה ,ואילו בדיעבד..

אפשר כבר להגיד מזל טוב?
ובכלל הייתי אחרי ארוחת צהריים

אם חמותך יודעת היא יכולה לספר לעוד אנשים (ולפעמים בטעות)

ואז כבר אין לך שליטה על הדבר.