אז הייתי עצוב.
כי זה שיר כל כך יפה, לא רציתי שהוא יסתיים וברעיון הכללי שלו עצב (עם כל כמה שזה יפה, זה חרוש...(לא שאני לא עושה את זה, ויש שירים מדהימים שמסתיימים ככה, אבל הבנת אותי)).
ואז ההמשך השני, הוא כל כך מוסיף.
אבל הסיום, וואו.
זה הייחוד של השיר.
זה המקום שבו הוא מתמצה ומראה מקום שלא ראיתי אף פעם.
הבית האחרון בכלל...
זהו. אני שומר אותו איפשהו.
עכשיו להערות, למרות שאין הרבה מה להוסיף:
והוא כבר יודע
שהיא עוד תחזור,
ויושב ומחכה. (כאילו חסר כאן חרוז. אבל יש בזה גם יופי)
* * *
ולמרות געגועיו
למרות
האש שאוכלת מפנים,
נותן הוא לה
להבין בעצמה
את אי יציבות הבניינים
(שבנתה בליבה.) (לא מסתדר קצת עם המשקל, אבל חשוב מבחינת תוכן. אולי תנסי להכניס את זה לפני השורה שמעל באיזו צורה?)
(בשני הבתים הבאים (↓) לא שמרת על המבנה, לדעתי זה קצת חבל...)
וכמו כסיל
שוב אינה שמה לב
לאותות ששלח ממרחקים.
שוכחת תמיד
מי הוא אותו אחד,
שאותה תמיד אוהב,
תמיד מחכה
תמיד מצפה
אף פעם לא ישוב
מרצונו לראותה.
(משהו בחרוזים בבית הזה ↓ לא מסתדר לי...)
והיא
כמו עיוור לא תדע
כמו חרש
לא תשים ליבה.
כמו האחד
שלא שש לראותה,
משטה הוא בה
גורם לכזבה,
ומשכיח אהבתה.
ואהובה עוד יושב
אי שם, בסוף העולם.
מחכה שתתעורר
כי בא אורהּ,
מצפה שתשים
עוד לב לאהבתם.(זה פשוט מושלם.)