ג' בסיוון תשע"ה 21:19

היא ידעה שזה לא בשבילו,

אלא רק למענה

בשביל שתלמד לפסוע בעצמה,

לעזוב מחבלי החיים

ולהתחיל ללכת לבד.

 

היא ידעה שהוא עושה הכל

רק לטובתה,

שהחיים זה לא צחוק -

כך אמר,

שתתחיל לרוץ קצת

בלעדיו.

 

היא קלטה כל זאת

אך ממילא

ידה לא עזבה את ידו.

 

ולא משנה כמה ניערהּ

דבקה היא בליבו,

עד שגירשהּ בזהירות,

בעדינות

לבל תיפגע

ולבל תפגע בו.

 

וכשידה המושטת

נותרה באוויר,

זלגו הדמעות

מעצמן.

ורגליה אט אט

פסעו מסביב,

מסביב לחבלי הגעתן...

ג' בסיוון תשע"ה 21:23
את מדהימה
כנל הכתיבה שלך
כנל הכל.

הצפת בי משהו
ותודה על זה.
ג' בסיוון תשע"ה 22:48


ג' בסיוון תשע"ה 21:35
עבר עריכה על ידי אנחנו יחד נבנה בתאריך ד' בסיון תשע"ה 12:55
 

אך רוצה היא לגעת

בנצח, ושם בקני הסוף

וידעה שבלי דעת

וביחד איתו

לעולם לא תצליח לעוף

 

אז לעיתים היא חוזרת

והוא מלטף,

בקטיפת זהב - של תכלת

וברוך מעופף.

 

מחייכת היא כך,

ופניה שלוות

לעולם לא תשכח היא

איך לקחהּ

והוציאהּ ממצולות.

 

ג' בסיוון תשע"ה 22:13
עבר עריכה על ידי אנחנו יחד נבנה בתאריך ד' בסיון תשע"ה 00:44
עבר עריכה על ידי אנחנו יחד נבנה בתאריך ג' בסיון תשע"ה 23:42
עבר עריכה על ידי אנחנו יחד נבנה בתאריך ג' בסיון תשע"ה 22:42

והוא כבר יודע

שהיא עוד תחזור,

ויושב ומחכה.

* * *

ולמרות געגועיו

למרות

האש שאוכלת מפנים,

נותן הוא לה

להבין בעצמה

את אי יציבות הבניינים

שבנתה בליבה.

 

וכמו כסיל

שוב אינה שמה לב

לאותות ששלח ממרחקים.

 

שוכחת תמיד

מי הוא אותו אחד,

שאותה תמיד אוהב,

תמיד מחכה

תמיד מצפה

אף פעם לא ישוב

מרצונו לראותה.

 

והיא

כמו עיוור לא תדע

כמו חרש

לא תשים ליבה.

כמו האחד

שלא שש לראותה,

משטה הוא בה

גורם לכזבה,

ומשכיח אהבתה.

 

ואהובה עוד יושב

אי שם, בסוף העולם.

מחכה שתתעורר

כי בא אורהּ,

מצפה שתשים

עוד לב לאהבתם.

ד' בסיוון תשע"ה 12:25

אז הייתי עצוב.

כי זה שיר כל כך יפה, לא רציתי שהוא יסתיים וברעיון הכללי שלו עצב (עם כל כמה שזה יפה, זה חרוש...(לא שאני לא עושה את זה, ויש שירים מדהימים שמסתיימים ככה, אבל הבנת אותי)).

ואז ההמשך השני, הוא כל כך מוסיף.

אבל הסיום, וואו.

זה הייחוד של השיר.

זה המקום שבו הוא מתמצה ומראה מקום שלא ראיתי אף פעם.

הבית האחרון בכלל...

זהו. אני שומר אותו איפשהו.

 

עכשיו להערות, למרות שאין הרבה מה להוסיף:

 

והוא כבר יודע

שהיא עוד תחזור,

ויושב ומחכה. (כאילו חסר כאן חרוז. אבל יש בזה גם יופי)

* * *

 

ולמרות געגועיו

למרות

האש שאוכלת מפנים,

נותן הוא לה

להבין בעצמה

את אי יציבות הבניינים

(שבנתה בליבה.) (לא מסתדר קצת עם המשקל, אבל חשוב מבחינת תוכן. אולי תנסי להכניס את זה לפני השורה שמעל באיזו צורה?)

 

(בשני הבתים הבאים (↓) לא שמרת על המבנה, לדעתי זה קצת חבל...)

וכמו כסיל

שוב אינה שמה לב

לאותות ששלח ממרחקים.

 

שוכחת תמיד

מי הוא אותו אחד,

שאותה תמיד אוהב,

תמיד מחכה

תמיד מצפה

אף פעם לא ישוב

מרצונו לראותה.

 

(משהו בחרוזים בבית הזה ↓ לא מסתדר לי...)

והיא

כמו עיוור לא תדע

כמו חרש

לא תשים ליבה.

כמו האחד

שלא שש לראותה,

משטה הוא בה

גורם לכזבה,

ומשכיח אהבתה.

 

ואהובה עוד יושב

אי שם, בסוף העולם.

מחכה שתתעורר

כי בא אורהּ,

מצפה שתשים

עוד לב לאהבתם.(זה פשוט מושלם.)

ד' בסיוון תשע"ה 12:32

את ה"שבנתה בליבה" אני בוחרת להשאיר.

בקשר למבנה, אני לא יודעת... אני אוהבת את זה ככה. יותר פשוט לי. ולפעמים אני אוהבת את חוסר היציבות בשיר.

מה לא מסתדר בחרוזים?

 

 

ותודה לך. תודה רבה.

ד' בסיוון תשע"ה 00:42

לא בזוג אוהבים רגילים (לא הסגנון שלי כ"כ...)

ולא  בקב"ה. (הוא לא מגרש אף אחד, מלווה אותנו תמיד)

 

אני לא יודעת במי מדובר,

אבל אני יודעת שזה משהו קרוב, כי זה נכתב ממש מבפנים...

אז אני לא יודעת כלום

 

ו, @rakonto, אני ממש אשמח אם תגיב.

אולי באישי. לא משנה לי.

תודה.

אולי יעניין אותך