והאם היה משהו שלקחתם איתכם מהתקופה הזאת?
(מניחה ששאלו את השאלה הזאת כבר הרבה פעמים, אבל מעניין לראות את האירועים מחשבות שהיו בתקופה הזאת ולראות איך עכשיו, אחרי עשר שנים איך זה השפיע/ לא השפיע/ מה נחרט בלב)
והתקווה, לאחר הגירוש, שלא הכל היה לשווא
זה הכל מתערבב אצלי יחד,
גם עם עמונה
ואפשר לומר שנהניתי מכל האקשן.
הלכתי לכל ההפגנות, לכפר מימון, לשרשרת האנושית, למאהל מחאה שהיה מול הכנסת..
תכלס היה לי כיף מאז ומתמיד נהניתי מאקשן..
כל יום שישי היינו עושים "משמרות מחאה" על הכביש מתחת ליישוב..
מחלקים סטיקרים ואח"כ היינו הולכים לשכנע את החיילים בשער שיהיו ימנים
אני זוכרת אחד שניסינו לשכנע אותו לקחת סרט כתום והוא אמר- "טוב טוב תביאו אני יתלה את זה בשירותים.."
בקיץ עצמו אני זוכרת חודש בלי אבא.. הוא ירד לקטיף. וגם המשפחה של חברה שלי ירדו..
הייתי אמורה לרדת גם אבל ברגע האחרון תפסו לי את המקום באוטו עד היום כואב לי על זה..
אני זוכרת את הטלוויזיה אצל דודים שלי דלוקה כל היום עם שידור מהגירוש.. ואני רואה ובכלל לא מבינה כלום.
בעמונה כבר הרבה יותר הבנתי והרבה יותר כאב לי.
חברים שלנו נפצעו קשה.. שכנים שלנו נעצרו וישבו בכלא..
אני זוכרת שלא הבנתי איך זה יכול להיות. פשוט לא הסתדר לי. כל מה שגידלו אותי עליו שהוא קדוש..
אח"כ בטקסים של בי"ס אני זוכרת שעמדתי ולא רציתי לשיר התקווה. אני וחברה שלי בהפגנתיות לא שרנו.
לפעמים אפילו ישבנו בכוונה. והמורה שלי הייתה כועסת עלינו.
2 ילדות שגדלו באווירה הכי ממלכתית שיש. אבל משהו פשוט לא הסתדר להן...
הייתי בת 5... [גרתי בגוש]
והדבר היחיד בערך שאני זוכרת
וזה ממש חרוט אצלי
זה ששרו בביה"כ 'תפילה לעני'...
עד עכשיו אני בוכה כשאני שומעת תשיר הזה...
תמיד בסעודת שלישית של האולפנה וכאלה,
אני יוצאת כמתחילים לשיר את זה...
חוץ מזה אני בקושי זוכרת דברים..
ילדה בת 5...
משהו כמו 4.5-5....
זכורה לי תמונה אחת שראיתי בטלויזה, ועד היום היא נשארה לי בראש:
מישהו מהפונים, עם טלית ותפילין על הראש, שואג שמע ישראל, והחיילים שעומדים מסביבו מסתכלים עליו ושתוקים....
אני זוכרת שעלו דמעות בעיינים כשראיתי אתזה...
אין לי מושג למה, אבל עד היום אני זוכרת את התמונה הזאת...
ימי הגירוש עברו עלי מול העגל, זאת אומרת: הטלוויזיה. אני זוכר שהרגשתי איך אני נפגע נפשית מהמעשה, מההתייחסות של עיתונאים לגירוש. מזה שהנושא הוא לא סיכוי ליותר ביטחון או שלום, אלא להילחם ברעיון ההתנחלות בחבלי הארץ. ידעתי שהפגיעה שאני מרגיש היא כאין וכאפס לעומת המפונים עצמם, אבל בכל זאת הייתה פגיעה.
הלקח: "אם רואה אדם שבאים עליו ייסורים - יפשפש במעשיו". כל אחד ואחד מאיתנו צריך לתקן את דרכיו. לא משנה באיזה תחום. גם אנחנו כציבור, כן... כציבור, צריכים לפשפש במעשינו. כל מה שדרוש לתקן בנורמות שלנו כחברה דתית. יש דין ויש דיין.
ורק זוכרת את ההפגנות שהיו, אבל רק לקרוא את זה גורם לי לבכות...
מהביקורים בגוש-
יום העצמאות נראלי האחרון, פיקניק בדיונה על שפת הים.
השקט, הרוגע, הנוף הבראשיתי והריח המלוח של הים.
הביקור האחרון בגוש, אוספים חלוקי נחל, וספק חושבים ספק לא חושבים שאם.... אז אלו יהיו מזכרות חיות מהגוש.
מהמאבק- הצעדה מנתיבות לכיוון הגוש, בעייפות גדולה ובעוצמה גדולה.
ההתעוררות לזריחה מדהימה באופקים, וההפנמה שמאבק כבר לא יהיה כאן.. (לא פותחת דיון בעניין!!!)
"מבצע צ'קלקה"- של אבא והאחים, בניסיון אחרון להסתנן לגוש. אני בבית עם שפעת קשה (באמצע הקיץ, כן. מישו אמר גופנפש?), מתעוררת לסירוגין מתוך דמדומי החום וממלמלת תהילים ודומעת......
אמא בספה מולי עם גבס, לא מפסיקה להתפלל.
ההודעות ברדיו שמספרות לאט לאט על עוד ישוב שהתרוקן מיושביו, ועוד אחד,
והלב הזה שמסרב להאמין, ועוד מחכה לנס....
וההבנה הנוראית ברגע שאחרון היהודים יצא מנצרים, שהובסנו.
וגם החומצה לא הייתה עלילה, בתור מי שהייתה בכפר דרום.
דווקא המפד"ל הייתה יכולה לפרק את הממשלה והתמהמה עד שהעבודה הצטרפה לקואליציה וזה כבר לא היה רלבנטי.
ברצינות!
אומנם לקחו אותנו מהגג ישר לכלא,
אבל אל דאגה ראיתי את הסרטונים והעיתונים וכל מה שהיה בתקשורת.
ברור שניפחו את זה,
אבל זה לא סותר את מה שאמרתי שהיה סודה קאוסטיק ב1000%.
ראיתי בעיניים שלי! ולמרות זאת שפכתי בחזרה דליים של מים כחולים על השוטרים שעלו בסולם,
ואין לי עם זה שום בעיה, כי מי שהשתתף בפשע הזה - שום דבר לא מספיק לו.
אנשים מכחישים או כי הם לא ראו או כי הם רוצים לנקות את מצפונם שאנחנו לא עשינו כלום והם אלה שהשתמשו באלימות אבל זה לא נכון ואני לא מצטער לרגע על זה שנלחמתי כמה שיכלתי, הדבר היחיד שאולי אני מצטער עליו הוא שבסוף נכנענו לקריאות של לא משנה איזה רבנים שהיו שם וקראו לנו להפסיק. זה רק הוכיח לי סופית שא-ף א-ח-ד לא באמת רצה להלחם על הגוש אלא רק השתמשו בנו בתור בובות. כולם. וחבל..
היה שם פצצת סירחון איכותית, זה כן
(ובדקו אלף פעם מה יש על הגג
אם מצאו משהו חריג הורידו)
אם היו שופכים עליהם סודה קאוסטית הם היו מאושפזים והיינו רואים תמונות קשות
שלא היו כלל
צבע זה אחלה
ונלחמנו כמה שיכולנו
חבל שהיינו מעטים.
(חלילה כבובות. כפר דרום היה המקום היחיד שלא חתם לאן להמשיך אחרי כי לא היה אחרי מבחינתינו
נלחמנו כמוך והשארנו הכל מאחור.)
המקור שלי אינו התקשורת אלא אדם שהיה על הגג. הוא גם טען, אגב, שהייתה הוראה להעיף את המים עם דליים, כי חששו שכמות המים (שמקורם במכתזית כמובן) תכביד על הגג יותר מדי והוא יקרוס.
אם רק הוא היה טוען את זה - הייתי אומר שאולי הוא דמיין. אבל כשמגיעות אליך עוד ועוד עדויות מאנשים שהיו על הגג על כך שבטעות התערבב עם המים בקבוק סודה קאוסטית - כדאי לך לבדוק שוב את המקורות שלך, גם אם בעלך אירגן את המאבק.
לא התכוונתי להכפיש אף אחד @יזהר
עוצרת כאן.
מגוחך להתווכח על טענה אם הייתה או לא לפני 10 שנים
אם היה- זה לא היה בכוונה תחילה, זו לא דרכנו.
(גם אם היה פרחח שהיה עושה את זה, זה לא היה בהסכמה ומגובה.
נאבקנו מספיק בתקיפות ובמסירות נפש כדי לא להרגיש צורך להתרברב במשהו שלא היינו אחראים עליו
אז לתת גיבוי לטענה שאולי ובטעות? לא אני.
מי שמרגיש טוב לומר שהוא שפך סודה קאוסטית- שיערב לו)
הגג בכפר דרום היה המחאה הכי חריפה, ועדיין לכלל מאבק לא הגיעה.
זוכרת את החדר הלוהט שבו שהינו עד לרגע האחרון.
את החיילת המסכנה שבכתה לנו שכל הדרך היא אמרה תהלים כדי זה לא יקרה, ואיך הסתכלתי עליה בתמיהה ושאלתי אותה מה היא עושה פה בחדר, שתקום ותצא.
את החייל האכזר מהאוטובוס שראה נערים מתייפחים ובוכים את נשמתם וצחק להם מול הפרצוף. וכששאלתי אותו איך הוא מעיז לצחוק, הוא ענה לי בחוצפה משהו. לא זוכרת מה. אבל רק זוכרת שאמרתי לו שאני מקווה שהוא יבין יום אחד שהרגעים האלה הם כואבים וצריכים ללכת איתו לכל החיים, לא רק איתנו. ואז הוא התבייש והלך.
את ההתוועדות שהרב יהושע שפירא עשה במורג יום יומיים לפני, איך ששרו כולם "טובה הארץ מאוד מאוד" במשך הרבה מאוד זמן.
את החיילות שיעני ניסו לעזור ורק הכעיסו עוד יותר, מבעד למסך של דמעות.
והכי כואב- איך אחרי שזרקו אותנו אי שם בנתיבות ואיכשהוא התגלגלנו לירושלים- הגעתי לתחנה המרכזית וראיתי שהכל כרגיל. הכל הכל כרגיל. המזון מהיר בקומה השניה מלא עד אפס מקום והכל סבבה. וזה שבר אותי לגמרי.
אני זורק כאן דברים שכתבתי בעבר. כשאסיים את העבודות הלימודיות שיושבות עלי חזק, אולי אכתוב משהו גם עכשיו.
1.
(נכתב ימים ספורים לאחר הגירוש. אני מאוד מבין את המקום שממנו זה נכתב. ב"ה מאז זכיתי להכיר צדיקים עם חשיבה ישרה ונקיה יותר)
אני מאשים את ראשי מועצת יש"ע ורבניה
על ששמו את הרבנים בראש המאבק למרות אי הכשרתם לדברים מסוג זה.
על ניהול מאבק נגד אלימות במקום מאבק נגד ההתנתקות.
על הובלת מהלך שהוביל להפסד ביודעין.
על הולכת הציבור שולל בהכרזות שאנו הולכים אל הניצחון.
ויותר מכך- על הפקרת תושבי הגוש. מצד אחד הובלת המאבק להפסד ומצד שני בקשה מהתושבים שלא לארוז ולהמשיך להאמין.
על סירוס כל דרכי המאבק שלא תאמו את הקו של מועצת יש"ע.
על שיתוף פעולה עם הכוחות המפנים.
על עמידה בצד ברגעים המכריעים.
על ניסיון נלוז להציל את כבודם ואת כיסאותיהם ע"י סיסמאות בסגנון "לא הפסדנו!" "ניצחון הרוח" וכדו´
אני קורא לבנצי ליברמן, לזאב חבר, לצביקי בר-חי ולפינחס ולרשטיין להתפטר ולפנות את מקומם לטובים מהם.
אני קורא לציבור לבוא ולהפגין במועצות בברקן ובפסגות ובשאר המקומות ולקרוא לראשי מועצת יש"ע ל-ה-ת-פ-ט-ר !
2.
(נכתב בתמוז תשס"ח, כטובה למישהו לצורך לימודי)
יום שלישי, י"א באב תשס"ה
10 בבוקר. שכבתי על המזרון והסתכלתי סביב. המקלט היה כמעט ריק. קול נשימותיהם של הבודדים שעוד ישנו נמהל בקול המזגן המונוטוני. קמתי ורצתי להתפלל בבית המדרש של בית הספר "נאות קטיף". הלחשושים אודות פלישת הצבא לא ממש הוסיפו לריכוז שלי בתפילה. לאחר שסיימתי לקפל את התפילין רצתי למרכז הישוב. הכל היה שחור. 'מה קורה פה? איך זה יכול להיות?? אתמול עוד נאבקנו בהם בשער. עד 3 וחצי לפנות בוקר עוד היו מהומות וחסימות בכניסה ליישוב. זהו? ככה זה נגמר? הם נכנסו כל כך בקלות?' המחשבות רדפו אחת אחרי השנייה. הייאוש החל לחלחל.
יום שלישי היה יום קשה. כל כך הרבה חיילים. כל כך הרבה שוטרים. אפילו האמונה העיוורת בסירוב הפקודה ההמוני החלה להתערער. פה ושם עוד שרפו פחים, עשו מהומות, אבל שוב דבר רציני לא נעשה. לקראת אחר הצהריים הרבנים ומועצת יש"ע קראו לכל השב"חים להתאסף בבית הכנסת. התלבטתי אם להצטרף להמון או לא. "נראה מה יתפתח. נחליט בערב" חשבתי לעצמי. המשכתי להסתובב במרכז הישוב. לפתע פגשתי את אסתר. "שמעת?", שאלה, "הרב גדי מארגן חוליות חבלה. יש דוקרנים, נינג'ות, ביצים, הכל. כבר מתחילים להתארגן". ההתלבטות הוכרעה. אני נשאר בחוץ. לאחר עוד בירורים וחיפושים הצטרפתי לאחת הקבוצות. עברנו תדריך קצר וחולקנו לחוליות. קיבלנו את החומרים והתפזרנו. החוליה שלי התמקמה בבית שננטש כמה שבועות קודם לכן. יצאנו לפעולה. למעט כמה נורות צבע מוצלחות לא הצלחנו לפגוע בצורה ממשית בכוחות הגירוש. הם כבר למדו לשים חייל על כל גלגל. בקושי הצלחתי להירדם באותו לילה. 'מה יהיה מחר?' חשבתי לעצמי, 'אולי יהיה איזשהו נס? אולי בכל זאת יסרבו פקודה? אולי...'
יום רביעי, י"ב באב תשס"ה
6 בבוקר. קמנו. התפללנו. אכלנו. נשלחתי לכניסה הצפונית של הישוב להניח נינג'ות גדולות לאוטובוסים של הגירוש. לאחר מכן חזרתי לבית. חיילים הקיפו את הבית ליד. אברך צעיר יצא מהבית והרצה להם כרבע שעה למה אין להם כפרה ומה גורל העולם הבא שלהם. בעודנו מקשיבים ניגש אלינו אחד החיילים. "מה איתכם?", שאל, "מתי אתם מתפנים מפה?". שתיקה. "טוב. יש לכם חצי שעה להתארגן". לא היה טעם לברוח. אחד ניסה ונתפס. אחרי חצי שעה הם הגיעו וגררו אותנו לאוטובוס. שעתיים ישבנו באוטובוס לפני שהוא יצא מנווה דקלים*. עוד ועוד אנשים ומשפחות הועלו לאוטובוס.
האוטובוס יצא מנווה דקלים. הגגות האדומות הלכו וקטנו. כמעט כולם בכו. אפילו הבחור שצעק שעה שלמה על החיילים מהחלון של האוטובוס נרגע בסוף ורק ישב עם דמעות מבצבצות מעיניו. לא הצלחתי לבכות. הדמעות נתקעו לי בגרון. 'אף אחד לא סירב פקודה', הבנתי פתאום, 'הם יפנו הכל ואחר כך יהרסו. אין לנו מה לעשות.' הייאוש הציף אותי.
יום רביעי כ"ט באלול תשס"ה
ערב. חבר שלי ניסה לשכנע אותי לבוא איתו לסיבוב שערים. אני העדפתי ללכת לכנס "תודה בכתום". לא ידעתי למה. פשוט הרגשתי שאני צריך להיות שם. לא ממש הקשבתי לכל הנאומים המתחנפים. הסתובבתי בין הדוכנים מאחורה. קראתי בשקיקה כל פלאייר שנקרא בדרכי. אולי אמצא משהו שימלא את הריקנות שחשתי מאז הגירוש. חיפשתי עוד מישהו שחושב כמוני על המאבק שלא היה, על מועצת יש"ע וכל מה שהיה שם. חיפשתי מישהו שרוצה לפעול ולשנות. עיני צדו דוכן קטן שעמד בצד השביל. "חזית יהודית לאומית" נכתב בשלט. "אתה רוצה להירשם לנוער תנועת חזית יהודית לאומית?" שאל אותי הנער שעמד בדוכן, ודחף לידי פלאייר. קראתי את הפלאייר. ככל שקראתי גדל החיוך שעל פני. "סוף סוף", אמרתי לנער, "אין לך מושג כמה חיפשתי אתכם" ,ורצתי להרשים עוד חברים לתנועה. דרך תנועתו של ברוך מרזל התוודעתי גם לדבר הרבה יותר עצום: משנתו של הרב מאיר כהנא הי"ד זצ"ל.
נר רביעי של חנוכה תשס"ז
עמדתי על ברכת המים של חומש החרבה וצפיתי על ההרים מסביב. לאט לאט חדרה ההכרה: המאבק לא תם. הוא חי ונושם. החזרה לישובים החרבים נראית קרובה מאי פעם. הגאווה היהודית קמה לתחייה.
*תמונה שלי מהאוטובוס. (הקישור סגור לי ברימון. מקווה שהוא עוד עובד.)
לפני הגירוש היא לקחה אותנו לבקר שם כדי לראות איפה היא גדלה. נסענו כל המשפחה לנווה דקלים. אני זוכרת את הסופר ואת הדיונות מסביב.. אחרי זה נסענו לנצר חזני לבקר חברה של אמא שלי ואז לגני טל(אני ממש זוכרת את הבתים בבירור!!)
אחר כך נסענו לאגם ושם היה תלוי שלט ענק עם הכיתוב- "נצח ישראל לא ישקר!". הצטלמנו על הדשא.
אחרי שקיבלנו את הפילם עם התמונות התברר שגם מזכרת אחת אין לנו מהגירוש.. התמונות נשרפו ונהרסו
הייתי בת שבע ואני זוכרת ה-כ-ל! כאילו זה היה אתמול.. אולי זו הייתה פעם אחת אבל היא נחרטה לי בזיכרון.. פשוט עצוב
אני לא זוכרת עוד דברים מהתקופה.. זה הדבר היחיד..
הייתי בגוש עד גירוש אחרוני התושבים,
תסכול מ"ההנהגה", תסכול מהציבור שהשתתף במשחק,
איך יכול להיות שאנשים מוצאים מהגוש ולא שבים!?
מתוך הגוש אני מנהל שיחות עם אנשים שנמצאים בחוץ והם לא מעוניינים לנסות כלום.
מנסה להסביר שהגוש קיים ועומד על תילו, ואין כוחות משמעותיים שימנעו הגעה (הכוחות עברו לצפון השומרון) ואת אף אחד זה לא מעניין.
לאחר הגירוש לא מעוניין להשתתף במשחק וללכת עם המשפחה לארוז ולביקור כי יודע שמי שייחפש אותי אחרי שאעלם להם ברחבי היישוב יהיה קודם משפחתי מכיוון שזה יהיה "עבירה" על הכללים של "המשחק"
איך יכול להיות שציבור כל כך גדול אין אף אחד שמגיב בצורה מטורפת למעשה המטורף שמופעל כנגדו?! איך?!
הכל משחק, מלמעלה עד למטה, תסכול ובריחה שלי.
אולי תסכים להשאיל אותו למוזיאון גוש קטיף לתערוכת העשור. זה יתרום לכל המבקרים במוזיאון. בטוחה שהם יעריכו הצעה כזאת עד מאוד.
יש לי קלסר שלם עם פלאיירים, דפי הדרכה ועוד. יש לי גם קבצים מעניינים.
תראו למשל את הבדיחה העצובה הזאת, שקיבלתי בתוך רכז פעילות ישובי של הנוער.
אבל חודש וחצי לפני הגרוש עברנו לגור אצל בני דודים בגוש
היינו שם כל המשפחה המורחבת אז אני זוכרת אתזה כתקופה ממש כיפית (הייתי בת שבע וחצי, משו כזה)
וכמובן שהיינו בהמון הפגנות, ואני זוכרת ממש את המקום שעמדנו בו בשרשרת האנושית
אמא לא הסכימה שנהייה בגרוש אז יום לפני יצאנו משם. אבל אבא נשאר ויש לו משם אלבום שלם של תמונות של הגירוש ושל אחרי, תמונות של האריזה של הבית של דודים שלי והכל
ומהגוש עצמו אני זוכרת בעיקר את החול. אין כמוהו עוד.
נסענו כל הלילה
ובכל מקום שרצינו לישון, ע"מ לסתנן
באו חיילים והעיפו אותנו משם.
בארבע בבוקר אבא אמר מודה אני, לא ישנו כלום
הסברנו לחייל למה אסור לפנות והוא הקשיב לנו ברצינות תהומית.
ישנו ליד נחל גרר
היה שם ריח של קציר כזה עם נחל, חיילים הביאו לנו אוכל?
ניסינו להסתנן דרך שדה ונתקענו בחול
בדאויות באו לעזור לנו לדחוף.
בסוף לא הצלחנו להסתנן.
זה היה עצוב נוראות, נסענו מלא מלא מלא.
שא-נור.
האוהלים, היה ממש חם בפנים..
כל החיילים במחנה אמרו לנו שהם מסרבים פקודה חוץ מאחד,
ולא היינו בפינוי, ראינו מהטלוויזיה
איך מפנים את אבא מהישיבה. הוא למד עד הרגע שפינו אותו ועד היום אני מזהה וזוכרת את חלפון
אבי הג'לביות לצעירים
אממ מלא זכרונות משפחתיים משם?
אממ.
אני מתגעגעת ממש.
חסר לי.
ואני זוכרת שנכנסתי באמצע היום הולדת לחדר להביא משהו, וראיתי את דודה שלי יושבת על המיטה ובוכה..וממש נבהלתי ושאלתי אותה מה קרה.
והיא אמרה לי שגירשו את דודים שלי מהגוש..
ופה נגמרה המסיבה
אני זוכרת שממש עצרתי את הדמעות בכוח והסענו את כל החברות הביתה כי ממש לא היה טעם לחגוג עוד.
וליום הולדת קישטנו את הבית בקרפים כתומים, וכמובן שהיינו במלא מלא הפגנות וכו'..
ושנים אחר כך כאב לי שלא היינו בגוש בגירוש.
גם מעמונה אני זוכרת-שעמדתי בחצר של בית הספר שלי (והחלונות של כל הכיתות בערך פונות לשם) ופשוט שמעו מכל הכיתות ששרים תפילה לעני- זה היה הקינה הכי עצובה ששמעתי בחיים.
מהגוש יש מלאא זיכרונות אבל אני כן ממש זוכרת אחד שכשהיינו בשירת הים אצל דודים שלי הלכתי עם אבא שלי לתפילה בערב ושמענו ממש חזק את הים ואני זוכרת שממש פחדתי שניפול לתוכו כי היה חושך גמור.. עד היום כשאני שומעת גלי ים אני נזכרת בזה.
אמאל'ה יש לי דמעות בעיניים עכשיו
חשבתי לעצמי עוד בזמן ההפגנות הראשונות, איך זה שלפחות 90% מהמפגינים הינם שומרי תורה ומצוות?
אולי הבעיה אינה בחשיבה בטחונית, אסטרטגית, כלכלית... אולי יש יסוד יותר עמוק למחלוקת...
אחרי כל החפירות, אם אתה רוצה למנוע את הגירוש הבא, תפיץ יהדות ותלמד תורה מה שיותר לכמה שיותר. אם לא, הילדים שלך ישבו בעוד עשרים שנה מול הפורום בערוץ 7 ויספרו על חוויות מגירוש בקעת הירדן וחבל יהודה.
אני וידידי אחרי הגירוש וביתר שאת אחרי עמונה, התגייסנו למעיני הישועה ונתנו דגש חזק להזמנה ללימוד תורה הרבה מעבר לחלוקת נרות שהיתה אחלה גימיק וחויה יהודית מיוחדת.
היום זה נחלש בציבור כי אין טראומה שתדרבן אותנו.
או שעדיין יש?
אני הייתי קטנה בתקופת הגירוש (בת 4.5) היינו מהאלה שבאו לחזק והיינו שם בדירה חמש שבועות. ואף על פי שהייתי קטנה אני זוכרת את האוירה המיוחדת שהייתה בגוש ובמיוחד את יום הפנוי. אני זוכרת את החיילים שרוצים להכנס אך לא פתחנו להם (באותו זמן שהחיילים הגיעו היינו בבית רק אני, אבא שלי וגרו איתנו זוג עם ילד אז האימא הייתה שם כשהם הגיעו) אני זוכרת את האישה צועקת על החיילים וכשהם רואים שהיא לא פותחת הם פשוט באים מהדלת הזכוכית של המרפסת (דלת הזזה כזאת) אני זוכרת את כל הבית מלא חיילים, אבא שלי יושב על הריצפה עם חולצה קרועה ואני לידו והאישה צועקת ובוכה על החיילים. זה תמונות שאני בחיים לא אשכח. ואני חושבת שדוקא בגלל שהייתי באותם רגעים זה גרם לי שעכשיו, שגדלתי אני מרגישה כל כך הרבה כעס על הגירוש ושאני משתגעת בגלל שאני לא יודעת מה לעשות עם עצמי בגלל אותו כעס, אני חושבת שמאז שהייתי מודעת לדבר הזה שנה שעברה יותר הוצאתי ופרקתי ולכן עכשיו אני פחות משתגעת אבל עדין יש בי את הכעס הגדול הזה והעצב, והכאב הגדולים האלו