י"ט בתמוז תשע"ה 21:27
בס"ד

והאם היה משהו שלקחתם איתכם מהתקופה הזאת?
(מניחה ששאלו את השאלה הזאת כבר הרבה פעמים, אבל מעניין לראות את האירועים מחשבות שהיו בתקופה הזאת ולראות איך עכשיו, אחרי עשר שנים איך זה השפיע/ לא השפיע/ מה נחרט בלב)
י"ט בתמוז תשע"ה 21:40
בס"ד


* סיפורים על אולפניסטיות שצרחו מכאב, ועל חיילים שדמעו מכאב


* עמונה, הרבה נוער מהישוב הלך לשם,
באמצע איזה שיעור פתאום לקחו אותנו לכיתה עם טלוויזיה שהביאו במיוחד והראו לנו את פוגרום עמונה, אני לא זוכרת מה ראיתי אני רק זוכרת את חברה שלי שאח שלה היה שם מתחילה להתייפח.. ואת המורים מזעיקים את ההורים שלה...
(היום אותה אחת, היא מפקדת בצבא..)

*יום יומיים לפני הגירוש, נסענו כל המשפחה לישוב/מושב/קיבוץ שכל מה שמפריד בינה לבין גוש קטיף זאת גדר דקה ותהום השקפתית...


*אמא שלי, אני, טלוויזיה, בית כנסת, אנשים
בצבע כתום, אנשים בצבע ירוק והמון כאב
י"ט בתמוז תשע"ה 22:30
בס"ד

בתור ילד בן 11 לא יכולתי לעשות הרבה בעצמי, אבל עשיתי כל מה שאני יכול לעשות. לכל הפגנה מרכזית הייתי יוצא וגורר אחריה את אבא שלי, למרות שבאותה תקופה הוא עבר ניתוח ברגל, מה שהקשה עליו יותר, אבל זה לא הפריע לו לפעול. ערב הגרוש עצמו, אבא שלי פתח חמ"ל בכפר מימון ואני התלוותי אליו יחד עם עוד שכנים רבים שלנו.

אחד הזכרונות החזקים שלי זה שיום אחד הוחלט בחמ"ל להוציא שיירה רגלית לעבר הגוש שתנסה לפרוץ לגוש ועל מנת שהשיירה תוכל ללכת בשקט, תצא במקביל שיירת רכבים לציר כיסופים שתמשוך את כל הכוחות אליה. אני הייתי בשיירת הרכבים.

מצד אחד מגיעים כוחות של צבא לתוך הגוש. כמויות. ואנחנו עומדים בצד ומתחננים בפניהם שיסרבו פקודה. היו מי שטרקו את החלון והיה מי ששלף צמיד כתום מתחת לשרוול.

ומצד שני תושבי הגוש שיוצאים. הם לא יכלו לעמוד בזה ויצאו לפני שהחיילים נכנסו אליהם. הם נעצרים על ידינו ואנחנו מנסים לעודד אותם אבל בעיקר בוכים איתם.

זה מול זה עוברים השיירות והלב נקרע.
בשנייה אחת היינו יכולים לחסום אותם בעזרת שכן חוטב עצים שהגיע אם כל הציוד, אבל ההוראה מגובה הייתה שלא. אז עוד לא ידענו שהם מכרו את הכל והם כלל לא חפצים במאבק.

אחרי כשעה-שעה וחצי הוחזרנו ע"י איומי המשטרה לכפר מימון. השיירה באמת הצליחה להגיע לכיסופים אבל שם עצרו חלק וחלק הצליחו לברוח כאשר אבא שלי נוסע בלילה להחזיר אותם לכפר מיימון ולקבל מקלחת חמה אצל בני משפחה שלנו. אישה אחת עם 2 בנותיה הגדולות מצאה מחבוא על יד אחד הבסיסים העראים שהיו שם. היא ידעה שאם היא תצא, יעצרו גם אותה. רק אחרי יומיים היא הצליחה לצאת.

את ימי הגרוש עצמם העברתי מול הטלוויזיה בחמ"ל. בהתחלה לא נתנו לי להסתכל איך מגרשים, אבל התעקשתי. המראות החקוקים היטב בזכרוני היו המראות של חברים שלי מבית הספר, שעברו לגור בגוש בתקופת הגרוש, מפונים מהבית. ילדים בני 11 בוכים ומובלים ע"י ארבעה שוטרים כאילו הם גדולי הפושעים.
משם המשכנו למאהל המגורשים בשדרות ולהפגנה שלהם מול חוות השיקמים שם בוצעה קריעה על ביתם החרב מול ביתו של הקורע המחריב.

אני יכול עוד להאריך הרבה, אבל נראה לי שזה מספיק לבינתיים.

למי שמעוניין, בעבר כתבתי על זה סיפור בפסיפס:
/Mosaic/Read/25064
כ' בתמוז תשע"ה 07:36
לפני הגרוש עצמו לא הייתי כ"כ מחובר, אז הייתי בהרבה הפגנות אבל לא התרגשתי מזה יותר מדי, אולי בגלל זה השוק אחר כך היה גדול..
פשוט בוקר אחד ראינו שורות של חיילים עם ווסטים שחורים וברחנו פנימה..
אני זוכר את אבא שלי יושב על הרצפה עם חולצה קרועה, בוכה ומתפלל
הזיכרון הכי חד שלי זה כשכבר הייתי באוטובוס וראיתי איך ארבע חיילות גוררות את אמא שלי ואחותי הקטנה צמודה אליה...
כ' בתמוז תשע"ה 09:44

והתקווה, לאחר הגירוש, שלא הכל היה לשווא

 

זה הכל מתערבב אצלי יחד,

גם עם עמונה

כ' בתמוז תשע"ה 12:22
ועוד חודש של מגורים בגוש.
כאב עצום ושבר גדול.
לא דברים שאפשר לצמצם למילים...
כ' בתמוז תשע"ה 10:34
במשפחה שלי ניסו להרחיק אותנו מהנושא כמה שאפשר..

אני בעיקר זוכרת את אמא שלי קמה בארבע או שלוש בבוקר ומכינה כמויות של סנדוויצ'ים כשאבא שלי מעביר אותנו לרכב עם הפיג'מות הכריות והשמיכות. רק בדרך אמרו לנו שאנחנו עוברים דירה לבינתיים (אני חושבת שזאת הפעם הראשונה ששמעתי על גוש קטיף).
מסכנים.. הנסיעה לקחה שעות ולא הפסקנו לריב מאחורה..

אני זוכרת גם את סבתא שלי מתחננת שנצטרף אליה לבית מלון בקצה הארץ בדיוק בשבוע של הגירוש. אבל בעיקר בעיקר את אבא שלי שהתעקש לכבד את סבא ולא לדבר לידו דברים רעים על שרון.

(אה וכמובן שהיו גם כל מיני הפגנות וסרטים ושלטים, וחדשות כמעט כאילו זה הדבר היחיד שמשדרים)
כ' בתמוז תשע"ה 12:07




אבל קטע שממש זכור לי זה בנסיעה לכפר מיימון, המשטרה ידעה בדיוק מאיפה יוצאים אוטובוסים, זה לא היה מוסתר וזה לא היה פשע.. ושלחו ניידות לעצור את כל האוטובוסים בדרכים. את האוטובוס שלנו עצרו בשוליים של כביש ראשי באמצע הארץ והודיעו לנו שאנחנו צריכים לחזור אחרת יעצרו את כולנו (אנשים נשים וילדים). היה איתנו ניצול שואה כמעט בן 90 שנלחם בגבורה במלחמות רבות והוא בא, ענוד מדליות, להילחם גם בקרב הזה.. בעוד אנחנו לא הספקנו לקום ולומר מילה הוא ירד מהאוטובוס אמר לשוטרים שאם הם הם לא נותנים לנו להמשיך הוא נשכב על הכביש ומצידו שיעצרו אותו
לא היה להם מילים, גם לנו לא היה.

ברוך דגני זכרונך לברכה, זה הרגע היחיד מכל התקופה הזאת שזכור לי לטובה. תודה לך על שיעור שנתת לילד בן 12
כ' בתמוז תשע"ה 12:09

ואפשר לומר שנהניתי מכל האקשן.

הלכתי לכל ההפגנות, לכפר מימון, לשרשרת האנושית, למאהל מחאה שהיה מול הכנסת.. 

תכלס היה לי כיף מאז ומתמיד נהניתי מאקשן..

כל יום שישי היינו עושים "משמרות מחאה" על הכביש מתחת ליישוב.. 

מחלקים סטיקרים ואח"כ היינו הולכים לשכנע את החיילים בשער שיהיו ימנים  

אני זוכרת אחד שניסינו לשכנע אותו לקחת סרט כתום והוא אמר- "טוב טוב תביאו אני יתלה את זה בשירותים.."

בקיץ עצמו אני זוכרת חודש בלי אבא.. הוא ירד לקטיף. וגם המשפחה של חברה שלי ירדו.. 

הייתי אמורה לרדת גם אבל ברגע האחרון תפסו לי את המקום באוטו עד היום כואב לי על זה..

אני זוכרת את הטלוויזיה אצל דודים שלי דלוקה כל היום עם שידור מהגירוש.. ואני רואה ובכלל לא מבינה כלום.

 

בעמונה כבר הרבה יותר הבנתי והרבה יותר כאב לי. 

חברים שלנו נפצעו קשה.. שכנים שלנו נעצרו וישבו בכלא..

אני זוכרת שלא הבנתי איך זה יכול להיות. פשוט לא הסתדר לי. כל מה שגידלו אותי עליו שהוא קדוש..

אח"כ בטקסים של בי"ס אני זוכרת שעמדתי ולא רציתי לשיר התקווה. אני וחברה שלי בהפגנתיות לא שרנו.

לפעמים אפילו ישבנו בכוונה. והמורה שלי הייתה כועסת עלינו.

2 ילדות שגדלו באווירה הכי ממלכתית שיש. אבל משהו פשוט לא הסתדר להן...

כ' בתמוז תשע"ה 12:13

הייתי בת 5... [גרתי בגוש]

והדבר היחיד בערך שאני זוכרת

וזה ממש חרוט אצלי

זה ששרו בביה"כ 'תפילה לעני'...

עד עכשיו אני בוכה כשאני שומעת תשיר הזה...

תמיד בסעודת שלישית של האולפנה וכאלה,

אני יוצאת כמתחילים לשיר את זה...

חוץ מזה אני בקושי זוכרת דברים..

ילדה בת 5...

בוכה

כ' בתמוז תשע"ה 13:09

משהו כמו 4.5-5....

זכורה לי תמונה אחת שראיתי בטלויזה, ועד היום היא נשארה לי בראש:

מישהו מהפונים, עם טלית ותפילין על הראש, שואג שמע ישראל, והחיילים שעומדים מסביבו מסתכלים עליו ושתוקים....

אני זוכרת שעלו דמעות בעיינים כשראיתי אתזה...


אין לי מושג למה, אבל עד היום אני זוכרת את התמונה הזאת...

 

כ' בתמוז תשע"ה 14:05

ימי הגירוש עברו עלי מול העגל, זאת אומרת: הטלוויזיה. אני זוכר שהרגשתי איך אני נפגע נפשית מהמעשה, מההתייחסות של עיתונאים לגירוש. מזה שהנושא הוא לא סיכוי ליותר ביטחון או שלום, אלא להילחם ברעיון ההתנחלות בחבלי הארץ. ידעתי שהפגיעה שאני מרגיש היא כאין וכאפס לעומת המפונים עצמם, אבל בכל זאת הייתה פגיעה. 

 

הלקח: "אם רואה אדם שבאים עליו ייסורים - יפשפש במעשיו". כל אחד ואחד מאיתנו צריך לתקן את דרכיו. לא משנה באיזה תחום. גם אנחנו כציבור, כן... כציבור, צריכים לפשפש במעשינו. כל מה שדרוש לתקן בנורמות שלנו כחברה דתית. יש דין ויש דיין.

כ' בתמוז תשע"ה 14:22
שעמדתי (בשרשרת שעשו) והסתכלתי ופשוט הייתי בשוק.. ילדה בת 4-5 נתתי יד לאח שלי והוא לעוד מישהו ועוד אני זוכרת שהתלהבתי מזה...
ואני זוכרת שעמדנו באיזה צומת וחילקנו סוכריות.. לא זוכרת בדיוק למי
כ' בתמוז תשע"ה 14:34

ורק זוכרת את ההפגנות שהיו, אבל רק לקרוא את זה גורם לי לבכות...

כ' בתמוז תשע"ה 16:00

מהביקורים בגוש-

יום העצמאות נראלי האחרון, פיקניק בדיונה על שפת הים.

השקט, הרוגע, הנוף הבראשיתי והריח המלוח של הים.

 

הביקור האחרון בגוש, אוספים חלוקי נחל, וספק חושבים ספק לא חושבים שאם.... אז אלו יהיו מזכרות חיות מהגוש.

 

מהמאבק- הצעדה מנתיבות לכיוון הגוש, בעייפות גדולה ובעוצמה גדולה.

ההתעוררות לזריחה מדהימה באופקים, וההפנמה שמאבק כבר לא יהיה כאן..עצוב (לא פותחת דיון בעניין!!!)

 

"מבצע צ'קלקה"- של אבא והאחים, בניסיון אחרון להסתנן לגוש. אני בבית עם שפעת קשה (באמצע הקיץ, כן. מישו אמר גופנפש?חצי חיוך), מתעוררת לסירוגין מתוך דמדומי החום וממלמלת תהילים ודומעת......

אמא בספה מולי עם גבס, לא מפסיקה להתפלל.

 

ההודעות ברדיו שמספרות לאט לאט על עוד ישוב שהתרוקן מיושביו, ועוד אחד,

והלב הזה שמסרב להאמין, ועוד מחכה לנס....בוכה

 

וההבנה הנוראית ברגע שאחרון היהודים יצא מנצרים, שהובסנו.

כ' בתמוז תשע"ה 16:09
עבר עריכה על ידי מיצ'ל בתאריך כ"א בתמוז תשע"ה 21:58
מה שכן, שהלכתי עם ההורים שלי ועברנו בית בית ניראלי של מתפקדים הליכוד להסביר להם את החשיבות להצביע נגד הגירוש, ושתלינו בצמתים סרטים ושלטים..
מהיום של הגירוש אני זוכרת הרבה בכי של ההורים שלי ושל אח שלי הגדול..
לא הבנתי הרבה, הייתי אז בת 6-7..
היום אני יותר מבינה את המשמעות של הדברים שהיו, וזה כואב ועצוב שלא זכיתי להכיר באמת את המקום ורק לראות אותו בסרטים ובתמונות ( הייתי בגוש לפני הגירוש אבל כשהייתי ממש קטנה ואני לא זוכרת כלום..)
ועוד דבר שאני זוכרת זה שעוד בתחילת המאבק היה עצרת תפילה בכותל והלכנו כל המשפחה, והיה מלא אנשים, וביציאה לכיוון שער האשפות היה המון חיילים שעשו שרשרת ולא היה אפשר לצאת ודחפו אותנו וכמעט איבדנו את אח שלי הקטן..
אני ממש זוכרת את התמונה של הדברים..
אבל לא יותר מזה..
כ' בתמוז תשע"ה 18:46
הייתי בת 10 וחצי. מבינה הכל ולא קולטת כלום.
אבא נסע לכמה ימים לכפר מיימון. רצה להיכנס ולא הצליח.. הוא נסע מהבית של סבתא שלי בצפון, ואנחנו נסענו לבד הביתה.
אני לא זוכרת כלום.
אני רק יודעת שאמאשלי עד היום אומרת שהישוב היה ריק למוות בתשעה באב. לא היו אנשים ברחוב. אף אחד. היא יצאה עם הקטנים למתקנים ופשוט הרגישה בישוב נטוש (גרים בביתאל)..
כשאבא חזר הוא נכנס מיד למיטה. פעם ראשונה שראיתי את אבא בוכה.
פעם שניה הייתה כשהוא חזר מעמונה- דלקת ריאות חריפה מהלילה הקר שהעביר שם עם טישירט ומכנס קצר ומכוסה בשק שינה, לא נושם כי הוא רץ עד למעלה ככה בין האבנים, כאוב ושבור כולו ממכות, מזועזע עד עמקי נשמתו. ובוכה על עמונה ועל הגוש..

בהמשך באו סיפורי גוש וסיפורי עמונה ומשפטים שהוא העיד בהם... אבל זה מה שאני אשכרה זוכרת מהתקופה הדוחה ההיא.
כ' בתמוז תשע"ה 20:25
העלילה השפלה והנוראית וההצגה שאותם חיילים והתקשורת עשו! והעובדה שרוב הליכוד תמכו בגירוש
כ' בתמוז תשע"ה 20:42

וגם החומצה לא הייתה עלילה, בתור מי שהייתה בכפר דרום.

 

דווקא המפד"ל הייתה יכולה לפרק את הממשלה והתמהמה עד שהעבודה הצטרפה לקואליציה וזה כבר לא היה רלבנטי.

כ' בתמוז תשע"ה 22:33
רוב מוחלט של חברי הכנסת המשפיעים מהליכוד תמכו!!! המפדל התנגדו!!!
כ' בתמוז תשע"ה 22:35
היה לשרון תמיכה של מפלגת העבודה
כ"א בתמוז תשע"ה 01:07

החומצה הייתה שטות גמורה ועלילה מוחלטת

בתור מי שנשואה למארגן המאבק בכפר דרום

כ"א בתמוז תשע"ה 08:56
אני לא יודע מי זה בעלך "מארגן המאבק בכפר דרום", אבל אני הייתי על הגג ואני מעיד שאולי לא הייתה "חומצה", אבל זה לא היה "עלילה" כי היה על הגג קופסא של סודה קאוסטיק שהתערבבה במים הכחולים שהם השפריצו עלינו וכנראה זה מה שהיה להם קצת כואב (וטוב שכך) כששפכנו עליהם את המים..
חיים טובים ומאושרים!
כ"א בתמוז תשע"ה 12:36

זה מאיר דנה-פיקאר,

וזו הייתה עלילת שווא מוחלטת.

יש סרטונים שלהם צורחים "מכאב" ואחרי דקה מתפוצצים מצחוק,
לא יודעת כמה היית מעורה בתקשורת וכל השקרים שמכרו עלינו להמונים כדי להצדיק את כל הרשעות הזו

לא התערבב שום סודה ושום שטויות.


 

כ"א בתמוז תשע"ה 21:00

ברצינות!

אומנם לקחו אותנו מהגג ישר לכלא,

אבל אל דאגה ראיתי את הסרטונים והעיתונים וכל מה שהיה בתקשורת.

ברור שניפחו את זה,

אבל זה לא סותר את מה שאמרתי שהיה סודה קאוסטיק ב1000%.

ראיתי בעיניים שלי! ולמרות זאת שפכתי בחזרה דליים של מים כחולים על השוטרים שעלו בסולם, 

ואין לי עם זה שום בעיה, כי מי שהשתתף בפשע הזה - שום דבר לא מספיק לו.

אנשים מכחישים או כי הם לא ראו או כי הם רוצים לנקות את מצפונם שאנחנו לא עשינו כלום והם אלה שהשתמשו באלימות אבל זה לא נכון ואני לא מצטער לרגע על זה שנלחמתי כמה שיכלתי, הדבר היחיד שאולי אני מצטער עליו הוא שבסוף נכנענו לקריאות של לא משנה איזה רבנים שהיו שם וקראו לנו להפסיק. זה רק הוכיח לי סופית שא-ף א-ח-ד לא באמת רצה להלחם על הגוש אלא רק השתמשו בנו בתור בובות. כולם. וחבל..

 

כ"א בתמוז תשע"ה 21:13
עבר עריכה על ידי יזהר בתאריך כ"א בתמוז תשע"ה 22:22


כ"א בתמוז תשע"ה 21:25

היה שם פצצת סירחון איכותית, זה כן
(ובדקו אלף פעם מה יש על הגג 

אם מצאו משהו חריג הורידו)

אם היו שופכים עליהם סודה קאוסטית הם היו מאושפזים והיינו רואים תמונות קשות

שלא היו כלל

צבע זה אחלה

 

ונלחמנו כמה שיכולנו

חבל שהיינו מעטים.

(חלילה כבובות. כפר דרום היה המקום היחיד שלא חתם לאן להמשיך אחרי כי לא היה אחרי מבחינתינו

נלחמנו כמוך והשארנו הכל מאחור.)

כ"א בתמוז תשע"ה 22:22

לכן לא היו תמונות קשות.

כ"ב בתמוז תשע"ה 10:20
לא באה לשכנע מי שאכל תקשורת.
כ"ב בתמוז תשע"ה 10:25

המקור שלי אינו התקשורת אלא אדם שהיה על הגג. הוא גם טען, אגב, שהייתה הוראה להעיף את המים עם דליים, כי חששו שכמות המים (שמקורם במכתזית כמובן) תכביד על הגג יותר מדי והוא יקרוס.

 

אם רק הוא היה טוען את זה - הייתי אומר שאולי הוא דמיין. אבל כשמגיעות אליך עוד ועוד עדויות מאנשים שהיו על הגג על כך שבטעות התערבב עם המים בקבוק סודה קאוסטית - כדאי לך לבדוק שוב את המקורות שלך, גם אם בעלך אירגן את המאבק.

כ"ב בתמוז תשע"ה 18:26
עבר עריכה על ידי עדידפ בתאריך כ"ב בתמוז תשע"ה 20:07

לא התכוונתי להכפיש אף אחד @יזהר

 

 

עוצרת כאן. 

מגוחך להתווכח על טענה אם הייתה או לא לפני 10 שנים

אם היה- זה לא היה בכוונה תחילה, זו לא דרכנו.

(גם אם היה פרחח שהיה עושה את זה, זה לא היה בהסכמה ומגובה. 
נאבקנו מספיק בתקיפות ובמסירות נפש כדי לא להרגיש צורך להתרברב במשהו שלא היינו אחראים עליו
אז לתת גיבוי לטענה שאולי ובטעות? לא אני.
מי שמרגיש טוב לומר שהוא שפך סודה קאוסטית- שיערב לו)

כ"ג בתמוז תשע"ה 02:34

מי ששפך סודה קאוסטית הוא צדיק.

כ"ג בתמוז תשע"ה 10:38

ואעצור כאן

 

כ"ג בתמוז תשע"ה 10:38

ואעצור כאן

כ"ג בתמוז תשע"ה 17:37
שמי ששפך סודה הוא פרחח! חצי מהמאבק היה סתם צעקות ויללות וחוץ מזה כלום! חלק מההצגה המתוכננת של הממשלה. דווקא מה שעשה לי גאווה בלב זה לראות את ההתבצרות על הגג! ואת המאבק האמיתי! כן זה היה מאבק! כל השאר היה הצגה!
כ"ג בתמוז תשע"ה 17:45

הגג בכפר דרום היה המחאה הכי חריפה, ועדיין לכלל מאבק לא הגיעה.

כ"ג בתמוז תשע"ה 17:32
עלילה= משהו שיקרי
כ"ג בתמוז תשע"ה 02:45
ופחדתי מאמא שלי אז לא אמרתי לו שהוא חופר בשכל ותדעתי לשפוך חומצה על מי שמפנה זה אחלה של דבר וכל הכבוד להם וזה בודאי עדיף על מישהו כמוהו שאפילו לא גר בארץ.
כ' בתמוז תשע"ה 20:37

זוכרת את החדר הלוהט שבו שהינו עד לרגע האחרון.

את החיילת המסכנה שבכתה לנו שכל הדרך היא אמרה תהלים כדי זה לא יקרה, ואיך הסתכלתי עליה בתמיהה ושאלתי אותה מה היא עושה פה בחדר, שתקום ותצא.

את החייל האכזר מהאוטובוס שראה נערים מתייפחים ובוכים את נשמתם וצחק להם מול הפרצוף. וכששאלתי אותו איך הוא מעיז לצחוק, הוא ענה לי בחוצפה משהו. לא זוכרת מה. אבל רק זוכרת שאמרתי לו שאני מקווה שהוא יבין יום אחד שהרגעים האלה הם כואבים וצריכים ללכת איתו לכל החיים, לא רק איתנו. ואז הוא התבייש והלך.

את ההתוועדות שהרב יהושע שפירא עשה במורג יום יומיים לפני, איך ששרו כולם "טובה הארץ מאוד מאוד" במשך הרבה מאוד זמן.

את החיילות שיעני ניסו לעזור ורק הכעיסו עוד יותר, מבעד למסך של דמעות.

 

והכי כואב- איך אחרי שזרקו אותנו אי שם בנתיבות ואיכשהוא התגלגלנו לירושלים- הגעתי לתחנה המרכזית וראיתי שהכל כרגיל. הכל הכל כרגיל. המזון מהיר בקומה השניה מלא עד אפס מקום והכל סבבה. וזה שבר אותי לגמרי.

כ' בתמוז תשע"ה 22:11

אני זורק כאן דברים שכתבתי בעבר. כשאסיים את העבודות הלימודיות שיושבות עלי חזק, אולי אכתוב משהו גם עכשיו.

 

1.

(נכתב ימים ספורים לאחר הגירוש. אני מאוד מבין את המקום שממנו זה נכתב. ב"ה מאז זכיתי להכיר צדיקים עם חשיבה ישרה ונקיה יותר)

 

 

אני מאשים את ראשי מועצת יש"ע ורבניה
על ששמו את הרבנים בראש המאבק למרות אי הכשרתם לדברים מסוג זה.
על ניהול מאבק נגד אלימות במקום מאבק נגד ההתנתקות.
על הובלת מהלך שהוביל להפסד ביודעין.
על הולכת הציבור שולל בהכרזות שאנו הולכים אל הניצחון.
ויותר מכך- על הפקרת תושבי הגוש. מצד אחד הובלת המאבק להפסד ומצד שני בקשה מהתושבים שלא לארוז ולהמשיך להאמין.
על סירוס כל דרכי המאבק שלא תאמו את הקו של מועצת יש"ע.
על שיתוף פעולה עם הכוחות המפנים.
על עמידה בצד ברגעים המכריעים.
על ניסיון נלוז להציל את כבודם ואת כיסאותיהם ע"י סיסמאות בסגנון "לא הפסדנו!" "ניצחון הרוח" וכדו´

אני קורא לבנצי ליברמן, לזאב חבר, לצביקי בר-חי ולפינחס ולרשטיין להתפטר ולפנות את מקומם לטובים מהם.

אני קורא לציבור לבוא ולהפגין במועצות בברקן ובפסגות ובשאר המקומות ולקרוא לראשי מועצת יש"ע ל-ה-ת-פ-ט-ר !


 

 

2. 

(נכתב בתמוז תשס"ח, כטובה למישהו לצורך לימודי)

 

 

יום שלישי, י"א באב תשס"ה

10 בבוקר. שכבתי על המזרון והסתכלתי סביב. המקלט היה כמעט ריק. קול נשימותיהם של הבודדים שעוד ישנו נמהל בקול המזגן המונוטוני. קמתי ורצתי להתפלל בבית המדרש של בית הספר "נאות קטיף". הלחשושים אודות פלישת הצבא לא ממש הוסיפו לריכוז שלי בתפילה. לאחר שסיימתי לקפל את התפילין רצתי למרכז הישוב. הכל היה שחור. 'מה קורה פה? איך זה יכול להיות?? אתמול עוד נאבקנו בהם בשער. עד 3 וחצי לפנות בוקר עוד היו מהומות וחסימות בכניסה ליישוב. זהו? ככה זה נגמר? הם נכנסו כל כך בקלות?' המחשבות רדפו אחת אחרי השנייה. הייאוש החל לחלחל.

יום שלישי היה יום קשה. כל כך הרבה חיילים. כל כך הרבה שוטרים. אפילו האמונה העיוורת בסירוב הפקודה ההמוני החלה להתערער. פה ושם עוד שרפו פחים, עשו מהומות, אבל שוב דבר רציני לא נעשה. לקראת אחר הצהריים הרבנים ומועצת יש"ע קראו לכל השב"חים להתאסף בבית הכנסת. התלבטתי אם להצטרף להמון או לא. "נראה מה יתפתח. נחליט בערב" חשבתי לעצמי. המשכתי להסתובב במרכז הישוב. לפתע פגשתי את אסתר. "שמעת?", שאלה, "הרב גדי מארגן חוליות חבלה. יש דוקרנים, נינג'ות, ביצים, הכל. כבר מתחילים להתארגן". ההתלבטות הוכרעה. אני נשאר בחוץ. לאחר עוד בירורים וחיפושים הצטרפתי לאחת הקבוצות. עברנו תדריך קצר וחולקנו לחוליות. קיבלנו את החומרים והתפזרנו. החוליה שלי התמקמה בבית שננטש כמה שבועות קודם לכן. יצאנו לפעולה. למעט כמה נורות צבע מוצלחות לא הצלחנו לפגוע בצורה ממשית בכוחות הגירוש. הם כבר למדו לשים חייל על כל גלגל. בקושי הצלחתי להירדם באותו לילה. 'מה יהיה מחר?' חשבתי לעצמי, 'אולי יהיה איזשהו נס? אולי בכל זאת יסרבו פקודה? אולי...'

 

יום רביעי, י"ב באב תשס"ה

6 בבוקר. קמנו. התפללנו. אכלנו. נשלחתי לכניסה הצפונית של הישוב להניח נינג'ות גדולות לאוטובוסים של הגירוש. לאחר מכן חזרתי לבית. חיילים הקיפו את הבית ליד. אברך צעיר יצא מהבית והרצה להם כרבע שעה למה אין להם כפרה ומה גורל העולם הבא שלהם. בעודנו מקשיבים ניגש אלינו אחד החיילים. "מה איתכם?", שאל, "מתי אתם מתפנים מפה?". שתיקה. "טוב. יש לכם חצי שעה להתארגן". לא היה טעם לברוח. אחד ניסה ונתפס. אחרי חצי שעה הם הגיעו וגררו אותנו לאוטובוס. שעתיים ישבנו באוטובוס לפני שהוא יצא מנווה דקלים*. עוד ועוד אנשים ומשפחות הועלו לאוטובוס.

האוטובוס יצא מנווה דקלים. הגגות האדומות הלכו וקטנו. כמעט כולם בכו. אפילו הבחור שצעק שעה שלמה על החיילים מהחלון של האוטובוס נרגע בסוף ורק ישב עם דמעות מבצבצות מעיניו. לא הצלחתי לבכות. הדמעות נתקעו לי בגרון. 'אף אחד לא סירב פקודה', הבנתי פתאום, 'הם יפנו הכל ואחר כך יהרסו. אין לנו מה לעשות.' הייאוש הציף אותי.

יום רביעי כ"ט באלול תשס"ה

ערב. חבר שלי ניסה לשכנע אותי לבוא איתו לסיבוב שערים. אני העדפתי ללכת לכנס "תודה בכתום". לא ידעתי למה. פשוט הרגשתי שאני צריך להיות שם. לא ממש הקשבתי לכל הנאומים המתחנפים. הסתובבתי בין הדוכנים מאחורה. קראתי בשקיקה כל פלאייר שנקרא בדרכי. אולי אמצא משהו שימלא את הריקנות שחשתי מאז הגירוש. חיפשתי עוד מישהו שחושב כמוני על המאבק שלא היה, על מועצת יש"ע וכל מה שהיה שם. חיפשתי מישהו שרוצה לפעול ולשנות. עיני צדו דוכן קטן שעמד בצד השביל. "חזית יהודית לאומית" נכתב בשלט. "אתה רוצה להירשם לנוער תנועת חזית יהודית לאומית?" שאל אותי הנער שעמד בדוכן, ודחף לידי פלאייר. קראתי את הפלאייר. ככל שקראתי גדל החיוך שעל פני. "סוף סוף", אמרתי לנער, "אין לך מושג כמה חיפשתי אתכם" ,ורצתי להרשים עוד חברים לתנועה. דרך תנועתו של ברוך מרזל התוודעתי גם לדבר הרבה יותר עצום: משנתו של הרב מאיר כהנא הי"ד זצ"ל.

 

נר רביעי של חנוכה תשס"ז

עמדתי על ברכת המים של חומש החרבה וצפיתי על ההרים מסביב. לאט לאט חדרה ההכרה: המאבק לא תם. הוא חי ונושם. החזרה לישובים החרבים נראית קרובה מאי פעם. הגאווה היהודית קמה לתחייה.

 

 

*תמונה שלי מהאוטובוס. (הקישור סגור לי ברימון. מקווה שהוא עוד עובד.)

כ' בתמוז תשע"ה 22:29
בס"ד

כ' בתמוז תשע"ה 22:51


כ' בתמוז תשע"ה 22:49
היינו בנוה דקלים עם תינוק בן 8 חודשים .הגענו לגוש קטיף שבועים לפני הגירוש.
תמונה קשה שזכורה לי כשהכוחות הגיעו יצאתי החוצה לרחוב והם פשוט הגיעו בשורות שורות צמודים לגרר ענק לבושי מדים כהים ממש הזכירו לי את....
הם היו כמן רובוטים מתוכנתים וכמה שניסינו לדבר לצעוק לא עזר כלום הם עמדו כמו פסל.
תמונה שניה כשהתחיל המאבק באחד הבתים הייתי עם בני על הידים ואז הם הגיעו ופרצו לבית עם פטישים שברו את הדלתות שוב אותה תמונה שהזכירה לי את....
ואז נגשה אלי אחת החילות וניסתה לקחת לי מהידים את התינוק כי לא רציתי להתפנות... איפה הלב והרגש היו אז.משהו שלא מובן עד היום
כ"א בתמוז תשע"ה 13:55
הגירוש בהחלט מזכיר את תקופת טרום השואה כשאספו יהודים מהשכונות באירופה וריכזו אותם בגטאות
כ' בתמוז תשע"ה 23:25
כל הזיכרונות היו אחרכך


מלא בנות חדשות לכיתה בלי ספרים ומחברות

משחקי תופסת עם בנות מהגוש בבתי המלון

קיטנות של ילדי הגוש.בישיבה (כן גרתי פעם הישיבה בירושלים).

מסיבת סידור של אחותי עם כל בנות הגוש


חידון על הגוש עם הבנות שפונו.

וזהו בערך...

כ"א בתמוז תשע"ה 00:15

לפני הגירוש היא לקחה אותנו לבקר שם כדי לראות איפה היא גדלה. נסענו כל המשפחה לנווה דקלים. אני זוכרת את הסופר ואת הדיונות מסביב.. אחרי זה נסענו לנצר חזני לבקר חברה של אמא שלי ואז לגני טל(אני ממש זוכרת את הבתים בבירור!!)

אחר כך נסענו לאגם ושם היה תלוי שלט ענק עם הכיתוב- "נצח ישראל לא ישקר!". הצטלמנו על הדשא. 

אחרי שקיבלנו את הפילם עם התמונות התברר שגם מזכרת אחת אין לנו מהגירוש.. התמונות נשרפו ונהרסועצוב

הייתי בת שבע ואני זוכרת ה-כ-ל! כאילו זה היה אתמול.. אולי זו הייתה פעם אחת אבל היא נחרטה לי בזיכרון.. פשוט עצובבוכה

 

אני לא זוכרת עוד דברים מהתקופה.. זה הדבר היחיד..

 

כ"א בתמוז תשע"ה 00:44

נושאת בתוכי צרחה גדולה.

 

כ"א בתמוז תשע"ה 00:46

הייתי בגוש עד גירוש אחרוני התושבים,

תסכול מ"ההנהגה", תסכול מהציבור שהשתתף במשחק,

איך יכול להיות שאנשים מוצאים מהגוש ולא שבים!?

מתוך הגוש אני מנהל שיחות עם אנשים שנמצאים בחוץ והם לא מעוניינים לנסות כלום.

מנסה להסביר שהגוש קיים ועומד על תילו, ואין כוחות משמעותיים שימנעו הגעה (הכוחות עברו לצפון השומרון) ואת אף אחד זה לא מעניין.

 

לאחר הגירוש לא מעוניין להשתתף במשחק וללכת עם המשפחה לארוז ולביקור כי יודע שמי שייחפש אותי אחרי שאעלם להם ברחבי היישוב יהיה קודם משפחתי מכיוון שזה יהיה "עבירה" על הכללים של "המשחק"

 

איך יכול להיות שציבור כל כך גדול אין אף אחד שמגיב בצורה מטורפת למעשה המטורף שמופעל כנגדו?! איך?!

 

הכל משחק, מלמעלה עד למטה, תסכול ובריחה שלי.

כ"א בתמוז תשע"ה 01:15
בס"ד
זוכרת כל מה שראיתי, כילדה שנולדה שם, גדלה שם וגורשה משם.
יש בי הרבה רגשות ורגשות שאני לא יודעת לפרש. תיסכול, כעס, עצב געגוע,זיכרון.
מה שמצעק לי זה שלא הרגשתי שיכולתי לעשות משהו בתור ילדה, למחות בצורה שארגיש שניסיתי לעצור את הגירוש.
גם אם אני הקטנה לא יכולתי לבדי לעצור אותו, אני מרגישה רצון עז לחזור אחורה בתור אחת יותר גדולה, נערה, ולנסות להשפיע, להיות שותפה אמיתית במאבק הזה של "הגדולים".

בתור ילדה לא האמנתי שזה קורה. אחרי הגירוש הייתי בטוחה שלקחו אותנו לנופש ושנחזור עוד מעט הביתה. ידעתי שגירשו אותנו ושהרסו את הבתים, אבל בתוך תוכי זה לא נתפס!
היה ברור לי שגם למקום שאליו עברנו יבואו לגרש, וגם למקום שאחר כך עברנו ולמקום שאחר כך עברנו...
יואווו, זה מסובך. לא שעכשיו אני מרגישה שאני נושאת צלקות משם, לפחות לא גלויות, אולי זה שאני שונאת פרידות ומעברים ושינויים. אבל ברוך השם משתדלים להמשיך הלאה ולהסתכל על המציאות בצורה טובה. לזכור מה היה, ולזכור את הרוע, אבל צריך לדעת לא להיתקע, אלא לחפש את המשך המשמעות בחיים. ולהוסיף טוב בעם ישראל, כי זה מה שצריך וזאת המטרה.
ובעזרת ה' נקרב את הגאולה,

ובעז"ה נשוב לעזה!
כ"א בתמוז תשע"ה 02:34
היתי אז בן 10 , גרתי בגוש ..אני מנסה לזכור הכל ..אבל לא מצליח . את הפחד באותו יום ארור , את אי הוודאות . ואת השחורים. הגירוש פיתח אצלי אלרגיה למפגשים עם שומרי החוק , זה גורם לי היום אולי לרתע אפילו משוטר ברחוב. ההורים שלי ניסו להרחיק אותנו כמה שיותר מהטראומה הזאת שלא תשפיע אלינו לכל החיים . אבל כמה כבר אפשר להרחיק שאתה נמצא בלב העניין.ממש בתוכו..,היתי בהכל ..במשאל המתפקדים בס"ד , בחסימות כבישים, בהפגנות , בכפר מימון (בעוולה שנעשתה שם לנו ע"י "שליחנו היקרים" -)והיתי גם בפנים..עד היום אני מנסה לזכור את האנשים הרבים שהגיעו, את הרוח , מנסה ולא מצליח, להסתובב בתור ילד קטן בין האוהלים הרבים ..בין עשרות האנשים . שאתה לא יודע שעוד כמה ימים אתה יוצא למסע ..מסע ארוך ומייגע , זה ישפיע לך על החיים , והחיים שלך יהיו אחרים לגמרי ממה שהיה יכול להיות . הקטע היחיד כמעט שאני זוכר זה תשעה באב ואני לא מחזיק בתוך בית הכנסת הצפוף , הולך ומתיישב מחוץ לבית הכנסת , על הכורכר .ליד איזה מניין נוסף שפתחו שם ופשוט מנסה כמה שיותר להתחבר אל הקרקע ..משחק באבנים ..ויודע שעוד כמה ימים יגרשו אותי משם .היום הארור הזה ..את כמויות השחורים ..וגם את כמויות הזית..את ההמולה (ולא משנה עכשיו איפה היתי בדיוק אבל זה היה עמוק בתוך הגירוש) את אי הוודאות מה יקרה עד סופו של יום ומה רוצה ממנו הזית מולנו..,. את הרעש ואת הנחישות של החיילים, לאפינו אותנו בכח ..אבל כשאתה הולך לאוטובוס..ומחכה שאבא יגיע וירחיק אותך מכל השחורים האלה ומחכה..ותוך כדי זורקים עליך נורות צבע..ורעש והמולה ..ואחרי זה חוזר לבית כי בטעות הלכתי לאוטובוס ..ורואה את אבא שלך עושה קריעה ..ובוכה ..אבא שלי בוכה ????!?. ואחרי זה המסע החוצה ..ואתה לא יודע מה ילד יום ..ומה עזבתי כרגע ומה זה ישפיע לך על החיים, סה"כ היתי ילד קטן שלא הבין כלכך מה היה שם, מה עשו לך ..,.אחרי זה..המלון..וכל מיני מעברי דירה שהשפיעו עלי ,איני יודע אם יצאתי מכך יותר מחוסן..או ההפך ..אבל מה שנקרא השנים עושות את שלהם. הגירוש השפיע עלי כמה שנים טובות ..במחשבות ..אחרי השחור בעינים , כבר כמה שנים שאיני קם במי שברך..זה הדבר היחיד שעוזר לי לזכור מה היה שם ..ושצריך לתקן. אחרי הגירוש כמה שנים בתור ילד קטן ..היתה בי המחשבה שאני לא התגייס לצבא הזה ..לצערי/ לטובתי ? השנים עשו את שלהם ואני עומד לפני גיוס דווקא נראה לי מתוך הפחד הזה להתערב עם החוק. הגירוש משפיע וימשיך להשפיע בעז"ה עד סוף ימי חי , עברתי בגללו ב10 שנים האחרונות הרבה דברים ..יותר מכל ילד בגילי שגדל "סתם כך" . אני מקווה שבעז"ה העם יבין (והציונות הדתית ) תתחיל להבין מה הולך במדינה שלנו ..אנשים אומרים שהגירוש השפיע , אולי קצת מאוד. העם היה צריך לקבל את הקריאות מצוקה בהרבה יותר .., את הרוח שהיתה אז ויש גם היום במתיישבים גוש קטיף האמיתים בעצמם, (לא כולם.) לא ראיתי בעם ..,.זה חסר מאוד ..מאז העם מתנהל..כאילו הקב"ה לא נתן לו את "הסטירה" הזאת..,.
כ"א בתמוז תשע"ה 07:23
מההפגנות לפני דרך הבדיחות של השרשרת האנושית וקיטנת מעשיהו (אני ואחי הינו ממש קטנים ולא הלכנו לחסמות - אחי הגדול נעצר וחזר עם כאלו סיפורים שהחלטנו בפעם בבאה אנחנו הולכים אבל למרבה הצער לא היתה). עובר למכירה בכפר מימון וכלה בשבועיים בכפר דרום (הנאבקת - עלק)

השפיע במובן של חוסר אמון מוחלט במערכת (כולל ברבני הווסט)
ונחרט בלב (עדין) ש'אם אין אני לי מי לי' אנשי הגוש החליטו שלא משתלם להלחם - ולכן עדיין לא לכולם יש בית - המסקנה שלי היא שאם היום מחליטים על פינוי אני מוכן לעזוב לפני אם אני מקבל פיצוי מראש - פשוט חבל על המאמץ של האבק שלא לדבר על ההפסדים
כל עוד הציבור הד''ל לא רוצה להלחם אני לא שותף למחאותיו
כ"א בתמוז תשע"ה 08:31
מרגע נתינת הצו עד להעתקת בית העלמין נווה דקלים היומן כולל באיזה תאריך כל ישוב הוחרב תמונות וצילומים ועוד
כ"א בתמוז תשע"ה 09:06

כ"א בתמוז תשע"ה 20:36

אולי תסכים להשאיל אותו למוזיאון גוש קטיף לתערוכת העשור. זה יתרום לכל המבקרים במוזיאון. בטוחה שהם יעריכו הצעה כזאת עד מאוד.

כ"א בתמוז תשע"ה 09:08

כ"א בתמוז תשע"ה 09:09

כ"א בתמוז תשע"ה 09:13

כ"א בתמוז תשע"ה 09:54

כ"א בתמוז תשע"ה 11:28


כ"א בתמוז תשע"ה 21:17

יש לי קלסר שלם עם פלאיירים, דפי הדרכה ועוד. יש לי גם קבצים מעניינים.

תראו למשל את הבדיחה העצובה הזאת, שקיבלתי בתוך רכז פעילות ישובי של הנוער.

כ"א בתמוז תשע"ה 12:05

אבל חודש וחצי לפני הגרוש עברנו לגור אצל בני דודים בגוש

היינו שם כל המשפחה המורחבת אז אני זוכרת אתזה כתקופה ממש כיפית (הייתי בת שבע וחצי, משו כזה)

וכמובן שהיינו בהמון הפגנות, ואני זוכרת ממש את המקום שעמדנו בו בשרשרת האנושית

אמא לא הסכימה שנהייה בגרוש אז יום לפני יצאנו משם. אבל אבא נשאר ויש לו משם אלבום שלם של תמונות של הגירוש ושל אחרי, תמונות של האריזה של הבית של דודים שלי והכל

 

ומהגוש עצמו אני זוכרת בעיקר את החול. אין כמוהו עוד.

כ"א בתמוז תשע"ה 13:50

נסענו כל הלילה

ובכל מקום שרצינו לישון, ע"מ לסתנן

באו חיילים והעיפו אותנו משם.

בארבע בבוקר אבא אמר מודה אני, לא ישנו כלום

הסברנו לחייל למה אסור לפנות והוא הקשיב לנו ברצינות תהומית.

ישנו ליד נחל גרר

היה שם ריח של קציר כזה עם נחל, חיילים הביאו לנו אוכל?

ניסינו להסתנן דרך שדה ונתקענו בחול

בדאויות באו לעזור לנו לדחוף.

בסוף לא הצלחנו להסתנן.

זה היה עצוב נוראות, נסענו מלא מלא מלא.

 

שא-נור.

האוהלים, היה ממש חם בפנים..

כל החיילים במחנה אמרו לנו שהם מסרבים פקודה חוץ מאחד,

ולא היינו בפינוי, ראינו מהטלוויזיה

איך מפנים את אבא מהישיבה. הוא למד עד הרגע שפינו אותו ועד היום אני מזהה וזוכרת את חלפון

אבי הג'לביות לצעירים

אממ מלא זכרונות משפחתיים משם?

אממ.

אני מתגעגעת ממש.

חסר לי.

כ"א בתמוז תשע"ה 16:37

ואני זוכרת שנכנסתי באמצע היום הולדת לחדר להביא משהו, וראיתי את דודה שלי יושבת על המיטה ובוכה..וממש נבהלתי ושאלתי אותה מה קרה.

והיא אמרה לי שגירשו את דודים שלי מהגוש..

ופה נגמרה המסיבה

אני זוכרת שממש עצרתי את הדמעות בכוח והסענו את כל החברות הביתה כי ממש לא היה טעם לחגוג עוד.

וליום הולדת קישטנו את הבית בקרפים כתומים, וכמובן שהיינו במלא מלא הפגנות וכו'..

ושנים אחר כך כאב לי שלא היינו בגוש בגירוש.

גם מעמונה אני זוכרת-שעמדתי בחצר של בית הספר שלי (והחלונות של כל הכיתות בערך פונות לשם) ופשוט שמעו מכל הכיתות ששרים תפילה לעני- זה היה הקינה הכי עצובה ששמעתי בחיים.

מהגוש יש מלאא זיכרונות אבל אני כן ממש זוכרת אחד שכשהיינו בשירת הים אצל דודים שלי הלכתי עם אבא שלי לתפילה בערב ושמענו ממש חזק את הים ואני זוכרת שממש פחדתי שניפול לתוכו כי היה חושך גמור.. עד היום כשאני שומעת גלי ים אני נזכרת בזה.

אמאל'ה יש לי דמעות בעיניים עכשיו

כ"א בתמוז תשע"ה 17:25
עבר עריכה על ידי מנהל בתאריך כ"א בתמוז תשע"ה 18:51
בס"ד

אני זוכרת את תקופת הגירוש כאילו הכל קרה רק אתמול. (קיראו נא עד הסוף- בסוף יש בשורות טובות שקשורות לעיניין..!)
 מה שקרה בכפר מימון...במבצע "לעזרת אחינו הגיבורים" -  איך שהלכנו בדרך בלילה וכמעט שעצרו אותי החיילים! בנס ממש הצלחתי לחמוק מבין 2 חיילים שחסמו את הדרך בשרשרת חיילים ארוכה... ואז כשהגענו לכפר מימון עצמו לא יכולנו להיכנס לכפר אז ישנו תחת כיפת השמיים, ואני פרשתי את שק השינה והסתכלתי בשמיים הזרועי כוכבים ממעל ובעודי מתפללת להצלחת המבצע שלנו באופק ראיתי את דמויות החיילים השחורות משחור בלילה כמו מפלצות שעליי להילחם מולם.. רק כשאן היה מדובר באחים שלי ופרצתי בבכי בלילה ההוא....שכמוהו לא בכיתי מעודי... לבדי בתוך שק השינה בשקט... מתוך צער על החיילים האחים שלי ...
ולמוחרת עם שחר התעודדתי והתעוררתי לשמע הקריאה שהרימה את רוחי חזרה למאבק: "בוקר טוב נאמני ארץ ישראל! המשטרה הרסה לנו את האוהל בלילה- אנחנו פורצים לתוך הכפר!" המילים האלה- נאמני ארץ ישראל!!! זה נכרת לי מאז בראש ולא יוצא...
לדעת שאני זוכה להיקרא נאמנת ארץ ישראל- נאבקת על אדמת המולדת כמו אבות אבותינו...! איזו זכות... ואז פרצנו לכפר...
 
ובאשר לגירוש מצפון השומרון- לתור אחת שגרה בגינות שומרון שבקרני שומרון רבתי- ממש חוויתי את ימי הגירוש ההם כאילו הם אצלי קורים בפועל!!
 
כזה קרוב... שחששתי שהחיילים עוד ידפקו לנו בדלת בסוף.... הייתי בין אותם אלה שחסמו את הכבישים כאן אצלינו למנוע מכוחות הגירוש להגיע אל צפון השומרון. וההרגשה הייתה ממש מאבק על הבית שלי אישית..... פשוט חווייה מרגשת ועצובה שמילים לא יוכלו לתאר.... מה גם שלצערי כשמדברים היום במלאת 10 שנים לגירוש האכזרי ההוא- מדברים בימים אלה על "משא ומתן" ועל "הקמת מדינה פלסטינית" ואני חוששת מאוד שכבר מדובר אכן על ביתי שבשומרון .. שהמאבק שלי אישית על חיי כאן לא תם ולא נשלם לצערי ושאנו עלולים חלילה וחס להיות הבאים בתור..... שהרי השומרון כבר נפגע.. ומה נותר....רק תפילות ואמונה בעזרת ה' ובעזרתו התברך אנחנו כאן ונשאר כאן לעד -  אמן!!!!
 
ונסיים במילים מעודדות ובשורות טובות לעיניין: 
 
אני עצמי מציינת בימים אלה 30 שנה להיותי גרה בשומרון מגיל שנתיים(במקור מכפר סבא) והיישוב שלי קרני שומרון רבתי עומד בקרוב לחגוג בע"ה 40 להיווסדו!!!  בעזרת ה'~~~!!!
כ"ב בתמוז תשע"ה 11:54
שפחדו שהציבור שישן בחוץ יקום וילך לגוש ודאגו שיכנסו בתוך גדרות כפר מימון
כ"א בתמוז תשע"ה 22:50

חשבתי לעצמי עוד בזמן ההפגנות הראשונות, איך זה שלפחות 90% מהמפגינים הינם שומרי תורה ומצוות?

 

אולי הבעיה אינה בחשיבה בטחונית, אסטרטגית, כלכלית... אולי יש יסוד יותר עמוק למחלוקת...

אחרי כל החפירות, אם אתה רוצה למנוע את הגירוש הבא, תפיץ יהדות ותלמד תורה מה שיותר לכמה שיותר. אם לא, הילדים שלך ישבו בעוד עשרים שנה מול הפורום בערוץ 7 ויספרו על חוויות מגירוש בקעת הירדן וחבל יהודה.

 

אני וידידי אחרי הגירוש וביתר שאת אחרי עמונה, התגייסנו למעיני הישועה ונתנו דגש חזק להזמנה ללימוד תורה הרבה מעבר לחלוקת נרות שהיתה אחלה גימיק וחויה יהודית מיוחדת.

 

היום זה נחלש בציבור כי אין טראומה שתדרבן אותנו.

 

או שעדיין יש?

כ"ב בתמוז תשע"ה 17:27

אני הייתי קטנה בתקופת הגירוש (בת 4.5) היינו מהאלה שבאו לחזק והיינו שם בדירה חמש שבועות. ואף על פי שהייתי קטנה אני זוכרת את האוירה המיוחדת שהייתה בגוש ובמיוחד את יום הפנוי. אני זוכרת את החיילים שרוצים להכנס אך לא פתחנו להם (באותו זמן שהחיילים הגיעו היינו בבית רק אני, אבא שלי וגרו איתנו זוג עם ילד אז האימא הייתה שם כשהם הגיעו) אני זוכרת את האישה צועקת על החיילים וכשהם רואים שהיא לא פותחת הם פשוט באים מהדלת הזכוכית של המרפסת (דלת הזזה כזאת) אני זוכרת את כל הבית מלא חיילים, אבא שלי יושב על הריצפה עם חולצה קרועה ואני לידו והאישה צועקת ובוכה על החיילים. זה תמונות שאני בחיים לא אשכח. ואני חושבת שדוקא בגלל שהייתי באותם רגעים זה גרם לי שעכשיו, שגדלתי אני מרגישה כל כך הרבה כעס על הגירוש ושאני משתגעת בגלל שאני לא יודעת מה לעשות עם עצמי בגלל אותו כעס, אני חושבת שמאז שהייתי מודעת לדבר הזה שנה שעברה יותר הוצאתי ופרקתי ולכן עכשיו אני פחות משתגעת אבל עדין יש בי את הכעס הגדול הזה והעצב, והכאב הגדולים האלו

אולי יעניין אותך