לנשים נשואות מותר הכל.
לנשים נשואות מותר הכל.
להתקשר אליך שבועיים אחרי החתונה, למרר בבכי על הבעל המתוק והאהוב שחזר לצבא.
מותר להן לענות לך להודעה ששלחת אחרי יום יומיים שלושה ושבועיים אחריי.
מותר להן לשכוח ממך לשנה שנתיים או אפילו שלוש
ולפגוש אותך באוטובוס איזה יום אחד ולהצטער נורא על שכך היה.
(לא. זה אכן לא אשמתן)
מותר להן לדרוש ממך להשקיע עבורן באירוסין בשבת כלה
ואיך בל נשכח את היום הגדול והמכריע-יום החתונה.
מותר להן לדרוש ממך לעשות ככל אשר יחפצו
סתם כי הן כלות
ולכלות מותר הכל.
מותר להן להעליב אותך לפגוע בך ולהיזכר בך רק כשהן צריכות אותך
סתם כי הן נשים נשואות.
אז אני עוצרת את זה פה ועכשיו.
לנשים נשואות לא מותר הכל.
להפך.
אפילו אסור.
אסור להן להעליב אותך או לפגוע בך
או להיזכר בך אחרי שנה
ולהצטער על הזמן האבוד.
הן לא מורמות מאף אחת
גם אם המטפחת שלהן עוברת את הכמה סנטימטרים הטובים למעלה.
נכון שהקשר משתנה.
נכון שהבעל חייב להיות במקום ראשון
וכל השאר במינון הנכון.
אך אין זה מתיר
לפרוץ את הסכרים
לשבור את גבולות
לשכוח מזה אומר להיות בן אדם.
אשת חיל מי ימצא.
האומנם?
** הקטע הזה מכליל, אך ברור לי שלא כולן כאלו.
מפה לשם. גם אתם חוויתם דברים דומים?
כיצד אתם מתמודדים?