בא לי לכתוב פה מלא מלא מלא
ובא לי להתגעגע, אבל אין לי רצון לגעגוע למישהו שאני מכירה. חבל.
נתגעגע לעתיד בנתיים
ואז שמתי אותו במחבת עם מלח ופלפל.
היה טעים!

סוף כיתה ח', היינו תופסים חגבים, הולכים לרב, הוא היה מוצא סימני טהרה, ואז היינו מטגנים אותם. באמת טעים!
מעיין נובע*
תחשוב טוב...אתם הזויים!!!! איכססססס ....
אגב, טוענים שלגדל ולאכול חרקים הרבה יותר חסכוני מההיבט של כסף וזיהום לתוצרת חלבון.
*בננית*להקיא.
רוב העולם אוכל בעלי חיים.
במחילה...
ועצה קטנה - לאשתך אל תראה איך אתה מטגן את זה... (גם לא איך אתה אוכל!)
בבר מצוה של חבר שלי (שהיתה מיד אחרי המכת ארבה שהיתה בדרום)
היה בכל שולחן מרכזי קערה כזאת עם הרבה ארבה מטוגנים..

אבל לא שוה את ההשקעה,
עד שתופסים אותו, מוציאים את הראש והמעיים, מטגנים,
ובסוף יצא איזה מקלון קטן...
ישלו ראש ומעיים??
מושכים את הראש ואז יוצא גם המעיים.
יש חנות שמוכרת אתזה?
שמוכרת כל מיני דברים שרק תימנים אסלים ונים, ומידי פעם יש שם.
משעשע ביותר.
אבל דווקא באלי ארבה עדיין לא מוכן.
כי באלי להוציא לו את המעיים וראש.
וחוצמזה שעדיף לך לא מהחנות כי בחנות זה בטח לא הכי טרי
הקיבה שלי מתהפכת.. 
יש לי סיכויהשרשור הזה טוב.
עשה אותי שמחה.
מעיין נובע*
שִׁירָה
יש לי סיכוי
)יש לי סיכוי
זה חתיכת מצווה ....
תחשוב טוב...
יש לי סיכוינכון את צודקת.
רוצה לבוא איתי לציד חגבים?
נראלך אני יבוא לצייד חגבים בשביל לאכול אחכ (או בשביל שאת תאכלי אחכ) משהו לא ברור בגודל גפרור במרקם ביסלי מטוגן?
בעצם..זה דוקא יכול להיות נחמד.. אז אם את מוצאת מקום שיש בו חגבים בשפע ואפשר לתפוס דיי בקלות- תודיעי.
וצריך ללמוד גם את השיטה כי אינלי באמת מושג איך תופסים חגבים וארביים. (איך אומרים ארבה ברבים?)
אויש, עמישראל חי מאיפה יהיה לנו אחד כזה?
יכול להיות שזה טעים ממש.
נלך ל****? בטוח יש שם חגבים
ואני יביא מלכודת לעכברים. בטח זה אותו עיקרון. (אם ישלנו בכלל)
ונראלי, שארבה זה כבר הרבה..
יעני זה כבר ברבים כי זה ארבה.. כאילו הרבה. הסתבכתי
אינלי מושג.

תחשוב טוב...
חזק.יש לי סיכויאבל החגב הוא לא רך. לטענתו הוא קרנצ'י
חחחיש לי סיכוי
אבל אולי זה סתם בגלל שהוא היה מטוגן..

יש לי סיכויזה הורג אותי. ובאלי לטעום כזה מהר מהר.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול