איך אנשים מגיעים לזה? והאם התורה באמת מחייה אותם?
אני תמה על זה כבר הרבה זמן..
זה הזה שהכי מנותק מהחברה למען התורה...
צול"ר זה אחד שהוא בעל עצבנות דתית מיותרת.. מרובע עד כדי טפשות (סליחה על החריפות..)..
וגם יהיה מנותק מהחברה למען התורה אם כי לא זו עיקר ההגדרה ואף אינה מחייבת בכלל.
ארי"ק - ראשי תיבות של שמי.
הייליגע שמאטע
אני לומד בישיבה כבר שנתיים. יצא לי להיפגש בתופעות כאלו.
אני אגדיר צול"ר כאחד שקט כזה מופנם שבקושי מדבר עם אנשים וחששן כזה...סתם, הגזמתי קצת אבל ראיתי כמה וכמה אנשים כאלה. מבחינה מסוימת אני אומר, כזה אני לא רוצה להיות. רוצה להיות שמח וחי.
השאלה שלי אם זה שהם דבקים אשששש בתורה, זה מחיה או קצת..
היינו בן אדם בחרדה נפשית מוסוות בחרדת קודש/ מופנם ללא שייכות לחברה מנותק כליל ואין דבר שמעניין אותו פרט להלכות טוען ונטען.
אומר מה אני, לענ"ד, חושב:
התורה מחיה כל אחד השאלה מיהו מי שקולט, מה קולט.
בד"כמגיעים לזה שעבודת ה' ולימודי אמונה לא נעשו באופן הדרגתי ומבוקר.
צריך תמיד לבדוק לפני כל תפיסה/ לימוד/ הנהגה.:
א. מה המצב הנפשי שלי לעומת זה
ב. מה המצב השכלי שלי לעומת זה.
אנו בעיקר מדברים על האופן הראשון.
אכן צריך רב לזה כפי שאמר ארי"ק בחכמה.
מה אגיד, הם, מבחינתם נמצאים בדרך הנכונה, עד שמתישהו הם יקלטו שהם לא נורמלים, חריגים, ומשונים לגריעותא.
לפעמים זו תסמונתאחרת שנקראת "גדול דור"..היינו ש:
או שהם עברו שלב של "צול"ר- והתגברו נפשית וכו'
או ששלב זה מעולם לא היה מנת חלקם אלא שהיה להם סדר פנימי בנפשם ופשוט החליטו להשקיע כל מרצם וזמנם בעבודתו ית' באופן היותא נעלה.
ה"קיצער"- אע"פ שיכול להיות שצריך ללמוד מהם על יכולות האדם המעשיים אך מבחינה נפשית, לרוב בני האדם מתאימה צורה אחרת, וצורה זו עלולה ממש להרוס אותם.
הם מרגישים דבר שהם מגדירים כחיות כשלמעשה זומעין תחושה סיפוק יותר עליונה של שמירת חיי הלכה.
מוותרים על הנאות שלהם בשביל תורה ולכן מגדירים אותם צולרים!! אין דבר כזה צולר.. יש מה שהתורה מתירה והוא רוצה להחמיר ותבוא עליו הברכה!!!
יש אנשים עם חרדות נפשיות על שמירת "מצוות" נגיד- בדאורייתא- אסור בכלל להקיל עד הסוף בכל נפשך ומעבר לזה!(זה לא מצב בריא, מצב שבו כל החומרות נהיות שורת הדין...) החומרא היא סבבה! השאלה המצב הנפשי! הוא מדאיג! הבנאדם חרד, כל הזמן שקוע בלחץ מטורף לקיים מצוות, ומודאג שלא החסיר שום דבר, ביטול תורה אצלו זה המניע הפסימי לחיים (אם אתה יודע מה זה אומר...)..
אנחנו לא אומרים שכל אדם שמחמיר הוא ככה, בכלל לא! אנחנו מדברים בספציפי- על האנשים שככה....
עליהם מדברים פה!
שאל רבנים על "נערווען" (ככה קוראים לזה בישיבות החרדיות. אם אני זוכר נכון....)
כמובן בהדרגה ולא להחמיר ולחפף במקום אחר... וגם לא להמציא חומרות.. אבל מה שאסור אסור והמחמיר עפ"י חכמים תבוא עליו הברכה.
הדבר הכי בולט (לדעתי) בדיון הזה, הוא הטעות של שימוש ב"מושגים".
דיון שלם על 'צול"ר' כשכל אחד מדבר על משהו אחר שהוא קורא לו 'צול"ר'...
אחים יקרים, לפני שדנים על משהו כדאי לבדוק שהבנו על מה הצד השני מדבר! (אגב, נכון מאד גם ב'לימוד')
צול"ר פרושו צדיק ורע לו.
ההגדרה המדוייקת מופיעה בתניא בפרק י>>
"והנה כשהאדם מגביר נפשו האלהית ונלחם כל כך עם הבהמית עד שמגרש ומבער הרע שבה מחלל השמאלי כמ"ש ובערת הרע מקרבך ואין הרע נהפך לטוב ממש נקרא צדיק שאינו גמור וצדיק ורע לו דהיינו שיש בו עדיין מעט מזער רע בחלל השמאלי אלא שכפוף ובטל לטוב מחמת מיעוטו ולכן נדמה לו כי ויגרשהו וילך לו כולו לגמרי אבל באמת אלו חלף והלך לו לגמרי כל הרע שבו היה נהפך לטוב ממש. וביאור הענין כי הנה צדיק גמור שנהפך הרע שלו לטוב ולכן נקרא צדיק וטוב לו הוא ע"י הסרת הבגדים הצואים לגמרי מהרע דהיינו למאוס מאד בתענוגי עוה"ז להתענג בם בתענוגות בני אדם למלאת תאות הגוף בלבד ולא לעבודת ה' מפני היותם נמשכים ונשפעים מהקליפה וס"א וכל מה שהוא מהס"א הצדיק גמור הוא שונאו בתכלית השנאה מחמת גודל אהבתו לה' וקדושתו באהבה רבה בתענוגים וחיבה יתרה הנ"ל כי הם זה לעומת זה כדכתיב תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי חקרני ודע לבבי וגו' וכפי ערך גודל האהבה לה' כך ערך גודל השנאה לס"א והמיאוס ברע בתכלית כי המיאוס הוא הפך האהבה ממש כמו השנאה. וצדיק שאינו גמור הוא שאינו שונא הס"א בתכלית השנאה ולכן אינו מואס ג"כ ברע בתכלית וכל שאין השנאה והמיאוס בתכלית ע"כ נשאר איזה שמץ אהבה ותענוג לשם ולא הוסרו הבגדים הצואים לגמרי מכל וכל ולכן לא נהפך לטוב ממש מאחר שיש לו איזה אחיזה עדיין בבגדים הצואים אלא שהוא בטל במיעוטו וכלא חשיב ולכן נקרא צדיק ורע כפוף ובטל לו. ועל כן גם אהבתו לה' אינו בתכלית ולכן נקרא צדיק שאינו גמור. והנה מדרגה זו מתחלקת לרבבות מדרגות בענין בחי' מיעוט הרע הנשאר מאחת מארבע יסודות הרעים ובענין ביטולו במיעוטו בששים עד"מ או באלף ורבבה וכיוצא עד"מ והן הם בחי' צדיקים הרבים שבכל הדורות כדאיתא בגמ' דתמניסר אלפי צדיקי קיימי קמי' הקב"ה אך על מעלת צדיק גמור הוא שאמר רשב"י ראיתי בני עליה והם מועטים כו' שלכן נקראים בני עליה שמהפכין הרע ומעלים אותו לקדושה כדאיתא בזהר בהקדמה שכשרצה רבי חייא לעלות להיכל ר"ש בן יוחאי שמע קלא נפיק ואמר מאן מנכון די חשוכא מהפכן לנהורא וטעמין מרירו למיתקא עד לא ייתון הכא וכו': ועוד נקראים בני עליה מפני שגם עבודתם בבחי' ועשה טוב בקיום התורה ומצותיה הוא לצורך גבוה ומעלה מעלה עד רום המעלות ולא כדי לדבקה בו ית' בלבד לרוות צמאון נפשם הצמאה לה' כמ"ש הוי כל צמא לכו למים וכמ"ש במ"א אלא כדפירשו בתיקונים איזהו חסיד המתחסד עם קונו עם קן דיליה לייחדא קב"ה ושכינתי' בתחתונים וכמ"ש ברעי' מהימנא פ' תצא כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה ונשמתי' כו' ומסר גרמיה למיתה עלייהו למיפרק לון כו' וכמ"ש במ"א. [ושניהם עולים בקנה אחד כי ע"י הבירורים שמבררים מנוגה מעלים מיין נוקבין ונעשי' יחודים עליונים להוריד מיין דכורין שהם הם מימי החסדים שבכל מצוה ומצוה מרמ"ח מצות עשה שכולן הן בחי' חסדים ומיין דכורין דהיינו המשכת קדושת אלהותו יתברך מלמעלה למטה להתלבש בתחתונים כמ"ש במ"א]: "