(העתק התגובה של נחמה לדיון: טובת התלמיד למול טובת הכיתה- מה עושים??? )
שלום לכם, אויי כמה שיש לי הצתה מאוחרת.
את ההודעה הזאת ראיתי מזמן. זה כל כך נוגע לי, ולא יצא לי לענות עד היום. ויש לי סיפור אישי וכואב, ואם אפשר לספר אותו כאן ?? ובכן.
יש לי בן, כזה, מקסים , נעים הליכות, צנוע, צדיק, "החיסרון לו" ואני כותבת במרכאות, " החיסרון שלו" - כי לדעתי, יש כאן לחברה בעיה ובמיוחד לממסד החינוכי ולא לבני, עדין, נפש, שקט, וכך זה התחיל.
בגלל העדינות והשקט שבו, תמיד היה שקט, והגננת לא כ"כ אהבה זאת, כמו כל הגננות, וא, פעם לא היתה מתאמצת לשתף אותו, כי הוא שקט ויש ילדים יותר פגמיניסטים ממנו. ואז הוא היה במקום לעשות רעש או לדבר או לצעור, משחק בגופו, וכי מה אני מצפה מילד בן 4 עדין ושקט שיעשה ?? (יש לציין גם אני וגם בעלי שקטים, ועדינים מאד, בעלי בכלל מגזע מרוקאי, ואף אחד לא מאמין לו, אחד כזה, שפוגעים בו אחרי שהוא עושה חסדים, וכועסים עליו סתם כך כאשר עצבנים, ולמוחורת הוא הראשון שאומר את השלום).
הקיצר, הגננת קראה לי שיש לבני בעיה, וללכת למומחים.
גם עם ביתי היתה לה אותה לבעיה, לגננת ולא לביתי. איך אני יודעת ?? כי במסגרות אחרות הילדים ממש צמחו יפה. ובמסגרת שהיו הרבה תלמידים, וזה מה שמשרד החינוך עושה היום, מסגרות גדולות, וכגך הילד העדין והשקט הולך לאיבוד בפירוש. ביתי, "צמחה" התפתחה, קיבלה תעודות הצטיינות, היום היא נשואה ואמא לילדים, מזה מתוקים, מהזה יפים ?? שיגעון, אבל היא נישארה עדינה,
בנינו היקר, החברה, הקשה והאיגואיסטית שלנו, קלטה את הנושא, בבית ספר יסודי, בירושלים, החברה הבחינה בזאת, והתעללו בו, את כל המכות והדברים המכוערים עשו לו בשרותים, המורה ראתה זאת, והבטיחה שתתטפל בזה, כן, היא טיפלה, דאגה שיוציאו אות\ו למסגרת אחרת, ולילדים לא הענישה בכלל. (ממש טיפול הולם)
אבל אם היתה אומרת לנו ומענישה את הפושעים, הילד היה צומח, אנו לא ידענו מאומה, הבן שהיה עדין, חשב שכך זוהי נורמה חברתית, ושתק, הוא גם היה בהלם מכך ובשוק, אבל בבית המשיך לדבר רגיל, אם כי לא כל כך חייך, (ולנו היו משברים עם החמים מחוץ למשפחה, והיה נורא קשה, ולא הבחנו בשינוי"הקטן" שחל בילד המתוק, ולא עשינו כלום)
אפילו היינו באחבוןנים, שם אמרו לנו, תמיכה ביתית, מסגרת רגילה לחלוטין, מה שיותר פרטני,
אבל אף ישיבה לא רצה לקבל אותו, יש לציין לשבח, מסגרת ת"ת בגוש עציון, כן גוש עציון, בישוב בת עין, שם הוא היה בקר, וממש החל לצמוח, ואז החלה האינטיפדה, ובעלי מאד דאג, והפסקנו לשלוח אותו לשם. אבל לא היה לו מספיק בטחון להתמודד עם החברה בחוץ.
הכל חוזק חברתי, דימוי עצמי.
הבחור שלנו נשלח לישיבה אחרת (בררת מחדל) ושם עבר שנה של התעללות נפשית, מינית אורלית, היתה לנו תקופה של 3 שנים קשות מאד, נוראות, מרורים זה לא מילה, והוא לא הצליח לספר מה עבר עליו, כי זה היה כמו שאומרים "חטא על פשע" - הקצר, אנו גרים בקהילה ממש טובה, והבחורים שגרים איתנו, תלמידי ישיבה, ומתפללים עם בעלי, ביקשו ממנו אם אפשר להזמין את בנינו היקר לשבת אורח ביישיבה, ואז שם הוא סיפר להם את כל מה שעבר, ואף שאיימו עליו בכלי משחית (אולר) ועשו לו ממש מעשי סדום.
אגב, המשטרה לא מטפלת בזה מחוסר ראיות, והאנשים בישיבה לא מעונינים לשתף פעולה עם המשטרה. ואנו ניינו חולים מרוב כאבינ נפש.
אנו משפחה שקטה, שמחה, עובדים עימו , מקנים לו כל מיני ומרים העשרה.
לא סומכים, לא על הממסד, לא על החברה האכזרית שלנו, לא סומכים על כלום במדינה. הוא נמצא עם חברותה, אפילו במזה המדינה לא עוזרת בכלום.
זה ילד, שהוא לא רע, רע לו. ילד שהחברה ניצלה את חולשה העדינות שלו, ועשו לו כל מה שרואים בטלביזיה ובאינטרנט, ועוד אמרו לו שלא ידבר כי זה אסור וזה לשון הרע... איזו חברה צדיקה יש לנו.
והיום הוא בחור מקסים, מתחיל להיות שמח, ואנו מחפשים עבורו שידוך, שידוך חזקה, טובה, חסודה, שתדע להעריך טוב את גדולת נשמתו. יהי רצון.
זהו הסיפור שלי.
חברה, לעשות חשבון נפש.
מוכנה לקבל שאלות תשובות והערות...
שלכם, אמא אוהבת , תומכת, שמחה,
אוהבת את בורא עולם,