שלום אנשים יקרים
קראתי פה הרבה בלי להגיב.. מרגישה צורך לשתף, אולי מישהו\י התמודד עם משהו דומה ואשמח לעזרה.
יצאנו ממש קצת זמן ועל ההתחלה הוא הביע נכונות להתחתן. היו הרבה ספקות, אינטואיציה שדיברה אבל השתקתי הכל. בעיקר בגלל הרצון לשמח אותו. הוא ממש ממש ממש רצה. בקטע אחר. וגם כי היה בי מקום שלא יודע איך מרגישים לפני החתונה. ותמיד אומרים שזה לא הוליווד. ולא צריך להתאהב. אז אם אין לי על מה לשלול כנראה הוא בעלי. אמרתי לו כן ומשם זה התגלגל מהר, מהר מידי. הוא הודיע למשפחה שלו (אפשר לומר, לא לגמרי בתיאום איתי) ומצאתי את עצמי בוורט המוני -- לא מאמינה שאני פה.
במשך שבוע וחצי הייתי בדיכאון ממש.. בכי בכי בכי. הוא חשב שזה פחדים מחתונה, מעצם ה-להתחתן. ועוד כל מיני שקשורים למשפחה שלי. היו הרבה מחשבות, ממה הדיכאון- מהפחד להתחתן או חוסר התאמה שקיים בינינו. העובדה שאני לא רוצה אותו, לא אוהבת (אלא-- לא שוללת). ואולי זה יבוא אחרי החתונה? וזה היה מוזר, כי היה רגש, משיכה וכו'. אבל לא היה רצון. או יותר מדוייק- היה חוסר רצון.
אחרי התייעצות עם אנשים גדולים וטובים (שכל אחד אמר משהו אחר..) החלטתי לבטל. הבנתי מה הנק' של חוסר ההתאמה והרגשתי שאין עניין למרוח את זה. הוא מבחינתו היה לחזור לדייט ראשון ולהתחיל הכל מחדש. אני הבנתי כבר שזה פשוט לא מתאים.
ב"ה, מאז הפרידה לא דיברנו בכלל. אין מצב שהוא יתקשר איתי ואני איתו. שנינו מבינים שאם זה לא אז זה לא כלום.
קשה לי להסביר את בליל התחושות, אבל הוא פשוט נורא. מעבר להשלמה בנפש על זה שביטלתי, יש - את הידיעה שפגעתי במישהו מאד מאד. ואת התחושה ששיקרתי לו. ממש שיקרתי. אמרתי שאני רוצה ובסוף לא. והפחד שאם לא הצלחתי לאהוב אותו, והוא היה כזה טוב-- מי אמר שאצליח לאהוב בכלל. ומפה לשם הרהורי חרטה. ורק הדברים הטובים שבו צפים. והפחד שיש בו כעס עלי, שיש דינים. והכי . הכי. שה' כועס. ואז גם קשה להאמין עד הסוף שבסוף יהיה טוב .
מנסה להבין אם הזמן ירפא הכל או ש--משהו אחר.
תודה מראש לכל העונים