בס"ד.

הלכתית:
"רבי נתן אומר: מניין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו, ואל יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו? ת"ל: "לא תשים דמים בביתך". (ב"ק ט"ו ע"ב)
"לא יגדל אדם את הכלב - אלא אם כן היה קשור בשלשלת". (ב"ק ע"ט ע"ב)
כל המגדל כלב רע בתוך ביתו - מונע חסד מתוך ביתו...אף פורק ממנו יראת שמים". (שבת ס"ג ע"א)

בעיה זו, היא בכל חיה רעה שעלולה להזיק לאדם או להפחיד. בנוסף, קיים איסור להביט בפניו של כלב.

ע"פ הקבלה:

ע"פ חוכמת הנסתר, עדיף מאוד שלא להכניס חיות טמאות לביתו של האדם.

-כל זה הוא במקרה שאין צורך, אבל במקרה שחייבים להחזיק כלב או כל חייה אחרת לצורך, כגון לשמירה וכדו' -מותר. אלא שיש להקפיד על כל מיני הלכות מסוימות. (האכלת החייה לפני ארוחתך, האכלה בשבת ויו"ט, צער בעלי חיים, וכו')

מה שהגמ' בבא קמא אומרת זה כלב רע אבל כלב מאולף ורגוע ...זאת השאלה..

ובכלל.מאיפה ההמצאה לא להביט בפניו של כלב?

ובלי לומר חכמת הנסתר..את זה גם אני יכול לומר..מ-ק-ו-ר-ו-ת!

כשאתה כותב בכאלו הדגשות זה נותן תחושה של הרמת הקול, ולא גורם לאנשים לרצות לענות לך. פשוט תבקש מקורות.

אז הנה:
נתחיל בכלב נחייה - פשוט שמותר. הרב משה פיינשטיין פסק שאף מותר להכניסו לבית הכנסת. אמנם, היה מי שחלק עליו אבל נראה שדעתו התקבלה. (אגרות משה חלק או"ח א סימן מה, חולק עליו שו"ת חלקת יעקב או"ח סימן לד).

כלב רע כבר ראינו שאסור.
כלב סתם. לכאורה, נראה שמותר אם אינו מזיק.
השאלה היא, מה גדר מזיק. שו"ת חלקת יעקב שכתבתי למעלה, טוען שכל כלב יכול להזיק, ואפילו בנביחותיו ולכן אסור לגדל כלב. חיזוק לדבריו יש מהסיפור בגמרא - בבא קמא דף פג עמוד א' - על אישה שהגיע לבית, ונבהלה מנביחות הכלב שהיה שם והפילה את עוברה. "אל תדאגי" אמר לה בעל הבית. "לכלב אין שיניים וציפורניים". ענתה לו האישה: "זה כבר לא עוזר לי, הילד שלי כבר מת". מדרש זה הובא בתגובה למשנה שהזכיר אחד מאלף: "לא יגדל אדם את הכלב - אלא אם כן היה קשור בשלשלת" ולא מוזכר כלב רע או טוב, אלא כלב סתם. ורש"י כותב - מפני שמפלת אישה מיראתו.

לגבי הקבלה - איני זוכר היכן, כי לא למדתי זוהר בצורה מסודרת מעולם, אך גם לי זכור שמובא שם שלא להסתכל בפני כלב או בפני חתול.

מקווה שבזה קיבלת תשובה.

בברכה,
עוזיה.

מזה אף פעם לא נגמר.
כמובן, תלוי בפורום - יש פורומים שבהם אפשר לדון עד שמנהלים רואים פתאום שיש איזה חופש ביטוי לא נוח, חוטפים חאלאסטרא וחוסמים משתמשים, כי ככה יותר נעים וקל.

(תכתוב)

(אם מתאים לך)

אבל לי נמאס מוויכוחים מסתעפים ומבולגנים, שלא מסתיימים ונוגעים בלשון הרע ועין רעה.

חוץ מזה יש לי הרגשה שכל הדיון סביב הנושא הזה בכל מקום שיהיה- הוא מאוד פופוליסטי ורגשני. ואם היו מקשיבים אחד לשני, מנהלים דיונים לוגיים ברמה גבוהה, וכל אחד היה מוכן להתגמש בשביל להגיע לפיתרון, היו יכולים להגיע למסקנות מוכרחות ומתווה מוסכם.

צריך לעשות טבלה עם כל תתי הנושאים שקשורים לזה ולפתח כל אחד בפני עצמו.

לדוגמה:

*מה הצורך הלאומי

*מה עולה מהמקורות

*מה היתה הנהגת גדולי הדור הקודם, ומאיזו סיבה

*האם הצבא יכול\מוכן להתאים את עצמו לחרדים, ומה הוא צריך לעשות בשביל זה

*מתווה אפשרי ומי צריך לנהל אותו

מה עוד?

(אני כותב את זה מכיוון שזה כנראה עונה על השאלה שלך)

ואז תוכל להשתמש בה בחג הפורים.

או למכור לאחרים.

זה יהיה יותר מועיל לאנושות מאשר לכתוב הודעות ארוכות בפורום שלא ישכנעו אף אחד...

אם אתה יוצא לנופש או שיש לך בתים שלא גרים בהם, אנשים רואים שאין אור בבית ומבינים שאין שם אנשים עכשיו.

הרב פיינשטיין כתב שלא צריך להדליק מפני החשד כשמפורסם שנסעו מהבית או כשדרכו ללכת לחמיו או אביו (אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן יד). ר' שלמה זלמן אוירבך אמר שלא צריך להדליק מפני החשד כשניכר לעוברים ושבים שאין אף אחד בבית (הליכות שלמה פרק יג אות י). הרב קנייבסקי שאל את החזון איש האם סגירת תריסים מועילה והחזון איש לא ענה לו, ובפועל הוא היקל לעצמו (ספר 'נר חנוכה' פרק ד הערה לב)

(השתמשתי בהפניות של הפסקי תשובות. הפסקי תשובות עצמו פוסק שהיום בכלל לא חוששים לחשד כמו שכתבו האחרונים, ובהערה כתב שלמחמירים שכן לחשוש נכון לסגור את התריסים וכדומה כשהולכים לנופש)

ה'פסקי תשובות' בעולם.

במקום לעודד להשתמש במח, יש סלט של דעות.

רבים מדליקים בפנים ויש שפוסקים כך לכתחילא.

גם רבים מדליקים מאוחר - כך שיתכן שעדיין לא הדליק.

מעבר לזה, כנראה שבזמן הגמ' אנשים הרבה פחות נסעו ממקום למקום ואם מישהו נסע, זה היה ידוע בעיר.

היום אם אראה ששכן לא הדליק, אניח בפשטות שהוא לא בבית.

ואחרי כל זה - שאלה למעשה שואלים רב מוסמך ולא פורום אנונימי.

אאל"ט לפני האירוע עם תמר, גם אמנון אהב אותה אהבה גדולה וכו וכו. וזה מפורש בתנך (אין בידי זמן כעת לעיין, תתרן אותי אם אני טועה).

אצל אמנון הייתה סעבה שבטל הדבר ולכן בטחה האהבה. בגמ' בסנהדרין מוסבר למה פתאום בטלה האהבה. בכל מקרה אצל שכם זה לא קרה.

אצל אמנון אחרי המעשה אמנון שונא אותה, כאשר לפני זה אהב אותה.

השאלה למה אצל שכם זה לא אותו דבר כמו אמנון

הפסוק שאתה מצטט הוא לפני מעשה. "לאחר מעשה" שכם לא היה בהכרה ;)

(האם אתה יודע מה התכוונתי לגמרא בסנהדרין?)

המעשה של שכם עם דינה. לא הברית מילה.

כתוב "וישכב אותה ויענה" ואחר כך "ותדבק נפשו בדינה ויאהב וידבר על ליבה" ואחרי דברי האחים אליו "כי חפץ בבת יעקב".

הגמרא בסנהדרין היא לא כפשוטו. היא משל שהיצר ללא אהבה של אמנון ביטל ממנו את כוח ההולדה הרוחני. שהרי בשביל הולדה מבחינה רוחנית צריכה להיות אהבה אמיתית ולא רק יצריות (ולכן כיום התרבות המערבית שרואה באהבה רק יצרים, גם בזה להולדת ילדים)

האהבה של אמנון לא בטלה "לאחר מעשה". היא בטלה כי תמר עשתה פעולה שגרמה לו סבל ונזק, ולכן כבר לא היה לו סיכוי לבצע עוד פעם את המעשה הזה.

אצל שכם, לכאורה גם לאחר מעשה, תמיד הייתה ציפייה למעשה הבא ;) לכן הוא עוד לא הגיע לשחב שבטל הדבר ובטלה האהבה.

במחילה מכבודך, לא הבנתי את הפרשנות האלגורית שלך לדברי הגמרא, הרי הגמרא שואלת את שאלתך: "מאי טעמא" (=למה הוא פתאום שנא אותה), ועונה את תשובתי: "אמר ר' יצחק: ... קשרה לו נימא ועשאתו כרות שפכה".

מה יותר ברור מזה??

"כל אהבה שתלויה בדבר - בטל הדבר בטלה האהבה. וזו אהבת אמנון לתמר" (אבות).

כלומר אמנון שנא את תמר כי אהב אותה רק בגלל היצר. כשהיצר הגיע לסיפוקו אז נגמרה האהבה. לאור זאת צריך להבין את המדרש כמשל.

חזל מדברים בקודים משליים באגדתות. אחרת מה אכפת לנו מה קרה מבחינה ביולוגית בין אמנון לתמר ולמה הגמרא צריכה להזכיר זאת? ולמה ה' יושב ועוסק בפלגש בגבעה אם נימה מצא לה או זבוב מצא לה. ברור שזה משלים עמוקים , כבכל אגדתא בגמרא שמדברת במשלים.

לגבי שכם. השאלה למה התורה מדגישה אצל אמנון ששנא אותה, ואילו אצל שכם מדגידה שאהב אותה. שום מילה התורה לא מיותרת. היה אפשר לא לכתוב שדבקה נפשו בה (שזה עצמו תיאור קיצוני מאוד לאהבה, שטפילו אצל יעקב ורחל לא כתוב). ועצם ההשוואה בין תגובת התורה בין שני מקרי העינוי אומרת דורשני

זה שיז פרשנים/אגדות שיש בהם עדיפות לפרשנות אלגורית, זה לא סיבה לפרש כך את כל דברי חזל. בפרט באגדה שנועדה לתת תשובה לשאלה - איזו מטרה יש לגמרא, לשאול את השאלה הפשוטה שלך ולתת תדובה אחרת? בכנות, לא הבנתי.

אתה לכאורה, מתעקש מעט ש"בטלה האהבה", משמע נגמר האקט. אבל לא מובן למה להגיד ככה. אולי בטלה האהבה משמע שנגמר האירוע של האקט (אמנון נהיה סריס; או סתם, הוא רצה רק סצנה אחת ומבחינתו זה הספיק ונגמר). אז אצל שכם ודינה פעם אחת לא הספיק; הרי הוא התכוון לחיות איתה ביחד לאורך שנים.

סתם לתשומת ליבך, כהן לא מייבם גרושה - למרות שהייבום עצמו, כלומר סצנה אחת, דוחה את איסור גרושה לכהן - כי יש חשש שסצנה אחת תגרור אותם לקיים את זה שוב ושוב. כלומר, בעולם ערכי ונורמלי, אהבה לא בטלה אחרי הגמירה הראשונה...

חזל גם מלמדים אותנו מסר באגדתות. למה להם לציין שנהיה מסורס. גם אם נאמר שכפשוטו נהיה מסורס,אז זה נכתב כי יש מאחורי זה מסר. כלומר אולי ה' גילגל שיסתרס כביטוי להמעטת כוח ההולדה הרוחני (להבדיל נקיעת הירך של יעקב מייצגת משהו סימבולי למרות שקרתה במציאות).

אין הכוונה שאהבה בטלה מייד עם הפעם הראשונה, אלא שכל דבר ייצרי בסוף ימאס, אלא אם כן יש מימד נשמתי שמחיה אותו.

השאלה לא על העקרון הטכני למה שכם אהב את דינה, אחא למה התורה מציינת לכתוב את זה

כתוב "וישכוב אותה ויענה" ואחר כך "ותדבק נפשו בדינה ויאהב וידבר על ליבה" ואחרי דברי האחים אליו "כי חפץ בבת יעקב".

הגמרא בסנהדרין היא לא כפשוטו. היא משל שהיצר ללא אהבה של אמנון ביטל ממנו את כוח ההולדה הרוחני. שהרי בשביל הולדה מבחינה רוחנית צריכה להיות אהבה אמיתית ולא רק יצריות (ולכן כיום התרבות המערבית שרואה באהבה רק יצרים, גם בזה להולדת ילדים).

וכן משל לכך שכל רצון הנובע מיצר, בסוף ייגמר והכוח  הפרודוקטיבי שלו (במקרה של ע,ריות יצר ההולדה) יעלם. בניגוד לרצון הנובע מהנשמה, שגם אחרי שהגיע למיצוי תמיד יהיה רצון חדש "בכל יום יהיו בעניך כחדשים", והוא גם מחיה את היצר הגשמי שתמיד יהיה רצון. אדם שיאכל סעודת מלכים סתם פעם בשבוע בסוף יימאס לו ורף הריגוש שלו ידרוש דבר גבוה יותר. אדם שאוכל עם אווירת שבת, עצם הקדושה תגרום לו שלעולם לא ימאס לו מסעודות שבת, וכן בשאר התחומים זה כך.  ולכן אמנון התבטל ממנו באותו רגע יצר ההולדה, וזה הכוונה שנעשה כרות שפכה (וגם מה שהיה לתמר זה משל).

אז איך תסביר את קושית הגמרא ותשובתה:

"והא דרש רבא מאי דכתיב (יחזקאל טז, יד) ויצא לך שם בגוים ביפיך שאין להן לבנות ישראל וכו'? שאני תמר דבת יפת תואר הואי"

הרי לא שייך לשאול. הכל משל לפי דבריך.

וההשוואה ההפוכה בין שני מקרי העינוי בתנך אומרת דורשני.

מה גם שהאמירה "ותדבק נפשו בדינה" היא אמירה קיצונית, ורק על יהונתן שדבקה נפשו בדוד,זה נאמר. ושם זה סמל לאהבה שאינה תלויה בדבר

דווקא לדבריך התורה היתה צריכה לשנות ממה שהיה ואז לא מובן למה לכתוב זאת...

"ולא איחר הנער לעשות הדבר כי חפץ בבת יעקב" וברור מדבריו מוהר ומתן שהוא חפץ מאוד.

למה התורה בחרה להדגיש "ותדבק נפשו בדינה"? ועוד למה ביטוי קיצוני כזה?

ולאור ההשוואה ההפכית ממקרה העינוי השני במקרא, של אמנון, ולאור ההשוואה של הביטוי לדוד ויהונתן, זה ממש זועק דורשני

(תעיין ברש"י אצל הפעולה אצל שכם על פי המדרש רבה, ותדקדק בשינוי הסדר בשמואל ה' יג ותבין לגבי אמנון), לכן לשון המשנה 'דבר'.

שכם באמת אהב אותה מצד אישיותה.

התשובה גם עונה למה חזל ראו את רומא בתור אדום, וכן לגבי אירופה הנוצרית.

בניגוד לכל העמים האחרים באומות העולם, לאדום אין קיום עצמי. הוא נוצר ממשפחה שהופרשה מעם ישראל (בניגוד לישמעאל שכבר בגיל 13 ידע שאינו יהודי, עשיו עד גיל מאוחר חשב שהוא יהודי, וכן אליפז בנו, שהרי נראה שהוליד את אליפז לפני סיפור הברכות, ולפחות התחתן עם 2 מנשותיו לפני. הם גרו עם יצחק ומן הסתם אליפז התחנך כ"יהודי" על ידי יצחק. ובניגוד לישמעאל שבגיל צעיר גורש מהבית למדבר פארן, נראה שעשיו וילדיו נשארו הרבה זמן בסביבות יצחק רוב הזמן על אף נדדוהם עד שהם הגרו להר שעיר באופן קבוע "ויקח עשיו את כל נפשות ביתו וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו וישב עשיו בהר שעיר עשיו הוא אדום").

העם האדומי נוצר  כשהמשפחה שהופרשה מעם ישראל, משפחת עשיו, התבייתה על קבוצה אתנית קיימת המבינה בגשמיות (בני שעיר החורי יושבי הארץ- אמרו חזל שבקיאים בטיבה של הארץ). כנראה שהם התבוללו חלקית ביניהם כשעשיו עבר סופית להר שעיר ואימץ את תרבות בני שעיר החורי, ורואים שעשיו התחתן עם נינתו של שעיר אהליבמה בת ענה בן צבעון,  ואליפז עם אחת מבנות המשפחה של שעיר תמנע. גם אלוהי אדום מכונים בדברי הימים "אלוהי בני שעיר" אצל אמציה.  (אחר כך כנראה שמשפחת עשיו הרגה את הגברים החורים ונשאה את הנשים "ויורישם ה מפניהם וירשום וישבו תחתם"). לכן חשוב לפרט מי הם בני שעיר החורי, כדי שנבין מי זה עם האדומי, וחעומתו נבין מי זה עם ישראל כי יעקב מתברר מתוך המאבק עם עשיו.

לכן הזהות הלאומית האדומית, שנוצרה מ"צורה" של משפחה שהופרשה מעם ישראל עם "חומר" של עם קיים בני שעיר שהיא חלה עליו, היא זהות שתמיד בוחנת עצמה לפי עם ישראל, ולכן "על רדפו בחרב אחיו, ויטרוף לעד אפו ועברתו שמרה נצח" על שנאת אדום את עם ישראל (ייתכן להבין מעמוס שהאדומים שימרו את סיפור גניבת הברכות מדור לדור ושמרו את כעס אביהם לעם ישאאל על זה). מצד שני היא קרובה אלינו ולכן "לא תתעב אדומי (יותר מדי. למרות היותו גדול האנטישמים) כי אחיך הוא".

כך גם רומי-אדום אירופה הנוצרית.

2 היסודות שאירופה מתבססת עליהם תרבותית זה הנצרות והאימפריה הרומית.

הנצרות היא דת שהופרשה מתוך עם ישראל החוצה (ועדיין מזהה את עצמה כישראל שברוח, ומאמינה בכל התנ"ך כקדוש), כדוגמת משפחת עשיו.  היא התבייתה עם עם קיים שמבין בסדר העולם הגשמי - רומא , כדוגמת בני שעיר החורי. מערבוב בין שניהם נוצרה אירופה.

לכן אירופה זה אדום החדשה ממש כפשוטו, אחרי שאדום הישנה נכחדה מהעולם. כי כל עם שנוצר מערבוב בין זהות יהודית שהופרשה החוצה לבין עם קיים - זה הגדרתו של אדום, שהרי אין לו קיום עצמי כעם.

לכן הנוצרים לא העזו להרוג את היהודים כל ההיסטוריה למרות שלפי הנצרות הם אמורים להיות בני מוות. כי כל הזהות של אירופה לקחוה מעם ישראל ואירופה בוחנת את קיומה לפי עם ישראל. והרי הנוצרים אומרים על עצמם שהם ישראל שברוח. מכאן הן הקשר החזק של אירופה וצאצאיה המערביים לעם היהודי (לעיתים יש אצלם מונח כזה המוסר היהודי-נוצרי), שמתבטא הן בפילושמיות והן באנטישמיות. שהרי מי שלא קשור אלי לא אשנא אותו אלא אהיה אליו אדיש (לכן בסין כמעט ואין אנטישמיות כי הם לא קשורים כמעט לעם ישראל)

שהוא אחד מזוגות המשקפיים שצריך לקרוא את ספר בראשית איתם.

זה גם מזכיר את העקרון שהמצרים רצו צורה מצרית בחומר יהודי (כל הבן הילוד היארה תשליכהו וכל הבת תחיון).

דבר אחר על ארבע מלכיות שהן שמונה, ואדום היא השמינית, הדא הוא דכתיב רישה די דהב טב, חדוהי ודרעוהי תרין, מעוהי וירכתה תרין, שקוהי תרין, רגלוהי תרין הרי שמנה דאינון ארבעה, בבל כשדים, מדי פרס, יון מוקדון, אדום שעיר הרי שמונה מלכיות, לכך נאמר על השמינית. (תהלים ו, תרלד).

כלומר מלכות רומי מכילה 2 יסודות: אדום ושעיר (נצרות ורומאיות).

ויש מקומות שכתוב שרומי זה כיתים בן יוון מבני יפת. כך שהיא מכילה 2 יסודות: אדום וכיתים (נצרות ורומאיות-הלניסטית)

או כדי להבדיל מי אדום ומי לא; או כדי להראות שהחורים היו גיבורים, ובכל זאת ה' הוריש אותם מפני בני עשו, לכבוד אברהם ויצחק

למשל אבן עזרא: 'והזכירם הכתוב להפריש יחוסי שעיר מן עשו, כי ישראל יצוו על בני עשו'

וספורנו: 'הזכיר בשם הגבורים שהיו אז אנשי השם, להודיע שאף על פי כן השמידום בני עשו ברצון האל יתעלה. כאמרו "כאשר עשה לבני עשו הישבים בשעיר" וכו')

א. למה אכפת לנו מי אדום ומי לא? כאשר התורה מקצרת בתולדות ישראל אפילו, למה לפרט לנו באריכות את יוחסיהן של אדום ושעיר?  אם זו שאלה הלכתית. אז מה לגבי מואב ועמון ומצרים ו7 עממי כנען שגם להם יש נפקא מינא הלכתית ליוחסיהן? (הייחוס של כנען בבראשית כולל 2 פסוקים, לא 2 פרקים שלמים. ובאופן כללי כל פירוט יוחסי 70 אומות בפרשת נח זה פירוט שטחי דל האב ובניו ולא יותר.).

ב. גם כתוב שהזמזומים הזוזים והרפאים היו גיבורים, ומואב ועמון הורישום.  ובכל זאת לא פורטו יוחסיהן. אני מזכיר שאפילו פירוט יוחסי ישראל בתורה לא מתואר מעבר ל70 נפש, והשאר הושלם רק בדברי הימים. אז למה לפרט על בני שעיר שלא קשורים כלל אלינו?

ג. התירוצים האלו משכנעים אותך? (בעיקר התירוץ השני? על הראשון בקטע ההלכתי של עמלק יש צד של סברה חזקה אם כי לא מספקת)

סתם בשביל לקרוא קושיות🙂  אולי תזדהה עם הקושיות

"להפרידם מבני שעיר כי ישראל צוו על בני עשו"

הרי גם שם יש נפקא מינא וצריך להבדיל בין העם לבין מי שדומה לו.

מה גם שנראה מהתורה שבני שעיר הוכחדו עד מתן תורה (למרות שיש פסוקים בתנך שנראה שאולי בני שעיר שרדו, ואז יש לפרש שהרוב נשמדו או שבני עשיו כבשו מהם את השטח).

ובאופן כללי זה יותר עניין תורה שבעל פה, לפרט על זה. כמו שלא מפרטים על הלכות שבת בתורה שבכתב,  לא רואה סיבה שיפרטו על ייחוס האדומים גם אם יש לזה נפקא מינא

ברמה הפרטית כמו יעקב

התפילה רובה ככולה נכתבה בלשון רבים ולכן אי אפשר להפריד.

כלומר אם אתה מרגיש יעקב אז זה לא ברמה פרטית.

...אי אפשר להתכוון בשני כוונים שונים. המילים שחכמנו הטביעו בתפילה קובעות את

משמעות הכוונה.

מילים כמו: "מהר לגאלנו" , "קבץ גליותנו" , "מפני חטאתינו גלינו" משמעותן ללא ספק יעקב.

שייכים.

אבל גם אין לנו סמכות לשנות, וגם בדורות הראשונים לגאולה צריך זהירות יתרה מכל שינוי הלכתי, עיין ספר עין איה "חייב אדם למשמש בתפילין ערב שבת בין השמשות". וחוץ מזה עדיין חלק מעם ישראל משועבד בחו"ל אז הגיוני לבקש עליהם את ברכת קיבוץ גלויות ולומר גלינו מארצינו שהרי כל ישראל ערבים זה לזה, ואם הם גולןם אז גם יושבי הארץ כאילו קצת גולים.

האמת שאנחנו באמצע הדרך בין הפיכת יעקב לישראל.  אבל גם אפשר לכוון בתקע לחירותינו שנשחרר משעבוד חבלי ארץ הכבושים ביד ירדן סוריה או לבנון. "בכסא דוד עבדך מהרה לתוכה לתוכה תכין" שמבקשת גם על ביסוס מלכותו וחא רק הקמתה, אני מכוון על מדינת ישראל, ככוונת המקובלים שיכוון על משיח בן יוסף.

וכשם שברפאינו מבקשים גם על הבריאים שימשיכו להיות בריאים, כך בתקע בשופר מבקשים על המדינה שתמשיך להיות עצמאית ולשלוט על ארץ ישראל

.... הלך מחשבה כזה כלומר "שצריך כבר לשנות את הנוסח" ? וגם:

במסכת כתובות כתוב:

"ורב יהודה כתיב קרא אחרינא (שיר השירים ב, ז) הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלַ‍ִם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה וגו' ורבי זירא ההוא שלא יעלו ישראל בחומה ורב יהודה השבעתי אחרינא כתיב ורבי זירא ההוא מיבעי ליה לכדרבי יוסי ברבי חנינא דאמר ג' שבועות הללו למה אחת שלא יעלו ישראל בחומה ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את ישראל שלא ימרדו באומות העולם ואחת שהשביע הקדוש ברוך הוא את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי"

גם זה נתון לשינוי?

והרבי מסאטמר לא פסקו את 3 השבועות להלכה. גם המגילת אסצר ייתכן שלא סבר כך אלא רק ניסה להסביר את הרמבם שלטעמו אולי סובר כך ללא מקור מהרמבם עצמו אלא כאוקימתא.

פשט הגמרא לא מדבר על הלכה, אחא על כמו "ראוי שיזרוק אדם עצמו לכבשן האש ולא ילבין פני חברו" "כל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה" "כל העולה מבבל עובר בעשה(למרות שזה על פי דברי נביאים שלא יכולים לפסוק לדורות)". אלו תיאורי אגדתא.

כוונת הגמרא ב3 השבועות שה' יצר מציאות בה אם ישראל ימרדו באומות אז האומות יעשו מהם קציצות בהיותם מורדים בהם. כלומר זה סכנתא לא איסורא.

הרי מעולם ה' לא השביע את ישראל, אין כזאת נבואה, ונבואה לא פוסקת לדורות. זה כמו שכתוב שהשמים והארץ מושבעים להיות קיימים על מנת שישראל יקבלו תורה, או שנחל קישון היה ערב לים הגדול. אלו משלים.

גם הרמבם באיגרת תימן סובר ש3 השבועות זה משל וענינו לא להסתכן במרידות מסוכנות.

במילא אם אין סכנה גדולה שלא מחושבת במרידה באומות (למשל כי האום הסכים שצוקם מדינה בארץ, או כי יש לנו נשק מסםיק חזק להגן על עצמינו) אין שום סכנתא בלעבור על 3 השבועות.

וכמו שאמר אחד גדולי הדור בזמן הכרזת בלפור "ועכשיו שנתנו האומות רשיון לישראל להקים מדינה בסאן רעמו, סר *פחד* השבועות"

פחד - כי איסור מעולם לא היה, אלא סכנתא.

לגבי כוונה בתפילה - עדיין רוב ישראל בחו"ל משועבדים לאומות, אז יש על מה לכוון בכוונה זכה עליהם, ועל שטחי ארץ ישראל המשועבדים ביד האומות עדיין.

אגב מה אתה מכוון בברכת השנים? הרי גם אם לא ירד גשם יש מספיק תבואה בעולם, מהשקיה. ורעב לא יהיה אצלינו או במדינות מפותחות

אנחנו עוד לא בגאולה שלימה. ועדיין רוב עם ישראל מחוץ לארצו. 

חוץ מזה זה תפילה שה' ימשיך לתקוע לחירותינו ושהמדינה תשאר עצמאית. ושעם ישראל ימשיך לגור בארצו.

כשם שאדם בריא מתפלל עדיין רפאינו, כדי שימשיך להיות בריא ולא יחלה

.... אם שמעון בר גיורא וחבריו לא היו חושבים שאנו  בדרך לגאולה ולא היו מורדים במלכות לא היה חורבן הבית.

אם רבי עקיבא לא היה חושב שאנו  בדרך לגאולה לא היה נדבק בארץ ישראל השם המקןלל פלסטינה.

כולנו בלי יוצא מהכלל בגלות, כולנו יעקב. הגאולה תבוא כהרף עין.

הם מרדו בלי לתכנן והלי לשקול את הסיכונים. אנחנו מתכננים ונוקטים במעשה שהןא הכי פחות מסוכן (לעומת הזיות השמאל המשיחי שברשלנות רוצה להקים מדינה פלסטינית מסוכנת, והם הכי דומים לבר גיורא וחבריו, שבשל הזיות משיחיות עושים משהו מסוכן ללא שיקול דעת).

אצל רבי עקיבא זה מורכב, קודם כל זה היה שעת השמד ולא היתה הרבה ברירה. שנית כנראה שרוב הסיכויים היו להצלחת המרד, אבל בסוף הפרתים הבריזו.

בכל מקרה כיום ממשלת ישראל יחסית נוקטת בדרך הכי פחות מסוכנת, לעומת ההזיות המסוכנות של השמאל

נכתבו כאן תגובות לגופו של אדם ונמחקו. באחת התגובות שנמחקו נשאלתי האם הדיון הזה מתאים לפורום בית המדרש או רק לפורום אקטואליה וחדשות

למען הסר ספק: מותר לדון כאן בשאלות השקפתיות כמו ציונות בעד או נגד. ושתי העמדות מותרות בפורום. מותר גם לכתוב דברי תורה ציוניים, ודברי תורה אנטי ציוניים

גם לפי רבי שמעון הפאה הראשונה מועילה, ועכשיו בסוף השדה צריך לתת פאה רק על החלק שנשאר מהשדה (בשיעור אחד משישים מדברי חכמים)

לפי זה זה מועיל אם המחסן בתחילת השדה ולא בסופו. חוסך מרחק של הובלה... 

ואומר שצריך לתת בסוף השיעור. מותר לפי רבי שמעון גם להניח פאה אחרת העיקר שיהיה בסוף כשיעור. יש מחלוקת ראשונים בדבריו אם צריך אחד משישים בסוף  

או מספיק להניח קצת בסוף שיצטרף לאחד משישים בשאר השדה.