הזדהיתי כל כך עם התיאור שלך על הפחד מהכאב הבלתי נסבל (למרות שמסתבר שעם כל עוצמתו הוא נסבל- עובדה שעברנו את הלידות הקודמות ב"ה), בעיקר בלידות חוזרות, שאנחנו כבר יודעות בדיוק במה מדובר, והגוף שלנו זוכר את הכאב והמתח הנלווה.
והתחושה הזו שהבעל המתוק שלי, עם כל זה שהוא נוכח, ומעודד ומתפלל איתי ועלי, בכל אופן לא ממש יולד איתי- וזו משימה שלי לבד עם הקב"ה...
הלידה השביעית שלי, היתה מפתיעה לטובה מבחינת הרופאים- עובר גדול, בלי אפידורל, בלי בעיית חילוץ כתפיים, בלי קרעים/תפרים, באמת ב"ה. וגם אני הרגשתי שמלאכים ממש עזרו לתינוק לצאת החוצה בקלות והקב"ה היה נוכח בכל לחיצה שלחצתי. ובמידה מסויימת הרגשתי שזו היתה הלידה הכי קלה שלי...
ואז, בהריון השמיני, פתאום הייתי מפוחדת מהלידה ברמות על. ולא ידעתי איך אני אתמודד עם הכאב, ואיך בדיוק יולדים ולמה, למען ה', אני עושה את זה לעצמי שוב... וכנראה שלמרות החוויה החיובית שזכרתי מהלידה הקודמת, משהו בי זכר גם קצת אחרת...
קניתי את החוברת "הכנה רוחנית ללידה" (של דפנה חסדאי). קראתי את כולה, הכל היה נוגע ואמיתי אבל התחברתי בעיקר לפרקים שעסקו בנשימות בשילוב תפילה/פסוקים, וכמו שכתבה צביה בפירוט רב, זה מה שעשיתי בלידה השמינית, תוך כדי תפילות בלתי פוסקות. אז אני לא יכולה להגיד שלא כאב לי בכלל (בכל זאת "בעצב תלדי בנים"...), אבל ילדתי שוב בלי אפידורל והרגשתי הרגשה טובה של נינוחות, ושותפות מלאה לתהליך הזה שהגוף שלי עושה באופן טבעי כי הוא יודע ללדת.
בלידה התשיעית גם נעזרתי בטכניקה הזו, הצירים היו מטורפים ממש (פיטוצין בגלל ירידת מים ללא צירים), ולקחתי אפידורל כדי להשאר שפויה ומחוברת לעצמי, ועדיין הצירים היו גם היו... וגם פה הנשימות והפסוקים הפכו את כל החוויה לאפשרית ולא חוויתי תחושת חוסר אונים- כל הזמן זכרתי שהגוף יודע ללדת, ואני יכולה להיות שותפה ולהרפות מהפחד הזה שמכווץ אותי ומעצים את הכאב.
כמובן שמיילדת זורמת ונינוחה שמכירה תנוחות שיכולות לעזור ליולדת ומוכנה לתמוך גם על ידי דיבור מחזק ומרומם- יכולה לעשות את ההבדל (ואפשר פשוט להעזר בתומכת לידה שמתאימה לך, או כל מלווה אחרת שיכולה לעשות את מה שיעשה לך טוב).
והעיקר, שתלדי בעיתו ובזמנו, בקלות ובידיים מלאות בעז"ה!