קודם כל- לכל שקר יש יסוד של אמת, לכן ברור שיש אמת בדבריהם.
השקר לא מונע את האמת שבתוכו, אלא שבמקום לתקן הוא מקלקל עוד יותר.
הטענה הזו- היא טענה נכונה ועמוקה. שורשה בנושא שאנחנו קוראים לו צניעות.
הבעיה המרכזית היא שאנחנו לא מכירים את המושג צניעות באמת, ולכן אנחנו מתבלבלים
לחשוב שהצניעות שייכת ללבוש. הצניעות היא נקודה מרכזית בחיינו, היא מתבטאת בכל פן
מההתנהגות שלנו, והיא משפיעה גם על צורת הלבוש שלנו, אבל היא לא מתחילה שם.
הצניעות היא דרישה, לא פחות מזה, מהאדם, כפי שמופיע בנביא מיכה- "אגיד לך אדם מה טוב
ומה ה' דורש ממך
כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלקיך"
הדמויות הצנועות בעם ישראל תמיד שייכות למלכות. שאול המלך, רות, אסתר, הם דמויות
שזכו להיות מוגדרות כצנועות.
בתיאור הצניעות של רות, אנחנו פוגשים שלוש דוגמאות-
הראשונה- כל הבנות היו שוחות והיא לא, כל הבנות היו מתערבבות עם הקוצרים והיא לא, כל
הבנות היו לוקטות מהעומרים והיא רק מההפקר.
את שתי הדוגמאות הראשונות קל להבין. צניעות של לבוש וצניעות בין בנים לבנות. אבל למה המדרש מגדיר
הימנעות מגזל כ"צניעות"?
באותה מידה הצניעות מוגדרת כמביאה חכמה- "בא זדון ויבוא קלון ואת צנועים חכמה"- כלומר, עם זדון הלב
מגיע הקלון, ואילו עם הצניעות מגיעה חכמה.
לצניעות יש נקודת מרכז עמוקה בנפש שלנו. וחוסר ההבנה היא נוראית, כי היא מזיקה לנו בכל התחומים,
גם בצדדים שאנחנו רואים את הצניעות, ויותר במקומות שבהם אנחנו לא מזהים את הצניעות.
אני אחזור לרות- מדוע הימנעות מגזל היא צניעות?
צניעות היא יושר פנימי. במילים פשוטות יותר- צניעות היא דיוק.
כלומר, הצניעות היא עניין שבו גם כשאין מי שרואה אותך, אין מי שידע להבחין ולבחון מבחוץ, האדם מתוך עצמו
מדויק ושוקל את מעשיו בפלס. כאשר מלקטים בשדה, בתוך בלאגן והמולה של הקצירה והליקוט, קל מאוד לא
לשים לב, או לא לדקדק מאיפה בדיוק מלקטים, אם מההפקר או מהעומרים שאינם של הפקר, הם הרי אחד ליד השני.
הצניעות של רות גורמת לה שלא לקחת דבר שהוא לא שלה. שלה לצאת מהגבול שלה למקום לא ראוי.
אותו עיקרון חוזר גם לעניין הלבוש והעירבוב.
אם הבנו את העיקרון הזה-
לקחת מעבר למה שאני צריך- זה פריצות. כלומר זה לפרוץ את הגבול, הפך הצניעות.
וזה דבר מזיק מאוד. אם אני פורץ את גבול הצורך שלי, אז אני מזיק לעצמי ומזיק לאחרים.
כמובן שכשכל האנושות פרוצה(כמעט בכל נושא למעשה) והעיקר בחיים הוא שיהיה לי הרבה,
הרבה כסף, הרבה כבוד, הרבה יופי, הרבה וכו'...
אז מגיעים לנזק עצום ונורא לעצמנו ולכל שאר העולם.
באנגלית- מפונק נקרא spoiled, שזה בתרגום חופשי רקוב, הפריצות מרקיבה את הנפש.
כל דבר שהוא מעבר לגבול שלו הוא מזיק.
גם מים, גם אוויר. החיים שלנו תלויים בדיוק עדין ואיזון מדוקדק למעשה.
כשאנחנו עוברים את הגבול, אנחנו מזיקים לאיזון הזה.
הבעיה עם המקומות הללו היא כהגדרת הרב קוק "אוהבי החיות ושונאי האדם"- הם בעצמם לא מדויקים מספיק
בשביל להביא אותנו למקום של אמת, כי הם לא מבינים את האיזון הדק שבין האדם לעולם.
אז גם אם בשורש דבריהם קיימת טענה של אמת, כשהיא מגיעה למעשה, היא מזיקה מאוד.
אבל הם צודקים, וכל כוחם מגיע מכך שאנחנו באמת לא מתקנים את הנקודה הזו בתוכנו פנימה,
וגם בהנהגות החיים שלנו.