אנחנו רוצים לבכות. אנחנו רוצים לצעוק. אנחנו רוצים שאבא של הרב אשר יהיה בריא.

אנחנו רוצים להתחתן. אנחנו רוצים להיות בטוחים בהחלטות שלנו.

אנחנו רוצים לאהוב. ולהרגיש אהובים. ולזרום ולצחוק ולשמוח.

אנחנו רוצים להרגיש את הטוב. אנחנו רוצים גאולה.

אנחנו רוצים ילדים ולגדל אותם בקדושה ולקודש ובאהבה.

אנחנו רוצים להיות קשורים לקהילה אנחנו רוצים להיות קרובים לחברון. אנחנו רוצים לחיות ירושלים.

אנחנו רוצים להרגיש בנוח עם זה שאנחנו לא תמיד.

אנחנו רוצים לשתוק. אנחנו רוצים לדבר. אנחנו רוצים להיות בטוחים ולא לפחד.

אנחנו רוצים להתפלל. כל יום. כמו שצריך. אנחנו רוצים להרגיש קרבת ה'. ואהבה. אהבה אהבה.

אנחנו רוצים להאמין ולהיות אנשים מאמינים.

אנחנו רוצים להיות יהודים כשרים.

אנחנו רוצים לבטל את ההרשמה למועד ב' כי למה נראה להם שנעשה ארבעה מבחנים ביום.

אנחנו רוצים שיהיו הלילה עוד כמה שעות. או שתשע בבוקר של מחר ידחה.

אנחנו רוצים לדעת לנהוג.

אנחנו רוצים לדעת אנגלית. אנחנו רוצים לדעת לכתוב בערבית וגם לדבר ולהבין ולקרוא.

אנחנו רוצים משיח. ושאנשים יתייחסו ליום כיפור באותה קדושה ודחילו ורחימו שהם מתייחסים ליום העמאות.

אנחנו רוצים לדעת את האמת. אנחנו רוצים שהעולם ידע את האמת.

אנחנו רוצים לדעת את ה'.

אנחנו רוצים לרצות טוב.

הרבה התחיל כאן.

כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים

מסגרת שונה לתקשורת.

לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.

ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.

נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.

או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.

ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.

מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.

קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...

רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.

בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.

אין סוף. בסוף זה רק אני.

חורף בריא לכולם

אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול