הרב אליהו זצ"ל

בס"ד ופתאום עולה כמו רגש של געגוע סוער שוטף עוטף סוחף כמו ים לא רגוע החלום מתמהמה הדמיון מתפרע הזיכרון נוגע ובי הכול מתעתע. מחשבות מתרוצצות צצות במח. תהיות שאלות זכרונות בלי כח. לחשוב מאיפה באתי לחשוב איפה להיות לזכור במה טעיתי ליישם מחשבות לא ידוע מה יבא המחר ומה ישמור לי האתמול האם מה שהיה כבר נגמר? או שאזכור ואחרוט בחול את הפסגה מחשבות מתרוצצות צצות במח. תהיות שאלות זכרונות בלי כח. אז צריך לעצור ולנוח להמשיך לבטוח בכיוון הרוח. להמשיך להמשיך להצליח לשמוח אני צריך ללמוד איך לאהוב איך לצחוק. איך לכאוב לרצות לתת ולדעת לקבל לפעמים ללמוד איך להיכשל. להמשיך הלאה ולא לעצור להפנות מבט, חיוך לאחור לא לדאוג כל הטוב יחזור כי אם יש חושך, סימן שהצלחתי לראות את האור.

בס"ד מבוסס על סיפור אמיתי. נכתב לע"נ הרב אליהו זצוק"ל, שכל כולו היה לב אחד גדול, עד שהלב שלו לא היה יכול לשאת את כל הכאב של עמ"י. אחד הדברים שאני אוהב בשבתות חופשיות, זה השקט הנדיר של יום שישי בבוקר. אמא ואבא בעבודה, טלי באולפנה, אוריאל בבית הספר ותמר בגן. הכנתי לעצמי שוקו חם בכוס פלסטיק גבוהה, לקחתי שני קרואסונים, ושקעתי בריפוד המפנק של הספה הגדולה בסלון. לגמתי לגימה קטנה מהשוקו. הוא היה רותח. הנחתי אותו על השולחן וחיפשתי לי משהו לקרוא עד שהוא יתקרר. לקחתי את העיתון הראשון בערימה שהייתה בקצה השולחן. צריך להתעדכן קצת, חשבתי, לא יוצא לי לקרוא עיתונים בישיבה. העפתי מבט ונרתעתי מעט מעמוד השער זעקה הדלת נפתחה. אמא חזרה עם תמר מהגן. לפני שהספקתי להגיד לאמא שלום תמר קפצה עלי וחיבקה אותי, או יותר נכון- את הרגליים שלי. "דניאל", פנתה אליי, "נכון פעם אמרת שכל מוצאי שבת אז הולכים ילדים מהישיבה שלך לשמח חולים?" "נכון." "אז תעצום עיניים." "בשביל מה?" "כדי ל... כדי ל...", קימטה את מצחה הקטן, "כדי למשהו!" היא האירה כשמצאה את הביטוי המוצלח. עצמתי עיניים אבל הצצתי מעין אחת וראיתי את החיוך המתוק של ´ידעתי-שאם-אני-אתעקש-איתו-בסוף-הוא-יעצום´ עולה על פניה. היא פתחה את התיק הוורוד שלה והוציאה משם ניילונית מלאה דפים. "עכשיו תפתח", ציוותה. "עשינו בגן חבורה, בהפסקות, שעושה ציורים לחולים. קוראים לחבורה שלנו חבורת לב, ויש לנו בחבורה את גילי, ושיר, ואורית, וטליה, ואותי. וגם אפילו הצלחנו לשכנע בן אחד, את רועי", הוסיפה בעיניים נוצצות. "נכון איזה יופי שהצלחנו לשכנע אפילו בן לעשות ציורים ונכון בטח החולים יהיו שמחים ונכון ככה גם השם יהיה שמח כשהוא יראה איזה מתוקים עם ישראל הכי בעולם?" היא תלתה בי עיניים מצפות. המבט שלי נדד בין החיוך המתוק והתמים שלה, ועיניה המצפות, וידה שמושטת אלי עם הציורים, לבין העיתוק הזרוק על הרצה בסלון, שבינתיים השוקו שנספג בו הצליח להשחיר עוד יותר את התמונה מעמוד השער. שתקתי. היא הביטה בי בעיניים דואגות ולא מבינות. "הנה", נופפה בניילונית, "תראה איזה ציורים עשינו, יפים-יפים כאלה. אני ציירתי לב אחד, גדול. אתה יודע למה דווקא לב? כי פעם, מזמן, לא זוכרת מתי, הגננת אמרה לנו שכל עם ישראל שוב שתקתי. לא רציתי לומר לה מה אני חושב על הציורים הנאיביים של הילדות בגן שלה ועל האשליה הוורודה שהיא מציירת לעצמה. "למה אתה בוכה?" "אני לא בוכה." "לא נכון אתה כן." "תעזבי אותי כבר. הנה, תראי, אין לי דמעות." היא הנידה בראשה לשלילה. "זה לא אומר. אפשר לבכות בלב." * מוצאי שבת ישיבה. ההבדלה נגמרה. קפצתי לחדר, התקשרי הביתה – שבוע טוב, אמא, איך היתה שבת- לקחתי איתי את הניילונית ואת הגיטרה והצטרפתי בפעם הראשונה לקבוצה שיוצאת לשמח בבית החולים. התבוננתי בהם: בערך עשרים חבר´ה, כמה מכל מחזור. עדיין בבגדי שבת. שלושה עם גיטרה, שניים עם דרבוקה, שניים עם חליל ואחד עם קלרינט. השאר- ישירו בפה. צעדנו אל התחנה, חיכינו לאוטובוס, ונסענו. התיישבתי ליד חבר שלי, יאיר, שבדיוק היה עסוק חייכתי. עכשיו, כשהסתכלתי על הציורים בפעם הראשונה, ראיתי שגם כתובות עליהם ברכות: "שיהיה לחם ארבה חוורים מיאורית" "שלא יכאוב לך ביחלל ביחלל להולמים מימני טליה" "שתיהיה אכי כזק הפילו יותר מהריה גדול"- הופיעה ברכה בלי חתימה. טוב, זה בטח של רועי. הגענו לבית החולים והתחלקנו לשלוש קבוצות. בקבוצה שלנו היו שבעה: אני וגלעד עם גיטרה, יאיר, דוד וידידיה רק ישירו, יואב עם דרבוקה ונעם עם חליל. יאיר נכנס לבד לחדר הראשון, לשאול אם הם רוצים שנכנס. "אנחנו יכולים להכנס ולשיר קצת, לנגן?" התפעלתי מהניסוח: "אנחנו יכולים?". מהחדר נשמע בליל של קולות: "כן, כן, תיכנסו, למה לא, איזה מותק." סקרתי בזריזות את הנוכחים: החולה, גבר צעיר גלוי ראש, שוכב במיטה ומוקף במשפחתו הססגונית והצוהלת. "אתם רוצים איזה שיר במיוחד, או שנשיר סתם?" "לא, לא סתם, למה סתם", מיהרה הסבתא במבטא מרוקאי כבד, "תשירו ´מי שמאמין לא מפחד´". שני חמשושים צחקקו. אני ויאיר החלפנו מבטים נבוכים. "נו, שוין" הוא לחש באוזני וחייך. "מי שמאמין לא מפחד את האמונה לאבד" התאמצנו לסלסל, והסבתא הצטרפה ב´קולולולולולו´ ארוך ומושקע במיוחד, לקול מחיאות הכפיים הקצביות של המשפחה. הנחתי את הגיטרה, אין מה לעשות איתה בשיר הזה. רק יואב תופף במרץ בדרבוקה. "עכשיו תשירו", ביקש החולה כשהשיר הסתיים, "אממ... איך זה הולך. ´אני לא בן של מלך´... אה, לא, לא זה", צחק במבוכה, "כי אני בן של מלך." "של מידד טסה", עזרה לו מישהי שישבה לידו. "אבל תעזרו לנו", התנה יאיר. הסבתא לקחה את הבקשה ואת עצמה צעד אחד קדימה והתחילה לרקוד באמצע המעגל. יאיר נהג בטאקט והשיר הסתיים מוקדם מהרגיל. חייכתי אליו בהקלה. ברכנו ברפואה שלימה ושבוע טוב ועמדנו לצאת. אבל הסבתא לא וויתרה בקלות. "רגע, רגע, חכו. עידן מאמי, תחלק להם מהשוקולדים. אל תדאגו, זה הכל בד"ץ." הוא עבר בינינו ובידו המושטת חבילה של כיפכפים. כל החבר´ה התביישו להושיט את היד ולקחת אז כשהוא הגיע אליי כבר לא היה לי נעים להיות היחיד שלוקח. הסבתא צקצקה בלשונה באי שביעות רצון. "תביא לי, כפרה, אני אחלק", לקחה ממנו את השקית ונתנה לכל אחד שוקולד ביד. כולם לקחו. "אתה רואה, עידני, ככה מחלקים!" אמרה בתרועת ניצחון. צחקנו. כמעט שכחתי. "אממ... יש כאן ציורים של ילדות בגן, אם אתם רוצים." נתתי אחד לילד הקטן שישב ליד הסבתא. "איזה מתוקים!", התלהבה הסבתא, "אפשר לקחת כמה לנכדים? ה´ ישמור אתכם." "תהיו חזקים, אתם הנוער!" קרא אחרנו מישהו כשיצאנו. חמשוש אחד צחקק לי באוזן: "שמעת? אתה הנוער." נמאס לי מהחמשושים המצחקקים האלה. "כן, תודה, אני ארשום לי ביומן." עברנו לחדר הבא. במיטה שכב מבוגר ולידו ישבו שתי בנותיו ושני בניו. חסידים של תולדות אהרון, זיהיתי לפי הלבוש המפוספּס. פיאותיו הלבנות הארוכות והמבט העמוק שנשקף מעיניו שיוו לו מראה אצילי. "שולם עליכם", קרא לקראתנו בקול צרוד. "עליכם השלום", השבתי. "אתה רוצה איזה שיר מיוחד?" "לא, זה בסדר, כל מה שתשירו זה טוב." ידידיה ויאיר התחילו ביחד: "אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה". שני הבנים שלו עמדו מהצד והסתכלו. הושטתי להם את ידי והם הצטרפו לריקוד. "ועושה נחת רוח, ועושה נחת רוח, נחת רוח ליוצרו". הבת הצעירה צילמה אותנו. "והיה כעץ שתול על פלגי מים, על פלגי מים" התחיל יאיר את השיר הבא והריקוד נעשה סוער יותר. עברתי בין היושבים והצעתי את הציורים. האב חייך וסירב בנימוס, הבת הבוגרת הסמיקה וסירבה בביישנות, והבת הקטנה לקחה שניים. "אחד לאחי הקטן, מוישי." "תתקרבו לכאן", קרא לנו האבא כשהשיר הסתיים. הוא השתעל פעמיים. "אשריכם ישראל. אמרו חז"ל במסכת סוטה דף יד עמוד א´: ´תורה - תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים." הוא התקשה לדבר, והמשיך באיטיות: "תחילתה גמילות חסדים, דכתיב "ויעש ה´ אלוקים לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם", וסופה גמילות חסדים דכתיב "ויקבור אותו בגיא"´ זה מה שקרא שלמה ´תורת חסד´. יהי רצון שבזכות הגמילות חסד שאתם עושים, שתזכו להגדיל תורה עברנו לחדר הבא. במיטה שכבה בחורה חילוניה ולידה ישב בחור עם מחשב נייד פתוח על ברכיו. "תיכנסו, בשמחה", הזמינה אותנו, "לי קוראים סיגל וזה הארוס שלי, תומר". הוא הרים לרגע את עיניו מצג המחשב וסקר את חבורת הנערים מגודלי הכיפות והפיאות, ואז החזיר אותן באדישות אל הצג. התבוננתי בשריטות שעל פניה של סיגל ובצינורות המחברים בין גופה למכשירים שלידה. שריטה בולטת ומכוערת חיברה בין קצה העין שלה לסנטרה. צל חלף על פניה. "אנחנו היינו אמורים להתחתן השבוע", הסבירה בקול שבור, "אבל בשבוע שעבר נפצעתי בתאונת שתיקה עצובה השתררה בחדר. תקעתי את מבטי ברצפה ולא ידעתי נכון מה להגיד או לעשות. יאיר התחיל בקול חלש "שמח תשמח". הצטרפנו אליו בזריזות עם כלי הנגינה והשירה הרעידה את החדר ואת הלב. "שמח תשמח רעים רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם..." יואב תופף בדרבוקה בכל הכח והחבר'ה התחילו לרקוד. העפתי מבט אל תומר. את הבעת הפנים האדישה-לגלגנית החליף חיוך קטן שהתגנב בזווית פיו. הוא סגר את המחשב. יאיר ניגש לסיגל ושאל אם היא רוצה שיר מיוחד. היא שמה לב שכשהוא מדבר איתה הוא לא מסתכל עליה ישירות והתאמצה לכסות בשמיכה את גופה שהיה מכוסה בגופייה. ניכר היה שזה עלה לה בכאב. יאיר ואני החלפנו מבטים. "יש שיר ששמעתי ברדיו ונורא אהבתי, אבל אני לא זוכרת את המילים." פנתה אלינו, נבוכה. "נראה לי שהשדרן אמר שזה חלק מהתפילה שהאמהות מתפללות על הבנים בהדלקת נרות. אולי אתם מכירים?" יאיר הנהן. נעם התחיל עם החליל, אני וגלעד הצטרפנו עם הגיטרה, יאיר, דוד וידידה גייסו את הקול הכי עדין שלהם. עצמתי עיניים. "וזכני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים אוהבי ה´ יראי אלוקים אנשי אמת זרע קודש בה´ דבקים". הבטתי בסיגל. דמעות התרגשות ירדו מעיניה, מרטיבות אט- אט את השריטות שבפניה. גם בעיניו של יאיר נצצו דמעות. אולי גם בשלי. הקולות נסקו, רכים ומתחננים כמו שרק תפילה של אמא יכולה להיות: "ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים ובכל מלאכת עבודת הבורא." התלבטתי אם זה יהיה מתאים, ובסוף הצעתי: "יש לי כאן ציורים שאחותי הקטנה ביקשה ממני לחלק". סיגל ניגבה את הדמעות וחייכה. היא בחרה ציור אחד שמצויר בו איש ואשה ובית ולמטה כתוב: "שיהיה לך החי טוב בהולם הואבת גילי". אזרתי אומץ והצעתי ציור גם לתומר. הוא סירב. כשכולם יצאו הוא קרא לי בחזרה. הוא הושיט שטר של 200 שקל ואמר: "תשמע אחי, בחיים לא חשבתי שאני אתרום לישיבה, אבל קח, תן את זה לישיבה שלכם." החבר´ה עברו לחדר הבא אבל אני מצאתי לי פינה שקטה, להיות לרגע עם עצמי. התיישבתי על כורסה בלובי של בית החולים, שוקע בריפוד המפנק. המילים של תמר באו וליטפו אותי ברוך, מעבירות בי צמרמורת נעימה: "הגננת אמרה לנו שכל עם ישראל זה כמו לב אחד כי באמת באמת כולם אוהבים אחד את השני". פתאום גם העיתון ההוא, השחור, צף מול עיני. בעיני רוחי ראיתי את כותבי העיתון ההוא כמו זבובים שעפים ומחפשים זבל, ואת הילדות מהגן של תמר נשאר לי עוד ציור אחד בניילונית. עוד לא ראיתי של מי הוא. הוצאתי אותו בעדינות ונישקתי אותו בעיניים עצומות, שואף לקרבי את הריח המשכר של צבעי הפנדה. פתחתי את העיניים באיטיות. בינגו. זה היה הציור של תמר: לב, אחד, גדול.

ערב ט' באב. אני יושבת בביתי וקוראת את סיפורי הקדושה על הרב מרדכי אליהו זצ"ל. וליבי דואב. הכיצד לא הכרתי את גדלותו עוד קודם פטירתו? הכיצד חי בתוכנו אדם עצום ומיוחד כדמותו ולא זכיתי לפגשו או לשמוע את פניני חוכמתו מעולם.? בזמני גאולה אנו נמצאים. אין בכך ספק. מריחים את זה באוויר. וליבי בוכה לקב"ה. אבא שבשמיים. איך ננהג ללא רועה? עמ"י זקוק להנהגה אוהבת, חכמה, רגישה ורוחנית. והתחושה היא שנותרנו לבד. ידוע שאין הקב"ה מעמיד אדם בנסיון שאינו יכול לעמוד בו. ומתוך זה כלל עם ישראל כולו. אך, קידשא. אנא ממך! גאל אותנו ברחמים. אנחנו אוהבים אותך כ"כ. עמ"י עובר כל כך הרבה ייסורים. מתחננים לפניך. קרב לנו את קץ הגאולה.

לפני כשעתיים התבשרנו על מותו של מו"ר הרב מרדכי אליהו זכר צדיק וקדוש לברכה. אי אפשר לתאר במילים את התחושה הנוראה המלווה את הידיעה המחרידה: "יתומים היינו – ואין אב". ניתן לדמות זאת לתחושה המלווה נוסעים המפליגים בלב ים, כשהם רואים איך קברניט האוניה עוזב את הלוחות והמכוונים, ומפקיר את הנוסעים לחסדיהם של גלי הים הסוערים. אני זוכר את השיחה הראשונה שלי עם הרב. כילדים בכיתה א' נסענו לקבל את ה"חומש" מידיו של גדול הדור. היינו ילדים, אך חשנו את הקדושה, את הצדיקות, את הגאונות ויותר מכל – את האהבה. אהבה גדולה לבורא עולם, אהבה שופעת ללא גבולות. אהבה מדהימה לכל יהודי ויהודי, ויכולת קבלה מדהימה של כל אחד ואחד. אהבת תורה על כל גווניה, המתאימה לאדם ששלט בכל מכמני היהדות. אהבת ארץ ישראל שהובילה אותו להילחם את מלחמתה ביד חזקה ובזרוע נטויה, ללא מורא, באותות ומופתים. מופתים. מופתיו הרבים של הרב אינם צריכים לפרסום. משפחות רבות בישראל מסתובבות עם סיפורי ישועותיו של הרב, ברכותיו החמות ועצותיו הנפלאות היו לשם דבר. הרב היה זמין ונגיש לכולם: בפקס, בטלפון ואפילו בבית. הבית של הרב. זו היה הפעם הראשונה בה שוחחתי עם הרב. כנער בן 15 שבתתי בישיבת "מרכז הרב" בירושלים, השוכנת בסמיכות למקום מגוריו של הרב. דלתו של הרב הייתה פתוחה בכל ערב שבת. כחצי שעה לפני כניסת, ועד לזמן מנחה ניתן היה לבוא ולדבר עם הרב. זכינו, והגענו – 3 בחורים צעירים, ומלבדנו אין איש. במשך חצי שעה ישבנו אל מול שולחנו של הרב וזכינו לברכות ואיחולים, תשובות בהלכה ובגמרא, אמונה והשקפה. כך מתחברים להם הזיכרונות. צפים הם ועולים... עוד זיכרון, ועוד אחד. הרב עולה על הדוכן, ואני, בעניים דומעות מברך "שחלק מחוכמתו ליראיו" בשם ומלכות. מלווה את הרב ביציאתו מן האולם, רואה אותו מחייך ועונה לכל אחד כאב רחמן. אב רחמן היה הרב גם ליונתן פולארד. הרב היה אחד האנשים היחידים בעולם שביקרו אותו בתאו בכלא השמור ביותר בארה"ב. פעמים מספר טס הרב להיפגש עמו ולהחיות את רוחו. להחיות את הרוח. הרב היה בן לשושלת דורות של פוסקים ומקובלים. אביו היה תלמידו הקרוב של ה"בן איש חי" – שכולם ראו ברב את ממשיך דרכו. דרכו של הרב בפסיקת הלכה היה מיוחדת מאוד, והוא התאמץ ופעל רבות לשימור מנהגי בגדד, ולחיבור הנגלה והנסתר. הרב אליהו היה מגדולי המקובלים בדורות האחרונים, והיה מקושר בעבותות אהבה ל"בבא סאלי" ולרב מרדכי שרעבי זצוק"ל. הרב השתתף במלחמת השחרור כמגן על הרובע היהודי בירושלים. העיר בה זכה לכהן כדיין. בשנת תש"ך הצליחו מאמציו של הרב להעלות את עצמות החיד"א לארץ, בד בבד עם התמנותו לדיין בבית הדין הרבני בבאר שבע. הרב היה הדיין המכהן הצעיר ביותר בישראל. לאחר ארבע שנים בלבד עלה הרב לכהן בירושלים, ובשנת תשמ"ג התמנה לרב הראשי לישראל יחד עם הרב אברהם שפירא זצוק"ל. הקשר בין הרב לרב שפירא היה חזק מאוד, והוא התפרסם במיוחד בשעה בה שניהם הוציאו פסק הלכה לסרב פקודה בעת פינוי ישובים יהודיים. הרב היה עשוי ללא חת ולא היסס ל"הסית" לסירוב פקודה. מול עיניו של הרב עמד דבר אחד: דעת תורה, וכל דבר אחר לא היה שווה בעיניו. הרב פעל רבות לאיחוד כוחות בעם ישראל והשתדל שלא להיות מזוהה עם מפלגה מסוימת. הרב קיבל בלב פתוח יהודים מכל רחבי הקשת הדתית והפוליטית, וביוזמתו נפתחו כמאה גרעיניים תורניים ברחבי הארץ שפעלו להרבות תורה ואהבה בעם ישראל. הוא עמד בראש כולל "דרכי הוראה לרבנים" וחינך דורות רבים של פוסקים דגולים. בשביעי של פסח תשס"ח לקה הרב בליבו ואושפז ב"שערי צדק" בירושלים. מצבו של הרב עלה וירד מאז, וכשנשאל לסיבת מחלתו אמר: "צריך לכפר על עם ישראל". תפילות רבות התקיימו בכל רחבי העולם לרפואת הרב, גברים ונשים, ילדים וזקנים, דתיים ושאינם כאלה. הזיכרונות מתערבבים. סוערים. זיכרון אישי של ילד, נער ובחור. זיכרון של אומה המחפשת את דרכה. זיכרון של עולם פסיקה אדיר המחפש מענה. זיכרון של תורת-סוד מופלאה, תורתם של יחידים, תורה הנצרכת ביותר לדורו של משיח. סערה של דור המאבד כ"כ הרבה תלמידי חכמים בזמן כה מועט. סערה של תקופה בה עם ישראל נמצא בלבטים על מהותו, ואין לנו מנהיג, אין לספינה קברניט. מעות יש לנו, ואין לנו שולחני לפורטם. אין לנו שולחני היודע לתת זכינו ל81 שנים בהם הרב היה בתוכנו. "תורת אמת הייתה בפיהו, ועוולה לא נמצא בשפתיו, בשלום ובמישור הלך... ורבים השיב מעוון".

לע"נ הרב אליהו המלחים מסתובבים כבר שבוע בפנים קודרים, ואין שירתם נשמעת. חבלי הספינה חורקים והרוח נושמת דרך המפרשים, כבכול יום אך אין שירת המלחים נשמעת. וספון בחדרו, הרחק מרוח ים רב החובל החולה. ואין שירת המלחים נשמעת. ואני, נער סיפון מקרצף את חלקי מזמזם לי בשקט על שירת המלחים שאינה נשמעת. ופתע, חרדה אוחזת בכל המלחים מתרוצצים אנה ואנה ואין שירתם נשמעת אך פניהם מודאגים ופה נרכן אל אוזן. הם עושים מלאכתם נאמנה, אך שריריהם רפויים כאילו לא רצו לחשוב על הצעד הבא שפתיהם קפוצות מתוך כובד ראש ואין שירתם נשמעת. ופתאום, זעקה ואני הקטן אינני מבין למה משפילים המלחים ראשיהם ועיניהם נוגות ולמה זה הם עוזבים את מלאכתם ואני הקטן, אינני מבין למה זה פתאום הספינה שוקעת

לקוט לך שושנים, אד-ני, באדום ולבן. את המובחרות ביותר את הנקיות והשלמות ביותר את המיטב שיש לך ביננו. סיפורים משלים ודברי תורה שיעורים ניגונים ויראת שמים אהבת ישראל מזוקקת הכל טבול מושקה ומגולל יחדיו באיש אחד. יחיד ומיוחד. ברב. כמה הרבה זכיתי לשמע ממך, וכמה מעט. בעיניים מעוננות מצועפות בדמעות מלווים את הרב. בדממה של צידוק הדין, ובתקווה גדולה שהנה הנה- משיח בא

ניתן לראות עוד יצירות באתר www.gstore.co.il

לעוצמת אלומת האור שבקעה מהמגדלור לא נחשפנו, רחקנו ממנה שנות אור ובהוד מילה לא נידע לשזור רקמת חיי אור של גדול הדור אך נגיעתינו שהיתה בקצה הזרקור בדם ליבנו נחקקה, לעד אותה נזכור ועתה בים אפילה אבדנו כשכבה האור תרים אחר קרן אור, משם אליו לחזור רק נדע לקונן על שהיה הוא לנו ואיננו על חוטי זהב ששזר בעורקינו על הבזקי אור שהבזיק בנו ואיננו