בטרם

נוקש וחושש,
מגשש ובולש,
די חשוך ושומם כאן,
בטרם.

למזכיר אדמוני,
מגלה פעמי,
הרופאה כבר הגיעה?
בטרם.

המזכיר קצת קוצף,
את זקנו מלטף,
הרופאה לא תפציע,
בטרם.

שום דבר לא קורה!
את המלח זורה,
ריקני ואפור עוד,
בטרם.

ולפתע סונט,
את ליבי הוא לופת,
אין כאב ואין מום כלל,
בטרם.

ואמעד לי רצוץ,
אל השלג

חושך.
מהדהד מכל עבר
משתקף על כל פנים
וחוץ, וגבולות
ומה שמאחור להן.

הגינות, מוסר
נותצו בידי אופל
ומעטה סמיך של שקר
צבוע כחיוכיו,
כהבטחותיו הריקניות
מחולל כאן.

אין בחוץ ולו כוכב זעיר
גוונים עמומים שירמזו
אף להפך, מתעצמת
העלטה.
מתגברת, מעיקה-
ותמיהה נמהלת
בשאלת -

העוד מעט
תזרח
כאן,
שמש?

יער, חושך, שקט
מהלכת, מפזממת
מנגנת, מתבגרת..
החליל סופג הכל
על כל רגש הוא יכול
תשוקה, עומק, פנים
הכל נמצא בפנים
בחוץ זה קצת אחרת
אבל
ביער
אמת
הטוהר, הפנים
מקרין על החוץ
פשטות
טוהר בראשיתי
שמחה מבפנים..


קולות, ניגון
אי שם מבין העצים
מקסים ואמיתי...

מוקסמת
מחפשת
בין השבילים
אחר הצלילים שאבדו לי
מחפשת

אין ספק, הִתגעגעת ללילות הארוכים -
למבט המתערפל, העפעפיים הדבוקים,
המחשבות המתפזרות, הזִכרונות המִתדפקים,
הכוכבים המקרינים גורל חתוּם ומרחקים.

תודֶה: התגעגעת לקהוּת החושים,
לעייפות המְחַפָּה על הכאב המוּחשי
של עצב חשוף מדי, של עודף-אנושי,
של הפגם המוּבנה, החיסרון מבראשית.

***

בסוף בסוף
מעבר להרי האושר-
עוד מסתתר בך, ממתין לשעת כושר
הזאב

***
יוֹם יוֹם הִיא מְדַבֶּרֶת אִתִּי
עַל יוֹמָהּ
וְכָךְ הִיא מְדַבֶּרֶת:
בְּטֶרֶם הֱיוֹתִי הָיִיתִי נְקֻדָּה
חֶלְמוֹנִית רַכָּה בְּרֶחֶם הָאוֹר
וְיָנַקְתִּי מִתּוֹךְ שִׁלְיָתוֹ
וְנָשַׁמְתִּי אֲוִיר
פִּסְגוֹתָיו
וְרָאִיתִי מִסּוֹף הָעוֹלָם
וְעַד סוֹפוֹ אֶת
אֵינְסוֹפוֹ
עַכְשָׁו, הִיא אוֹמֶרֶת לִי:
בָּא לִי לְבָרֵךְ אוֹתוֹ
וְלָמוּת
וְלֹא

עוד מעט, אולי רק עוד רגע
נישא את כפינו אל מרום
והנה תשובתו לפתע
עוד לפני שנפגע במקום

תפילה, בקשה ותחנון
נכין, וסלינו נמלא
וטרם נעמוד ברינון
הוא שחוק את פינו ימלא

שיחה בשדה או בכרם
לפניו נביא ונתנה
והוא שהבטיח: בטרם
יקראו ואני אענה

הוא תמיד שם
תמיד היה
כשהכל עוד לא התחיל
לפני שנדלק האור
ואפילו חושך לא היה
לפני שמישהו אמר דבר
או שאל שאלה
כשלא נוצרה אף יצירה
לפני המבוא, ההקדמה והפרולוג
בקושי הייתה שם כריכה
ולא היו נסיכים ומלחמות
כי לא הייתה ממלכה
ולא אדונים ועבדים
כי לא היה בשביל מה
אבל הוא היה
והוא מלך
בטרם כל יצור נברא
אלוהים יודע על מה
בדיוק

כְּבָר גָאַל הַמַּלְאָךְ
כְּבָר שָׁמַע יִשְֹרָאֵל
עַפְעַפַּיִם כִּמְעָט וְכָבוּ

רָק עוֹד רֶגַע אֶחָד
עוֹד מַבָּט
עוֹד לִטּוּף
רָק עוֹד רֶגַע אֶחָד שֶׁל יַחַד
טֶרֶם לְבָד שֶׁל חֲלוֹם

צירופי מילים חלולים בי
הקודשבורכו ריבונו של עויילם
אלוקים
ארובות עיניי פקוחות בכוח
תפילות שבורות כנפיים.


ביקשתי כבר יותר מדי.
[אומרים שהאושר מגיע
במנות קצובות אחרי
התנהגות טובה]
מה בכלל אכפת לך ממני
אחת ממיליארדים שזועקים אותך.


איך יכולת לבקש ממני לומר:
מודה

-

בְּתוֹךְ
הֶחָמִימוּת הַמִּתְנוֹעַעַת
תַּחַת הַנֵּר הַדּוֹלֵק שֶׁמַּיִם רַבִּים לֹא יְכַבּוּהוּ
עוֹמֶדֶת לִבְקוֹעַ אֶל הָעוֹלָם
לָתֵת בּוֹ מִצְמוּץ עֵינַיִם רִאשׁוֹנִי
לָתֵת בִּי חַיִּים.
***
בְּתוֹךְ
עֲנָנָה לְבָנָה
תַּחַת הַמְּנוֹרוֹת הַדּוֹלְקוֹת בְּבָסְרַהּ שֶׁל אַהֲבָה
מְחָיֶכֶת בַּיְשָׁנוּת אֶל הָעוֹלָם
מַבְקִיעָה שְׁכָבוֹת שֶׁל לֹא-אֲנִי
מְחַכָּה

ולפעמים כשהשקט עוטף
אני בסיפור חיי מדפדף.
מתוך השורות ניבטות לי מילים,
המילים של חיי, של כל הרגעים.
האלה שאינם, אלה שיהיו,
אלה שישמחו, אלה שיבכו,
האלה שלא רציתי להודות בקיומם,
האלה שיקרו ולא ארצה לשמוע אותם.
ובאמצע אני, בזמן ההווה,
יושב וחושב, מחפש כוס קפה,
תוהה לעצמי מה מעשיי?
תוהה לעצמי לאן ילכו רגליי?
תוהה לעצמי מה עוד יבוא?
תוהה לעצמי
ותו

נהרות של דיו
נשפכים מהעט הנובע,
חורצים את נתיבם –
אפיקים רחבים
על פני מדבר אינסופי של דממה מהדהדת.

מילים מחרישות אוזניים
מתגלגלות על פני המרחב,
כסלעים
על מדרון הרי – בראשית,
כרעמים
על פני שמי קדם.

דמותי הזעירה -
אינה אלא רסיס של חומר,
נבלעת בין גלים אדירים של רגש
המכים בחלל,
כלואים בקשר מוגבל
של סיבה ותוצאה.

אך

לפעמים אני לוחש
​​בקשה נוראה -
להחריב את היום
שלי.
לכתוש את היומיומיות
עד דק
שאוכל לנשוף מעליי
נסורת של שיגרה
רסיסים של גבול.
להעמיד את עולמי
על רגל
לחוג חוגה
שתיכלא אותי בתפילותיי.
לזעוק בלחישה
ללילה
שיגולל את האור
יעביר את היום.


ויהי השמש באה
ובשארית אורה
חושפת
תפר בין שמשי
שמנסה לקשור פצע מגליד.
תווך

תום בעינייך
ולפתע פתאום
עבר זיק
אדום
של בגרות

שקט בעיניך
ואז
משום מקום
בסער גלים
נשכחת ילדות

ושוב צחוק בעיניך
וכמעט נעלם
הכאב
כשיופיך שוב מכה בך
ורעד חולף
בלב

מה אתה אומר
במעבה בטני,
חי קרוב לקצה
ולא יוצא.
מותיר אותי במתח
שבין החיים לכמוס.

על משכבי בלילות התהפכתי
כלטאה על חוט הציפיה הדקה.
פוקחת עיניים גדולות בהיכון
ועוצמת בכאילו.
נעה אליך,
ואתה נעלם כאן.

ואני עוד בטרם היותי גוף אדם
אהבת נצח אז אהבתיך.
ובעת רדתי לעולם מעומעם,
בין אלפי אבידות ביקשתיך, חיפשתיך.

הן כמקדם אחד היינו,
ונועם אור קודש עלינו חפף,
ואני נשבעתי מעת שהופרדנו,
כי היות לאחד שוב הינני נכסף.

וטרם ארחיב צעדי,
אאיר לך פניי ואכסה פנייך,
אעצור בתפילה לאשר עימדי,
בעומדי למולך ועיניי בעינייך.

ועת אקדשך ואבחר בך, כאז,
ינגה

בידי אוחז זר, בכיסי הטבעת,
בבטני מליוני פרפרים.
המולת הרחוב בקושי נשמעת,
וכולם לי נראים כה זרים.
לבי מדלג, ידי קצת רועדת
מתרגש כמו עוד לא ראיתיך.
נפשי בשירה ושמחה מרקדת,
והרוק בפי כה סמיך.
חמימות בלחיי נעימה ומורגשת
מגלה לי שאת כבר קרובה.
מחפש את פניך - גם את מתרגשת?
האם אשמח למשמע התשובה?
מביט סביב, אל תוך ים אנשים
כל כולי מתומצת במבט.
בליבי

תמלא את הבית
ניגוני שחרית
אטול את ידיי
אברך על ביסקוויט
קלופי מסכות
נטולי מסכים
מונחת
שבועה
בינינו

תמלא את הבית
בלובן טלית
קול פתיחת
תיבות התפילין
פרוקי חרבות
מלכודות ומוקשים
בטרם
תקיץ
שגרתנו

צולם במצלמה ביתית פשוטה.

עֵת צִפּוֹר מְצַיֶּצֶת שִׁירָה אַחֲרוֹנָה
רָץ צְבִי תָמִיר בֵּין עָלֵי שׁוֹשַׁנָּה
לוׂטֶפֶת הָרוּחַ שְׁמֵי עֲנָנָה,
מְפַזֶּרֶת רֵיחוֹת הַדָּרִים כִּבְשָּׁנָה.

אֹדֶם רָקִיעַ וּפָז אֶל עֶלְיוֹן,
שׁוֹרֵק הֶחָלִיל עָלֵי שִגָיוׂן
מַנִּיחַ רֹאשׁוֹ בְּרַכּוּת הָקָטׂן
מֵנִיף תַּלְתַּלָּיו אֶל זֶה הַחִזְּיוֹן

שְחָרְחָרָיו מְלַטְּפִים סִלְעֵי יָם בְּגָּאוֹן.

גַּלִּי

הֲיִי מְחֻבֶּרֶת, שִׁכְבִי עַל הַגָּב!
יָד מְמֻחְשֶׁבֶת תִּרְשֹׁם פְּעִימוֹת.
חִדְלִי לְהִתְוַכֵּחַ. הוּא בְּסַכָּנָה עַכְשָׁו!
שְׁתֵּי רְצוּעוֹת חוֹנְקוֹת. מְאַיְּמוֹת.

כּוֹאֵב? מְדַמֵּם? הֲיִי מְמֻשְׁמַעַת.
קַבְּלִי עַל עַצְמֵךְ אַחְרָיוּת לְחַיָּיו.
הוּא חַי! הוּא חַי! אַתְּ דּוֹמַעַת.
מְחַכָּה לְלַטֵּף אֶת וְרֹד-לְחָיָיו.

הַשְּׂרֵפָה נוֹגֶסֶת. הַכְּאֵב

אֲנִי מַעְיָן שֶׁעוֹד לֹא פָּרַץ
מֶיְמָיי שְׁקוּעִים עָמֹק בּבֶּטֶן
הָאֲדָמָה שֶׁלִּי לֹא קִבְּלָה
מַסְפִּיק גֶּשֶׁם

אֲנִי חוֹצֶבֶת נִקְּבָה
מִן הַחוּץ
לְגַלּוֹת מַיִם צְלוּלִים---
מַתְחִיל לִהְיוֹת כָּאן חָשׁוּךְ בִּפְנִים
וְסָמִיךְ

אֲנִי הָאֲבוּקָה
שֶׁמְּחַכָּה
לָאֵשׁ

דרקון מעופף בפעולה (התירגום של שפרירית מ... )
צר לי על הזויית, ה"דרקון התעופף" ובטרם שיפור הזוית ):המקצה שיפורים :(התעופף"

מֵאָז הוֹפִיעַ הַזְּמַן
מְבַקְּשִׁים אַנְשֵׁי הַמַּדָּע
לַשּׁוּב וְלִזְכֹּר אֶת נְקֻדַּת הָרֵאשִׁית
אֶת יְפִי הַבְּרִיאָה
הָרֶגַע הָאֶחָד
לִפְנֵי הוֹפָעַת הָאָדָם
לִפְנֵי שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט
טֶרֶם הֱיוֹת נָהָר יֹצֵא מֵעֵדֶן
קֹדֶם פִּתּוּי הַפִּתּוּי

וְלִפְנֵי שֶׁנִּפְרְצוּ הַנְּחַלִים
לִמְחוֹזוֹת הַחֵפֶץ
וְהַיַּבָּשָׁה תֵרָאֶה
וְגַלְגַלֵּי

כמשה אל הארץ המובטחת
אליה לא יבוא.
כמה, אך בלבו יודע
שימות על הר נבו.

כדוד המגואל בדם
ציפה לבנות בית עולמים.
כרחל המייחלת לבן
ותקוותה קבורה בשירים.

רגע בודד ישנו בחיינו,
עצוב וכואב, נכזבה תקוותנו
ועם זאת מלא הוד עודנו.

ודוב חכם יגיד רק זו בלבד:
"חיי אקריב למען רגע אחד,
הרגע שלפני הטעימה מן הכד".

בְּהִתְהַוּוּת
בְּהִתְרַקְּמוּת
בְּטֶרֶם הִוָּצְרוּת.
כָּמוּס עִמִּי
סָמוּי מֵעַיִן
מְבֹרָךְ.

זְמַן רַב הוֹלְכִים,
בַּכֹּל מִכֹּל,
חוֹל.
נָחָשׁ שָׂרַף עַקְרָב
וְצִמָּאוֹן.
רַק מָזוֹן מְשֻׁנֶּה,
מִן
הַשָּׁמַיִם.
לְפֶתַע שֶׁלֶט:
'קָדֵשׁ,
אַרְבָּעִים קִילוֹמֶטְרִים'
שְֹבֵעִים מִן
הָאַכְזָבוֹת
רְווּיִים מֵי
מְרִיבָה
כְּמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם,
סוֹף.

בטרם אצא בדרכי אל עוד סתיו,
בטרם אפסע על שביל הזהב,
בטרם ברכה על ילדי, דם הברית,
בטרם אפתח שפתי בשחרית,
בטרם אלמד, בטרם אשמח,
בטרם אפריש ובטרם אקח,
בטרם אסעד ולפני אקדש,
בטרם אבדיל על מים ואש,
בטרם איילת השחר עולה,
אביט מסביבי - אחפש את כולם.
כי איך אכנס אל ביתי,
והנער איננו איתי?
ואיך אכנס לסוכת הקדושה
עם לולב מרוצץ וערבה יבשה,
אם עמי, אהובי,

בטרם
התוהו ובוהו
ויהי חושך
ויהיו המים
מגנים, מחיים
ורוחך אלוהים
מרחפת,
מלטפת,
עוטפת.

ויהום הסער,
ויתגעשו גליו,
ואור, וקור, וריק
מושלך ערום ועריה.
ואזעק
איכה?

ומאז אחפשך,
כי ידעתיך
בטרם.

בס"ד

בטרם היד על הדף תשוטט
בטרם אלחץ קלות על העט
אעצור רגע לחשוב ברצינות
מהי, בעצם, מטרת התחרות

מה צריך לכתוב, מהו ה"בטרם"
ואיך כותבים על הדבר הגורם
אם גם לו, יש מניע מקדים
ולמעשה, כמו שאלת ילדים:

האם "בטרם" זה החל מהשלב הראשון
או כולל רק את השלב שלפני האחרון?

אסביר בפשטות, למי שעדיין מבולבל
ולצורך הדגמה, אקח לרגע את יובל
יובל,

יעקב קראו בית עד שלא נבנה
מאילו שורשים צומח האור?
מאילו חלוקי נחל מתעוררים המים?
מאילו יללות תנים מתארך הבוקר?

והנה המייה רחש-לחישות
ומאות אלפי מלאכים
חונים בעמק המתגלה פתאום

בוקר שלא היה פה מעולם
ואת תולה את שטיחי הקיר שלך, רחל,
מתאימה את צורות הפתח
אל קולות הילדים

יש רגע אינסופי שהוא אותו רגע,
וזהו.
הרצף הכרונולוגי נדמה לו כבדיחה עצובה וזמנית,
כחומר מתכלה וסופי.
הוא דומה לקו פרשת המים.
לפני ואחרי נדמים לו כעולמות רחוקים,
לכן הוא גם התהום הפעורה שביניהם.


באותו רגע ממש,
על שפת אפיק עייף שפעם זרמו בו מים מהחרמון,
סייר־נַוָּד נואש זעק,
והוא לא ידע אם הוא זועק
על הנוֹד השבור או על שפת הנהר,
אל א-לוקיו או

התמונה הזאת צולמה בהפסקה שהיתה לנו לפני הכניסה למוזיאון יד ושם לאחר שיצאנו מהמוזיאון ירד גשם (סוער) וזה בעצם
הדגים את הסערה שהתחוללה בתוכנו. מכיוון שזה צולם לפני כן הרי שזה השקט שטרם הסערה תרתי משמע....

תני לי עוד מאלה הבְּשַׂמים
שאוכל לשאוף עוד מהעונג שאין-לו-מילים
שאוכל לאחוז, לחבק
חזק יותר, יותר חזק
לפני הבדידות, לפני הייאוש, לפני
יותר חזק
רק עוד קצת
מאלה הבְּשַׂמים

לו היה שֵֹיעַרך הֶרָטוב לי לריח בְּשַׂמים.

היא מחכה לי שאומר
שאגדיר אותנו יחד
היא רוצה בזה כמוני
רק שיש בה את הפחד
ולמרות שחיוכה
ממיס אותי ברגע
אף אני חושש לדעת
אם חבר או סתם קולגה
וכך שנינו מצפים
לראשון שכבר יעז
לחשוף אהבתו
בגלוי, לא רק רומז
מקוה כך לפחות
בעומדי מולה מצפה
שהרגש הוא סימטרי
רגע לפני שאפתח את הפה

לחיות ליד
בקצות הריסים להרגיש אותו
חולף לידך
להושיט את היד
לגשש
לבקש.

ממשבר למשבר הארבעים
וכוח אין ללידה
מתי תצא כבר
תצא
איפה אני.

בשולי האדרת
תן רגע לנשק להורי
לחזור לאחורי.
על מה ארוץ
אחבק.

תן רק שניה אחת
להיות
בן הבתרים
לגעת.

טֶרֶם נוֹצַרְתְּ
גַּעֲגוּעַ מָתוֹק
מַפְעִים אֶת מִקְצַב נְשִׁמָתִי

הֲאוּכַל?
לֶאֱסֹף אֶת שְׁבָרַי
לְהַחְלִים בְּתוֹכִי
לֶאֱהֹב עַד כְּלוֹת
בְּלִי כְּלוֹת

וְרֵיחַ פְּרִיחָה מְשַׁכֵּר
נִיצָן קָטָן מְפַהֵק
מְלַטֶּפֶת
לֹא קוֹטֶפֶת
יֵשׁ עוֹד מָקוֹם לֶאֱהֹב?

בּוֹאִי אֵלַי
יָפָה, רְגוּעָה, מְחַיֶּכֶת
וְגַלִּים שֶׁל אוֹר תִּזְרְעִי

כשתינוק בוכה
הוא מביט בי בעיני בר יוחאי מאשימות ושורף לי שדה.
ואני המלאך
שמכהו על פיו
ועם בושם ושיר אני מוציאה ממנו חיוכי הדסים.

ויהי ערב ויהי בוקר – בריאה חדשה
בריה חדשה
פלא-חיים, פנים מתוקות,
נטיעה חדשה עטורה חלומות.
חלום אבא ואמא – מלווים, אוהבים,
חלום סבא וסבתא – מנוסים, ותיקים.
עוד חלום משפחתי שעובר בדורות,
חלום של אומה – שורשים, מקורות.
מצטרף, מעטר, גם חלום של עולם,
חלום של טבע, של חי, של אדם.
כל אלה נקבצים אל נפשו של הבן,
הקטן, המתוק, הנראה כישן.
וחלום אל חלום מצרף – אות

עוד חיוורים השמים
וצח האוויר
חריפות ממלאת הריאות
וכראי הם המים,
קסום ושביר,
עוד על חול עקבות לא נראות

אין מורא, רק שגרה
הכול נהיר, מתוקן
המסך עוד שלם, לא הורם
אף מכאוב לא קרע
הדמעות משקן
ובלב אין אף תך שנפרם

עוד בטרם יסער, בטרם שמש יפנה
טרם פתע תצנח אדמה
בטרם נקרא - כבר אתה תענה
בדממה - את קולנו תשמע.

טרם שבאתי לכאן
לכסאו הייתי קרובה
לפני הגיעי עד פה
בחלקו הייתי גנוזה
ואך טוב ואמת וטוהר
ואך זוך, נקיות וקדושה.

ומשהו בי עוד זוכר
ומשהו היטב יודע
וכשרוח נושב בי, מתעורר
מתנער מהבל זמן ומתעתוע

וכשאפגוש פיסת יופי,גבורה או חכמה
ויתעורר ליבי, בלי ידעתי מדוע,
אבין כי הנה נזכר הוא אולי
בשלמות ההיא, וחש געגוע

בטרם

לילה מחוץ לחלון האבן.
ואת עוד מביטה, שותקת.
הוילון לא חושף את צמרת העץ
הנוקשת על החלון, מבקשת להיכנס,
ומחר עוד רחוק.
ואיש לא רואה.
את מסתובבת חסרת מנוחה,
מחפשת את הסוף.
ועוד לא בא הבוקר.
ורוח חודרת לך לעצמות,
בשעות האלו של לילה,
כמו מעולם לא הרגשת אותה.
ובכלל,
כל השעות האלו,
כשבחוץ עוד חושך,
וצרצרים גורמים לך תסכול.
וכלבים נובחים רעבים.
והטלוויזיה

נמחק