כתבתי את זה אחרי הגירוש, בכיתה ו'.
הים בוכה
מזיל דמעות
לא רואים
כי עיניו תמיד רטובות.
החול בעדינות כועס
בעיני רוחו רואה הוא
זר את השיחים רומס.
גגות אדומים הזכורים לטוב,
צחוק ילדים שהיה פה לרוב.
משחק כדורסל אחרון ומכריע
והדרור-
שאת קולו כבר לא משמיע.
רעש האוטובוס האחרון
מפר את הדממה
נושא איתו פרחים
שנעקרו מהחממה,
ושוב- כמו לפני שנים-
המקום הוא שממה.
'מה עשינו אלוקי?'
שואל הים.
'מדוע לא ישתכשכו עוד במיימי
במזג האוויר החם?'
והוא בוכה עוד, וזועק:
'ילד, מדוע ממני תתרחק?'
הגזרה היא נוראה,
דבר כזה עוד לא ראה...
הים, החול, הגגות והצחוק
הולכים עכשיו רחוק-רחוק --
"כי כך קבע החוק".
תגובהתגובות