פרק 2: סודות
גיל פתח את היומן והתחיל לקרא:
"ליומני היקר:
היום מלאו לי שלוש עשרה, לאף אחד לא אכפת. אולי אף אחד לא ממש יודע, אני רק מקווה שהיום אני לא אכבל מכות.
נמאס לי מהמקום הזה! ונמאס לי שאני יתומה! ומי אמר שמשום שאני יתומה אף אחד כבר לא אוהב אותי ורוצה אותי? מי מחליט את הדברים האלו? ומה הקשר לגרב רקובה? אני לא נרדמת בלילות מרוב כאב... כל גופי שורף מבפנים!- ואני גם לא מבינה על למה ומה מגיע לי מכות? מה עשיתי? אני לא מבינה את החיים האלו! אם אבכה זה לא יעזור ואם...
אני אולי קטנה אבל, כבר הספקתי להבין שהחיים לא הוגנים, שהחיים שחורים ואין להם שום תקנה!"
גיל היה חייב לסגור את היומן- "גיל בוא הנה רגע!"צעק אביו המאמץ.
"אני כבר מגיע" גיל היה המום מידי בשביל לזוז- 'הרביצו לה בבית היתומים? למה היא לא ספרה לי על זה?'חשב
"גיל!"קרא אביו שוב. גיל יצאה מהחדר והביט בהוריו."אתה בסדר גיל? אתה נראה חוור."אמרה אמו המאמצת בדאגה.
"אני בסדר, מה קרה?"שאל בקול מרוחק.
"הדר מחכה לך."אמרה אימו המאמצת בקול מודאג
"חיפשתי את אליאן בכל מקום לא מצאתי אותה."אמרה הדר בדאגה ודמעות בעיניה
"זה בסדר,תחזרי הביתה, אני אדבר איתך בבוקר באור יום יהיה יותר קל לחפש אותה מאשר בלילה. היא בטח לא תתרחק."חייך גיל מרגיע את הדר הנסערת.
"כן, אתה צודק. אני אדבר איתך בבוקר". אמרה הדר מהרהרת והלכה לביתה.
גיל נכנס לחדרו ושוב ישב לקרא ביומן הוא ראה שכתב היד של אליאן השתנה הוא היה מהיר יותר וגם רעד יותר וכמה מקומת בכלל לא ראו את המילים.
"ליומני היקר:
למה יש אנשים רעים כל כך? הגיע לבת היתומים עוזר מנהל חדש. והוא...והוא! היה חייב לעשות את זה נכון! לאנוס את ליזי..החברה הכי טובה שלי.. אני ראיתי את זה במו עיניי!!!
רציתי ללכת למשטרה- אבל הוא נעל אותי בחדר הזה! אני לא יכולה לעשות כלום...אפילו לקפוץ מהחלון אני לא יכולה הוא קטן מידי- אני כלואה כאן! הלואי ומישהו היה יכול להוציא אותי מכאן- אך בית היתומים מרוחק משכנים ובכלל מאנשים אחרים, אף אחד לא יכול לשמוע אותי צורחת!
מה אני עושה! מה אני עושה..מה יקרה עם עוזר המנהל יאנוס אותי?"
גיל לא יכול להמשיך- ככל שהמשיך זה נשמע יותר ויותר גרוע.
"מי את אליאן!"לחש גיל. הוא היה חייב להמשיך לקרא.
"יומני היקר:
השתחררתי מהכלא- אבל, אל תחשב שהמצב נהיה יותר טוב עכשיו העוזר מנהל ניסה לאנוס אותי היה לי מזל והוא לא הצליח לעשות את מזימתו אך, אני מרגישה שמשהו נורא הולך לקרות לליזי! אני מקווה שזאת רק תחושה."
לאחר שלושה ימים אליאן כתבה שוב.
"יומני היקר:
בשביל מה התפללתי כל כך הרבה זמן בסופו של דבר התחושה שלי התגשמה בצורה הגרוע ביותר ליזי חברתי הטובה! היא התאבדה!"
גיל נפל מהכיסא.
"אני לא יכולה יותר! אני בורחת מכאן!! זהו אני לא רוצה לגמור כמו ליזי. בטח יש מקום יותר טוב מזה! בטוח שיש בעולם מקומות טובים פשוט צריך למצוא אותם."
גיל חייך מעט.
"הצלחתי! הצלחתי, ברחתי מבית היתומים ומצאתי את אחי, בטח הוא ישמח שיש לו אחות נכון! אלי אמצא גם את הורי- אולי אחי ידע לאן הם נעלמו. סוף סוף היה לי מישהו שיגיד לי 'את חשובה לי' או אפילו טוב יותר 'אני אוהב אותך' או סתם יקשיב לי."
גיל הרגיש אשם וכמעט זרק את היומן כשנזכר שהוא חייב לדעת לאן היא נעלמה.
"יומני היקר:
אחי- גיל חושב שאני מוזרה ומתבייש בי ולא רוצה שידעו שאנחנו אחים. האם הגלגל חוזר על עצמו? אני עד כדי כך גרוע? אולי ציפיתי ליותר מידי? מה חשבתי לעצמי!ההורים של גיל ממש שונאים אותי... מה עשיתי להם שהם כל כך שונאים אותי? אני באמת לא יודעת! אם הייתי יודעת לפחות הייתי מנסה לתקן את זה- אבל...את מה לתקן! את מה לעזאזל! אני אתקן אני מבטיחה!! אבל את מה!"
'אני חייב להמשיך!'תבע גיל מעצמו ובמאמץ המשיך.
"ליומני היקר:
אחרי שלושה חודשים כאן הכרתי מישהו נחמד שמו גבריאל, בילינו כבר די הרבה זמן והוא אמר לי שאני מוצאת חן בעניין. אני מחבבת אותו"
גיל חייך- 'אולי היא אצלו.'חשב והמשיך.
"יומני היקר:
מה שחשבתי על גבריאל לא היה נכון- אני מרגישה כל כך מטומטמת! מה עשיתי הפעם? ראיתי אותם את גבריאל ולינוי ביחד, כשהוא דבר איתי הוא אמר: 'רק רציתי לגרום ללינוי לקנא אני לא באמת אוהב אותך' למה זה תמיד קורה לי!מה ההבדל בן החיים "החופשיים" לבית היתומים? הכול אותו דבר! אני שונאת את החיים האלה הם פשוט חסרי תקנה!"
גיל הרגיש כאילו תקוע לו גוש בגרון והוא לא רוצה לרדת. גיל עצם את העניים- "אך גבריאל! אני יחטיף לו מכות! "צעק. הכעס פמפם בעורקו הוא כמעט שבר משהו.
"יומני היקר:
למרות שגיל מתעלם ממני לפעמים ומתבייש בי, הוא אוהב אותי. אני יודעת את זה כי, הוא אחי נכון. ולמרות הכול, הוא יישאר תמיד לצידי."
גיל הסמיק- הוא לא באמת חשה כמה הקשר שלהם חשוב.
"יומני היקר:
עשיתי דבר רע! ממש רע!!- גיל שונאה אותי, גרמתי להדר חברה שלו לחשוב שאנחנו הינו ביחד, והוא כועס עלי ובצדק. הוא לא מוכן לדבר איתי.
האמת עכשיו אני מצליחה להבין את ליזי, היא כל כך צדקה. למה אני לא חשבתי על זה?! זה פשוט כל כך פשוט להרוג את עצמך כל כך קל שזה מפחיד.
מפחיד לחשוב שחייתי עד עכשיו ללא תקנה."
גיל הצטמרר- 'אוי לא שלא תחשב על זה אפילו!' חשב בחרדה. הוא מצאה את הדף האחרון של היומן.
"רציתי להרוג את עצמי אבל, אני לא מסוגלת לעשות את זה. אני פשוט פחדנית.
שמעתי את גיל אומר שהוא שונאה אותי, אני מאמינה לו- זה גם מגיע לי. אם אני לא מסוגלת להרוג את עצמי עדיף לי לברוח מכאן.
רציתי לאבק על החופש שלי אך, אני פוגעת באנשים במיוחד בגיל אז, עדיף שאני אשאר כלואה בחדר בבית היתומים ואמות מרעב."
גיל סגר את היומן שלפתע נפל פתק קטן.
"אליאן היקרה:
אני לא הייתי אמיצה מספיק כדי להתמודד מול החיים.
את האמת הרבה יותר אמיצה ממני! אני אוהבת אותך בכל ליבי! אל תשכחי אותי!
ואת בקשתי האחרונה:
כחי סיכון תאהבי ותתאהבי ותיראי גם את תקבלי אהבה בשפע, רק תאמיני!
ליזי."
גיל נשכב על המיטה ואמר לחלל החדר
"אני חייב למצוא אותה!"
תגובהתגובות