בס"ד
כל יום שעובר ראוי להנצחה.
כל יום שעובר זה רק קשה יותר.
לכאורה כל יום אמור לרפא, לאחות, לחפות על הכאב
אבל נדמה שככל שהימים עוברים,
ככל ששרדנו יותר
כך יהיה לנו יותר קשה לשרוד את הימים הבאים.
זה פשוט בלתי אפשרי להמשיך.
כל יום עם זריחת השמש קמים
והמציאות מכה שוב,
הולכים לישון וזה רק הולך ומחמיר.
היהדות הגדירה את השבעה,
את החודש,
את השנה
אבל היהדות שכחה להגדיר את הימים.
היא שכחה אותנו.
האבלים, שלא יכולים יותר בלעדיו,
שכל יום מציינים בלב עוד יום שעבר בבדידות
שקמים למציאות של בדידות כל אחד בנפרד וכולנו יחד.
שאוספים את השניות
מצרפים את הימים
כאב לעצב
ועצב לבדידות.
חצי שנה לבד.
תגובהתגובות