אליאן הלכה בכיכר ציון בירושלים. בין מסוממים לשתויים וגם קבצנים מלוכלכים כשלפתע, שמעה צעקה איומה. היא רצה לבדוק מה קרה וראתה חמישה בחורים לבושים בשחור תוקפים בחורה.
"הי!" צעקה, "תעזוב אותה!"
הבחורים הביטו בה ורצו לכיוונה. הם היו גדולים בהרבה אבל, מגושמים. אליאן חייכה והתחילה לתת להם מכות, כולם ברחו.
"איך עשית את זה?"שאלה הבחורה.
"טוב, זה סיפור של בית יתומים, בעצם בית היתומים לא רצה שיחשבושהם מקפחים את הילדים את רשמו אותנו לחוגים אחרי הצהריים..אז נשמתי לציור וקאטה " צחקה, אליאן הביטה בבחורה איך היא נעלמה.
למחרת אליאן עברה באותו המקום ברחוב הצר. לפתע, הרגישה מישהו תופס אותה.
"הי תעזוב אותי..!" צעקה.
היא נתנה לו מכה בפנים וירד לו דם מהאף. האיש הביט ועניו התרחבו הוא צחק צחוק פרוע. "יש לך יד טובה. " אמר. הוא סתם את פיה בסלוטייפ וקשר את ידיה ורגליה בחבל. אז לקח אותב למושב אחורי של מכונית. אליאן ניסתה להשתחרר מהחבלים ולפחות לדפוק על החלון בשביל להשיג תשומת לב אבל, היא לא הצליחה. לאחר כמה זמן האיש פתח לאליאן את הפה והמשיך לנסוע.
"אל תדאגי, אני לא אפגע בך! " אמר בחביבות. "לאן אתה לוקח אותי!!" צעקה
"למקום טוב..." אמר האיש בשלווה לא מוסברת.(יחסית לאחד שחוטף ילדה...)
"כן..בגלל זה אתה קושר לי את הידיים והרגליים.." אמרה אליאן בטון רוגז וציני.
האיש צחק ולא ענה. הוא הוציא לעצמו סיגריה ועישן. אליאן חשבה שהאיש לא ישים לך שהיא מחפשת משהו חד כדי לחתוך את החבל... בלי אזהרה מוקדמת האיש לחץ על הברקס, ואליאן עפה אחורה ואז קדימה, האיש רק צחק. " אני רואה! " אמר
אליאן חשבה שעדיף לה לא לנסות לברוח, לאחר זמן מה הביטה מסביב, ושמה לב שהיא כבר לא בירושלים.הם היו בכביש באמצע יער ורק מרחוק נראה כפר קטן.
האיש עישן עוד סגריה.
"איפה אנחנו?" שאלה אך לא באמת ציפתה לתשובה.
"בגולן" זכתה לתשובה קצרה.
אליאן פערה עניים ' בגולן!' חשבה בהפתע. לאחר כמה זמן לא ארוך המכונית נעצרה מול שער גדול בצבע לבן. השער נפתח והמכונית נכנסה. אליאן ראתה בניין גדול שנראה כמו מוסד או בית ספר. אליאן הוצאה מן המכונית בהתחלה נסתה להתנגד: " אין טעם שתתנגדי! אני יוציא אותך בכוח ואני לא רוצה את זה!" קרא האיש.
אליאן הביטה בו בעניים מזוגגות... ' לא שיש לי לאן ללכת... ' נזכרה בעגמומיות.
אליאן ניסתה לברוח למרות שידעה שזה בלתי אפשרי. האיש תפס את מפרקת היד שלה, "את הולכת איתי עכשיו!" כעס.
בניין בית הספר לא היה גדול במיוחד האמת שהבניין היה די ישן אך, מטופח. גינה גדולה של פרחים נצבת בכניסה ואליאן לא הספיקה לראות בדיוק, כי האיש רץ ואליאן הייתה צריכה להסיג אותו כי הוא תפס בידהה.
בתוך בית הספר היו שלטים עליזים שאליאן לא הספיקה לקרוא מה כתוב בהם.
האיש המשיך וסחב אותה לחדר המנהל.
הוא הושיב אותה על כורסה. בחדר היו עוד איש ואישה שהביטו באיש ואז בה.
"אתה יכול לסגור את הדלת.." אמרה האישה.
"את שמך בבקשה." אמר האיש בקול קר.
"אפשר להבין מה הולך כאן?? מה זה המקום הזה? " אמרה אליאן מבועתת.
האיש כעכע בגרונו, "כנראה היא לא קיבלה תדרוך..." אמר בחוסר הבעה.
"כאן זה בית ספר לאומניות לחימה." אמרה האישה בפשטות. "אני רונית סגנית המנהל וזה המורה ג'ק שאחראי לקבלת תלמידים." אמרה רונית וחייכה באדיבות.
"אני סנאסי ג'ק." אמר ג'ק בפנים חתומות שלא מבעות דבר- ענייו שחורות ועורו בהיר: "כאן לומדים גם משמעת! "
" וגם על צמחים, נלמד בשטח! ועל חברות ועוד..." אמרה רונית לאט ובחיוך.
" חסרים לכם תלמידים?!"
" לא, למה את שואלת? " שאלה רונית בתמיהה.
" כי האיש שהביא אותי לכאן חטף אותי!" מרוב כעס אליאן הסמיקה.
" או , אני מצטערת על זה... " אמרה רונית במבוכה מסיימת.
" אפשר לתת לך שאלות כדי שתצטרפי? " התחננה רונית.
" אני יכולה לתקופת ניסיון? 'מה אכפת לי..גם ככה אין לי לאן ללכת..זה לא שכיכר ציון יהיה יותר טוב.. ואם יהיה לי רע אולי זה יכפר לי על מה שעשתי..' חשבה אליאן בעגמומיות לעצמה.
" כן, לפחות שבועיים " אמר המורה והביט לעבר החלון.
" טוב, אני הולכת יש לי ישיבה, אתה יכול לטפל בזה ג'ק נכון? " שאלה רונית שאלה רטורית.
ג'ק הנהן.
" אז איך קורים לך ובת כמה את? " שאל בקרירות
" אליאן לוי בת 13. " ענתה בקצרה.
" כתובת? "
"אין"
ג'ק הביט בה מעבר לדף השאלון, אליאן הביטה ברצפה 'ואני רציתי למות...' חשבה לעצמה.
לאחר כמה דקות ג'ק שלח את אליאן לפנימייה לשון לא לפני שאמר לה להתייצב בבוקר בחדר המבחנים, אליאן באמת הייתה כבר עייפה.
היא נכנסה לחדר מרווח עם שולחן כתיבה גדול עם ספות וכיסאות, היה שם חלון גדול שנפרס לנוף אדיר ובחדר שלוש מיטות, אליאן בחרה את המיטה שליד החלון שלא היו בה חפצים כמו שני המיטות האחרות.
לפתע נכנסה בלי התרעה מוקדמת ילדה בגילה, " הי! את הילדה החדשה!! הי לי קורים סיוון! " אמרה בהתלהבות.
" הי לי קוראים אליאן... " אמרה במבוכה וגם הסמיקה מעט.
סיוון הייתה הרבה יותר גבוהה מאליאן, עיניה היו חומות דבש ושערה בצבע חום בהיר.
אחרי כמה דקות שסיוון חקרה את אליאן מאיפה היא ובת כמה היא, נכנסה לחדר עוד בת.
" איזה חום!! " צעקה בייאוש מסוים. " הי!! את הילדה החדשה!! " התלהבה לפתע גם היא והדליק ניצוץ בענייה.
" זאת אפרת..." אמרה סיוון כשהיא מציגה את הילדה. אילאן הבינה שכנראה היא המנהיגה.
" הי..אני אליאן..." אמרה בנימוס.
" היא מירושלים...והיא בת 13. " אמרה סיוון במקום אליאן.
" גם אנחנו בנות 13..." אמרה אפרת תוך כדי נסיון להסיר את השער השחור שנדבק לה לפנים מרוב זעה.
" טוב, מה העניין בואי נדליק את המזגן!! " צעקה אפרת והתחילה לחפש את השלט.
" אל תיקחי אותה קשה..תמיד חם לה.." אמרה סיוון וקרצה לה.
" זה לא השלט של המזגן?? " שאלה אליאן והצביעה על השולחן וחייכה מעט.
אפרת חייכה והדלקה את המזגן, אפרת סגרה את העיניים בהנאה ונאנחה. " סוף סוף! "
לפתע נשמעה דפיקה בדלת- " לפי הדפיקה בטח זה כפיר..." אמרה סיוון וגלגלה עיניים.
סיוון פתחה את הדלת ואליאן הציצה מעל כתפיה כדי לראות מי זה, רק את שערו הבלונדיני הצליחה לתפוס, הוא בצבץ לו מעל כתפה של סיוון.
כפיר פתח את הדלת בגסות מסויימת, "ערב טוב." אמר כפיר.
"מה אתה רוצה עכשיו?" אמרה סיוון בעצבנות.
"הי...ילדה חדשה!" התלהב כפיר "הי אני כפיר!" הצביע על עצמו בצורה מטופשת ומוגזמת.
"אני אליאן." חייכה.
"אז.." ניסה כפיר לומר "תפגשו בכיתה!" צעקה עלו אפרת והעיפה אותו מהחדר.
"אני הייתי ממליצה לך בתור החדשה לא לתת לו כל כך.." אמרה אפרת מתנשפת מרוב עצבנות.
אליאן צחקה אך הסתירה זאת, דווקא בענייה הוא מצא חן..
תגובהתגובות