בועות בשמים תכולים וגבוהים
שטות לעבר הרוע,
מפזרות חום ואור לשדות רדומים
שדות שלא תמו לגווע.
שקופות ודקיקות אך איתנות בכאב
משקיפות על פני קרקע קפואה,
וליבות בני אדם אדישים חסרי לב
שמזמן לא חוו אהבה.
בשמים מוכי חיוורון וחולשה
שוחות להן שתי הבועות,
כה חלושות הן וכה רפוסות
ללא הרף בולעות ופולטות.
בועות רוטטות את הקור כך חוצות
מפלחות בדממה את הכפור,
משתנקות מפיחות קצת תקווה וכוחות
וחונקות כל רצון לעצור.
בדממה בנחישות בכלים נפוצים
שופכים שפע של קדש וטוהר,
משמרים את הטוב ממלאים מצברים
מייחלים כבר לבוא עת הזוהר.
וכשהן מפזרות אור עולם בדממה
לפתע התחלנו לפרוח,
היאוש נס ליגון ושניהם לאנחה
ויקום נמלא עוז וכח.
תגובהתגובות