טענת שבשבילי, תמיד אתה כאן,
ופחדתי אותך, להעמיד למבחן.
אבל עכשיו, אין לי ברירה,
כשעצוב ובודד - זה נורא.
התקרבתי אליך מתוך הצרה,
עמדתי מולך בבהלה.
אני זוכר את עיניך באותה השעה,
שמאל מרחקת - ימין מזמינה.
רק שפתיי נעו וקולי לא נשמע,
מדבריי התעלמת, ללא מחשבה.
ואני מבולבל, מחכה לתשובה,
מבין, שכבר לא יהיה כבתחילה.
צער, כעס, עצבות, אכזבה...
אבא - עד מתי לא תבין, עד מתי לא תשמע?
תגובהתגובות