בעזרתו יתברך
הסיפור מוקדש לעילוי נשמתם של מיליון וחצי הילדים שנטבחו בשואה האיומה.
משפחת מרקוביץ לא היתה אחת מהמשפחות הבולטות בשכונה היהודית שבעיר לודז'.
האב, נתנאל, היה אדם עמיד שעסק בייצור בקבוקי זכוכית למשקה מוגז לכל רחבי פולניה.
האם, רייזל, הייתה עקרת בית שטיפלה בבנה היחיד, יעקב שמשון, במסירות נפש.
הימים ימי מלחמת העולם השנייה. יעקב שמשון כבר נער צעיר, פאות זהובות מסתלסלות בצידי ראשו, עיניו כחולות בהירות וחודרות.
יעקב שמשון עומד בחצר ביתו ומדבר עם חברו מילדות, יהודה זונדל.
לפתע, את הדממה מפלחת שריקה.
יעקב הביט בתימהון אל חברו, ולפני שזה הספיק להחזיר לו מבט פיצוץ עז ופתאומי כמעט וקרע לזוג החברים את עור התוף.
רייזל הגיחה מתוך העשן, כלביאה הבאה להציל את גוריה, וכשהגיעה לנערים המופתעים תפסה בצווארונם וגררה אותם אל תוך הבית.
כשנכנסו אל סלון ביתם הקטן, יעקב המזועזע הביט באמו שהתנשפה בכבדות וגמגם לעומתה "מ-מה ז-זה היה?".
אמו הרימה אליו מבט כואב ולחשה לפני שהתמוטטה על הספה בכבדות: "הנאצים."
פולין כבושה בידי הנאצים כבר שבוע שלם.
דירת המסתור של משפחת מרקוביץ, או ליתר דיוק - חדר המסתור של משפחת מרקוביץ היה ממוקם במרתף קטן בעליית הגג.
רייזל רכנה על הקרשים הארוכים והביטה דרך החריץ הקטן. לאחר כדקה של צפייה ממושכת בנוף ההרוס של לודז' פלטה קריאת אימה. בעלה, נתנאל, שנראה היה שהזדקן בשנים זחל לכיוונה.
"מה אירע?" שאל בשקט.
רייזל הביטה בבעלה, נתנאל, ולחשה באימה את המילה הנוראה שעברה מפה לאוזן בחודש האחרון:"סלקציה".
המשפחה הקטנה צפו בזעזוע במה שאירע ברחוב. נאצים פרצו לבתים, גררו אנשים, נשים, זקנים וטף באכזריות שלא תתואר. יעקב הביט בחריץ מולו, וראה חייל נאצי ניגש לאיכר פולני זקן ודוחף אותו לרצפה.
הנאצי שאג על האיכר:"ביסט סי ורהיימליכנד ג'ודן ?" ("האם אתה מחביא יהודים?").
האיכר המבועת לא ענה. הנאצי שלף את אקדחו וברגע אחד ובקורת רוח קטע את חייו של האיכר.
קצין אס.אס הרים את מבטו ועיניו קלטו את הצריף הקטן. "אייך רייכט ג'ודן..." ("אני מריח יהודים") סינן.
כמה מחייליו צעדו לכיוון הצריף הקטן והחלו בסריקות בחדרי הצריף. בעליית הגג סימנה רייזל ליעקב לבל יוציא הגה מפיו,כי מדובר פה בעניין של חיים ומוות. יעקב שמשון הנהן והפנה את מבטו אל החריץ.
לפתע את מבטו משך חייל נאצי שהכה נער יהודי. ליבו כמעט וחדל מפעום. זה היה ידיד הנפש שלו יהודה זונדל.
יעקב זעק "י-ה-ו-ד-ה!!!",ועד שקלט את חומרת המצב כבר היה מאוחר מדי.
שלשה חיילים עלו אל עליית הגג וחייכו בסיפוק. רייזל ונתנאל נצמדו לבנם היחיד . אך שום דבר לא יעצור שלשה חיות אדם שמעוניינים רק לרצוח ולטבוח.אפילו לא לב אוהב ורחום של אמא פולנייה.
הם עמדו שם בשורות ארוכות. גברים לחוד ונשים לחוד. הילדים נצמדים לאמותיהם בבהלה.
קצין אס.אס גבוה מתהלך הלוך ושוב מול השורות הדוממות עד שהוא נעצר מול שורת הנשים הבוכיות.
עיניו חיפשו משהו ולא מצאו את מבוקשם ככל הנראה. לפתע מבטו ננעץ על יעקב שמשון וחיוך רחב נמתח על פניו החיוורות. הוא צעד אל יעקב, ובהגיעו אל הנער הרועד הניח יד מרגיעה על כתפו ומשכו בעדינות אל מול כולם.
"ברצוני שתכירו את בן טיפוחיי החדש-"הוא רכן אל יעקב בכדי לשמוע את שמו.
יעקב אמר בקול שקט:"יעקב שמשון" ומיד הוסיף "המפקד".
הנאצי הזדקף ובקול מלא רחמים מזויפים קרא: "הו, זה לא שם לתת לבן אדם.זה שם של יהודי. של כלב. מעתה תיקרא אדולף, שמו של מנהיגנו הנערץ". הקצין הזדקף והצדיע במועל יד: "הייל היטלר!".
הקצין סקר את חייליו מן הקצה אל הקצה ואז אמר בקול שקט: "תעמיסו אותם".
לאחר כמה ימי נסיעה רצופה וצפופה ברכבת הקטנה הגיעו היהודים למחנה הידוע לשמצה אושוויץ.
הנוסעים ירדו מהרכבת,נדחפים בגסות על ידי חיילים נאצים.
בסופו של דבר הם סודרו שוב בשורות נפרדות לגברים ולנשים.הקצין האכזר סקר את קהל היהודים בחיוך מרושע.
על הרמפה עמד אדם לבוש בחליפה, בעל פנים עם תווים ברורים ומרכיב משקפיים.
הוא הציג את עצמו בתור ד"ר יוזף מנגלה.
מנגלה הביט בכל היהודים שעמדו לפניו והחל בסלקציה.אדם זקן התקדם לכיוונו, רועד מקור ומפחד.מנגלה הצביע לכיוון שמאל.לכיוון המוות. וכך הופנו אנשים לימין ולשמאל.לחיים ולמוות.
רייזל התקדמה לכיוונו של הד"ר.הוא הביט בה בריכוז לשניות מעטות.היה שקט נוראי בכל שטח המחנה.
עד שהוא הרים את ידו והצביע לכיוון שמאל. יעקב שמשון שעמד ליד הקצין זעק באימה "מאמא! לאאאאא!!!".
אך מאוחר מדי. האם נשלחה לתאי הגזים.למוות. הדבר האחרון שראה מאמו היה מבט רווי כאב ודמע.
ואז תורו של נתנאל, אביו של יעקב, הגיע.הוא נעמד זקוף ואצילי מול מנגלה. הרופא הביט בו,ויעקב נשם לרווחה. הוא נשלח לימין. לחיים. נתנאל רץ לבנו. הבן והאב התחבקו לשניות קצרות, אז הקצין הפריד ביניהם. נתנאל נשק לבנו על המצח והחל להתרחק. יעקב שמשון היה מופתע לגמרי: "טאטע,אתה לא בא איתי? טאטע! ט-א-ט-ע! א-ב-א!!!".
אך אביו כבר נעלם. יעקב שמשון שהיה מותש מאירועי היום האחרונים, ומזועזע מהפרידה הפתאומית נפל מעולף.
הוא התעורר כבר כעבור כמה ימים. הוא היה במיטה גדולה בחדר יפה מלא בתמונות של אנשים חנוטים בחליפות ומעונבים בעניבות מפוארות. הוא קם ממיטתו והביט סביב. היה שם שקט מתוח שניתן היה לחתוך בסכין.
אל החדר נכנס הקצין הגרמני.עכשיו יעקב שמשון בחן אותו מקרוב ממש.הוא היה גבוה, בעל עיניים כחולות בהירות ושיער בלונדיני חלק.הוא היה חיוור, ואצבעותיו היו ארוכות וכמעט שלבנות.
הוא חייך אל יעקב חיוך מתוח. "בוקר טוב, אדולף, ארוחת הבוקר שלך מוכנה, אז קום ואכול אותה מהר".
יעקב הביט במגש שהונח לידו ובלע את רוקו.הוא ניסה להבין איך עד עכשיו חשב את הקצין לטוב לב. במגש הייתה קערה קטנה עם מרק דלוח בכמות מינימאלית. יעקב הצליח לבלוע את המרק בלי להקיא וכשגמר נשכב במיטתו עם בחילה עזה. הקצין נכנס אל חדרו.בידו האחת הייתה מטלית לחה וביד השנייה היה מטאטא.
"אני חייב לצאת לעבודה, ואתה, אדולף יקירי, תנקה את כל הבית" אמר במתיקות הקצין "אה, ואם אחזור ואראה גרגר אבק בבית הזה, אשלח אותך בדרכם של הוריך". וכשמילים אלו תלויות באוויר הוא יצא את החדר.
יעקב שמשון יצא מהחדר והביט בבית הענק. ככל הנראה הגרמני רווק וגר לבדו בבית העצום הזה. יעקב התחיל לנקות את הסלון, ולאחר עבודה מאומצת פנה לחדרים. שעות עברו עד שיעקב היה יכול לשבת על הספה ולהירגע מהעבודה הקשה. יעקב נרדם על הספה.הוא ישן שינה טרופה, עמוסה בסיוטים על הקצין, על הוריו, על הבית הישן והטוב שלו, עד שפתאום הוא ניעור לקול צעקה: "אדולף!!!אדולף!!!". יעקב קם והביט בקצין הגרמני בבלבול.
"אדולף, עברתי על הבית וראיתי שהבית נקי, באופן יחסי בלבד, אבל אני רואה שהתעלמת מהשירותים לגמרי" צרח.
יעקב גמגם: "לא ידעתי-לא-לא הבנתי שהשירותים גם..." ואחר השפיל את מבטו.
"אדולף," אמר בקול נוקשה הקצין "לא רציתי לעשות את זה, אך אתה לא מותיר לי אפשרות אחרת...".
קצין האס.אס הוציא מחגורתו אלה קצרה אך קטלנית. הוא הניף אותה והחל להכות בנער היהודי בכל הכוח.
לאחר כמה דקות של הכאה רצופה הוא דחף את הנער החבול אל חדרו.
וכך זה היה במשך ימים ארוכים. יעקב שמשון היה קם ליום של עבודה קשה ומכות כואבות.
ואז באו גם ימי הקללות. הוא היה מכה את יעקב ומסנן תוך כדי: "מוט ג'וד!" ("יהודי ארור"). או לחילופין כשהיה נותן לו את המרק היומי היה יורק: "סיי סטינקד ג'ודיש שווין..." ("חזיר יהודי מסריח").
כמה שנים עברו להן כך. יעקב שמשון כבר התבגר. זיפים גירדו את צווארו,פאותיו שנגזזו ממנו אי שם בעבר החלו לגדול בחזרה.
זה היה יום סגרירי.הקצין היה במחנה ויעקב היה בבית מנקה כמו תמיד. הוא לא ידע אך בעולם החיצוני הסתובבו שמועות שהצבא האדום והאמריקאים מתחילים לכבוש את פולין.
יעקב היה באמצע לצחצח איזה פסל אומנותי כאשר פתאום נשמע רעש מוזר ופתאומי. רעש של מטוסים.
פיצוצים פילחו את הדממה. יעקב הביט מהחלון אל המחנה.הוא ראה נאצים רצים לכל עבר. עשן היתמר למעלה. טנקים רוסיים נכנסו אל המחנה. הדי פיצוצים ויריות נשמעו ללא הפסקה. יעקב זיהה את הקצין ה"מאמץ" שלו רץ לכיוון הבית. כשכמעט נכנס לבית, חייל רוסי זיהה את מדיו הגרמניים וריסס אותו בכדורים.
החילוץ היה כה מהר.המחנה שוחרר תוך כמה דקות ואז המשחררים שמו לב לבית העצום בגודלו.
ליעקב היה צורך לשכנע את הרוסים שהוא לא נאצי, וכל זאת בזכות מתורגמן שתירגם את הפולנית הבלולה ביידיש שלו לרוסית.
תוך ימים אחדים יעקב מצא את עצמו במשרדו של גנרל בכיר בצבא האדום. הגנרל היה אדם כבד גוף עם מדים מעוטרים בדרגות מכל הסוגים והמינים.לאחר כמה גמגומים של הגנרל בפולנית,הם הצליחו לסגור על כך שהנער יקבל כרטיס לאונייה שעולה לארץ הקודש,פלסטין.
שבועות עברו, ויעקב שמעון הגיע לפלסטין. הוא ירד מהאונייה באיטיות, רכן על אדמת הקודש,ונשק לאדמה הקשה. דמעה קטנה ומלוחה זלגה ונחתה על הארץ.ואז הצעיר נתן דרור לדמעותיו והוא געה בבכי.
זמנים עברו. יעקב שמשון גויס למחתרת לוחמי חרות ישראל, וכך נלחם לגירושם של הבריטים שישבו בארץ ישראל.
ואז בה' באייר הדבר הגדול שלו חיכה קרה. מדינת ישראל קמה. מדינה עצמאית. מדינה יהודית טהורה.
חודשים עברו ביעף, וביום מן הימים יעקב שמשון, תושב אם המושבות פתח תקווה, החליט שהוא חייב למצוא לעצמו אישה ולבנות לה בית. יעקב, מאז שעלה לארץ, סבל מחלומות זוועה על השואה האיומה אותה שרד, חלם על המכות והעינויים,על הוריו שאפילו לא זכר את שמם. יעקב הצליח למצוא שדכן,ודרישותיו היו מינימאליות:בחורה שתסכים לצאת עם בחור שסובל מסיוטים על עברו הנורא.
כמה נשמות טובות הסכימו להיפגש איתו אך לא התפתח עם אף אחת מהן משהו. כולן נרתעו ממנו,כאילו הוא חיה, אמרו: "אתה בן אדם טוב,אך אני רוצה מישהו רגיל, אב שפוי לילדים שלי, אתה בטח מבין אותי...".
והוא לא הבין.מה יש לו להבין. הוא שפוי לגמרי. יש לו רק קצת סיוטים. זהו.
בסופו של דבר אחרי עשרות מפגשים, החליט אומר שלא יתחתן אי פעם עם אחת מן הצבריות האלה, או במילים אחרות לא יתחתן לעולם.
ואז הוא ניסה את ה"פרוייקט" הבא שלו: למצוא עבודה. רק שלא יגווע מרעב. שיהיה לו קצת כסף.
הוא חיפש בכל מקום אפשרי עבודה, אך אף אחד לא קיבל אותו, בחור "לא שפוי" שכמותו.
יום אחד, לאחר שכבר נכנע, הסתובב לו ברחבי תל אביב שוקקת החיים.הוא נעצר לפתע ליד מוזיאון הרצל, שבו הוכרזה עצמאות מדינתו, מדינת ישראל. הוא נכנס אל המוזיאון וניגש לקבלה.
"אני מעוניין לעבוד פה" אמר בקולו הצרוד. האישה בקבלה הביטה בו,ובבגדיו הישנים והגדולים מעט ואמרה בקול קצת שאפתני: "אני לא חושבת ש...". היא הפסיקה לדבר כשראתה את מנהל המוזיאון יוצא ממשרדו.
"או, אדון פישר, חיכיתי לך!" קרא בחיוך ליעקב. יעקב המבולבל נכנס אחריו למשרדו של מנהל המוזיאון.
הם התיישבו אחד מול השני. יעקב שמשון החליט להתחיל ישר מהעיקר, בלי הקדמות: "אדוני, אני לא פישר הזה, אבל אני רוצה לעבוד במוזיאון שלך". מנהל המוזיאון הביט בו בחיוך טוב לב. הוא הוציא קלסר עב כרס ודפדף בו קלות, אחר סגר אותו ואמר: "תראה, אני יכול לתת לך עבודה והיא לנקות את כל המוזיאון יום-יום. לקרצף, לטאטא, ובקיצור, להיות עובד הניקיון שלי... מקובל עליך?" שאל בחיוך.
ליעקב שמשון היה בלאק-אווט. הוא לא שם לב למה שקורה סביבו. הוא חזר לפולין, לחדר שלו בבית של הקצין הגרמני, הוא שומע את קולו:"...תנקה את כל הבית, ואם אחזור ואראה גרגר אבק בבית הזה,אשלח אותך בדרכם של הוריך...". יעקב התחיל לרעוד כעלה נידף. הוא הישיר מבט על מנהל המוזיאון המופתע ולפני שזה הספיק לומר דבר מה, יעקב קפץ עליו והפליא בו את מכותיו."נ-א-צ-י!!!"צרח. הוא חנק את המנהל בעודו זועק "ר-ו-צ-ח!!!".
מישהו ששמע את הצעקות רץ לתוך המשרד והפריד בין הניצים.
בית המשפט קבע ליעקב שמשון שהות ממושכת בכלא. הוא, שנלחם לטובת המדינה,עומד לשבת בין כייסים, רוצחים וגנבים כאילו שהוא אחד מהם.
ביום השחרור מהכלא,כשיצא מבית המשפט, ראה את אחד מבני המשפחה של מנהל המוזיאון. האיש גידף וחירף אותו: "תראה מה יצא מכם שם!!","הנאצים הפכו אתכם לחיות!","סבונים עשו מכם!".זה היה יותר מדי.
סבונים?! זה היחס לאנשים שחירפו את נפשם בעבור העם היהודי ומדינת ישראל שבדרך?!
בדיוק כשבא לענות לקרוב משפחתו של המנהל, חש בעקצוצים מוזרים בחזה והוא התמוטט על רצפת בית המשפט. אנשים גהרו מעליו, אמבולנס הגיע משום מקום, כולם מפנים מקום לרופא שמרים אותו,"יש לו דום לב! להתרחק!".
יעקב שמשון שוכב שם במיטתו בביה"ח שערי צדק בירושלים. הוא עדיין לא מגיב. עדיין לא.
הכול בגלל היחס של הצברים פה בארץ. עשו ממנו צחוק. עשו ממנו ממש סבונים.
הם נמצאים בינינו, הם בנו את המדינה שלנו, הם שרדו את השואה האיומה, מגיע להם קצת יותר כבוד ממה שאנחנו, הצברים, נותנים להם. עוד כמה שנים הדור שלהם יימחק, ולנו-אסור לשכוח. לעולם.
תגובהתגובות