פעמיים כל שנה, בכל תקופת מעבר
אני שבה ומסדרת את מדפי הזיכרונות.
בגדים מאובקים שזמנם תם ועבר
מזכירים לי מה התיימרתי להיות.
אז אני קצת בורחת אל נבכי השראתי
רק שהידיים האלה לא יחזיקו החלטות.
אולי איעלם באיזה שיר אהבה שגרתי,
ואולי לא אפחד לשוב ולטעות.
כמה שלא אנסה להסתיר,
יש כתמים שנוצרו כדי להסגיר.
וכשעוד כתם מתגלה, פתאום אני נחשפת
אל השמש האנושית,
כמה שהיא שורפת.
בגדים ששמרו עליי בחורפים קשים
עם בוא הקיץ, קצת הכבידו על הנשימה.
מעיל עור שסחב בתוכו אנשים
הזדקן ונזרק באיזו חנות יד שנייה.
את אותה חולצה לבנה מכופתרת
כבר ניסיתי לכבס עשרות פעמים.
עד היום היא בוכה, והיא כבר מבוגרת
לו רק ידעה מה ישאירו השנים.
כמה שלא אנסה להסתיר,
יש כתמים שנוצרו כדי להסגיר.
וכשעוד כתם מתגלה, פתאום אני נחשפת
אל השמש האנושית,
כמה שהיא שורפת.
פעמיים בכל יום, המתחיל וכבר נגמר
מסדרים שאריות מעוד יום שעבר
בלילה כל האנשים על המדף שוב מסתדרים
בטח מחר אני אמצא שם כתמים של אחרים...
תגובהתגובות