משהו כאן מאיים לשבור את הלב הזה
זה התמים, שחשב שיש לו סיכוי.
כשהייאוש מכסה בו את כל החלונות,
איך יראה את הבוקר היפה שעתיד לעלות.
וכשהוא מרגיש קצת עצוב, הוא יוצא לטייל
מדבר לאוויר, לעצמו הוא אוחז יד ביד.
את התשובות כבר יודע, ועדיין שואל
איך זה מרגיש ללכת בגשם לבד?
זה בטח כואב במקומות שלא הכרתי
אבל זה בסדר, אני כבר התרגלתי.
במבול הבא אני אלבש מעיל עור שקוף
מקווה שעד אז יישאר בי עוד גוף,
אצבעות להאשים,
חלומות להגשים,
רק שהבדידות לא תיקח
את מעט האוויר שנותר לי.
בימים הכי קרים ברחובות שלא הבנתי
עפו ברוח צלקות שהשאירה בי דרכי.
כל רגעיי הפרטיים, עומדים בגשם חשופים
במבול הבא יהיו לי גם כמה כיסים שקופים.
וכשאני קצת עצובה, אני יוצאת לטייל
לעצמי אני אוחזת יד קטועה באחרת.
כשרגליי נשברו, נשענתי על מקל,
לבגדיי החדשים, נותר לי רק להתרגל.
וזה בטח יכאב במקומות שלא הכרתי
אבל זה בסדר, אני כבר התרגלתי.
במבול הבא אני אלבש מעיל עור שקוף
מקווה שעד אז יישאר בי עוד גוף,
אצבעות להאשים,
חלומות להגשים,
רק שהבדידות לא תיקח
את מעט האוויר שנותר לי.
משהו כאן מאיים לשבור את הלב הזה
זה הטיפש,
שחשב שיש לו סיכוי...
תגובהתגובות