לכבישים כבר כואב מאנשים דוהרים
המדרכה עייפה מעיניים מושפלות.
העצים משיבים לעצמם חמצן שנגנב,
אלוהים, כמה יפה כאן בלילה.
הירח שומר עליי, הוא מכיר אותי שנים
הוא יודע באיזו קלות אני נשברת.
נדמה לו שהוא עוטף, ושהשמיים מנחמים
אבל אני, לא את הכל אני מספרת.
כל יום הוא מלחמת עולם קצת פנימית
לא למצוא גם טעם מר במסעדה המקומית
או שיר ילדות יקר בתחנה ברדיו הישן.
עכשיו כשהפיתרון כיסה עצמו עשן,
אני שואלת איזה איש בתיאטרון העירוני
אתה בא לפה הרבה, או שככה רק אני?
לצעדים כואב מללכת בלי לדעת לאן
הידיים עייפות מחיבוקי יום-יום קרים.
זוג אופניים בודד חוזר הבייתה אחרון,
אלוהים, כמה יפה כאן בלילה.
אתם שומרים עליי, מכירים אותי שנים
נדמה לכם שאני אף פעם לא נשברת
ושאתם עוטפים בחום נכון, ואפילו חשובים לי
אבל אני, לא את הכל אני מספרת.
כל יום הוא מלחמת עולם קצת פנימית
לא למצוא גם טעם מר במסעדה המקומית
או שיר ילדות יקר בתחנה ברדיו הישן.
עכשיו כשהפיתרון כיסה עצמו עשן,
אני שואלת איזה איש בתיאטרון העירוני
אתה בא לפה הרבה, או שככה רק אני?
כשלפעמים כואב לי מאנשים דוהרים
ואני כבר עייפה מעיניים מושפלות
אני נעלמת בשקט אל התיאטרון העירוני
פתאום לא אכפת לי אם ככה כולם, או שזו רק אני...
אלוהים, כמה יפה כאן בלילה...
תגובהתגובות