לקחתי את העט,
וניסיתי לחבר אותיות לרגשות,
להכניס את התחושות למילים,
לשזור בין השורות את הכאב,
את עוצמת החוויה.
אבל כלום לא עזר.
את הכאב המשכתי לאצור בתוכי,
והחוויה כמו גדולה מלהיכנס למילים,
הכול נשאר קפוא בתוך ליבי
כמסרב לצאת.
אולי אם הייתי אחרת
לו הייתי פחות כערפד הצמא ליגון אחרים
אם הייתי פחות כורעת תחת כאבי זרים
הייתי יכולה להתרכז במעט שיש לי
ולשמוח. ולכאוב. ולכתוב.
תגובהתגובות