יום סתמי, חשבתי. למרות כל נורות האזהרה
שגרה שכבר הספיקה להחליף כמה סוללות.
טלפון אחד, ודי. החיים קפאו מלכת
ניסו להבין את עצמם, בלעדיך.
זה היה אמצע ינואר, הגשם שכח לבוא
החורף שכח לחזור מחופשת הקיץ הארוכה
ואתה, הבאת לי חורף אחר, קור שלא הכרתי.
בכיתי עליך, בלי שאף אחד יידע
וכאבתי אותך, כמו שנוח לי לכאוב.
אני מקווה שאתה לא כועס,
שאתה מאמין למחנק שלי, ויודע לקרוא אותי.
כי אני סוג של ספר, שאף אחד לא מבין
סופרת משוגעת, שמקבלת שני כוכבים בעיתון.
ואני רוצה להאמין, שהקדשת לי מחשבה
שאתה לא צריך אותי מחר, כשכולם ידברו עליך.
זה היה אמצע ינואר, בטלוויזיה הכריזו על בצורת
ואני, כמעט טבעתי בים הצער של עצמי.
טלפון אחד, והחיים התחלקו לשניים.
השאלה, איך חיים את החלק, שאתה לא חלק ממנו?
אני מקווה שאתה לא כועס,
שאתה מאמין למחנק שלי, ויודע לקרוא אותי
כי אני סוג של מכתב, שאיש לא טורח לפתוח
כזה שעובר בין תיבות הדואר של השכנים.
אז אני רוצה להאמין, שהקדשת לי מחשבה.
כתבתי לך סיפור, לעדכן אותך במה שקרה כאן
כתבתי עליך שיר, כי המילים היו כבדות לי.
אז אני מקווה שאתה לא כועס, שאתה מאמין שזו הברירה שלי
שאתה לא צריך אותי מחר, להתנחם בזרועות תמונותיך
כתבתי לך מכתב, בידיעה שאיש לא יתעמק בו
בידיעה שזו הדרך הכי אמיתית שלי
לבכות עליך.
תגובהתגובות