דמותי משתקפת בשמשת האוטובוס
לאט לאט היא מתרחקת, ממהרת כבר לרוץ
אל המסע הבא, ומבקשת משאלה
שאזהר, יש נהגים מטורפים בדרך.
והיא מסתכלת בי בעיניים מתחננות
שאפקח עין על עצמי, ואלמד לחיות עם אסונות.
במקום לברוח מאחד, ולקבל אחד אחר,
לחבק את הפחד, ולנסות להסתדר.
היא בטח עייפה, דיברנו כל הלילה
טעמנו את הסוף, שהיה מר כמו שחשבנו.
גם לשניות שנעלמו בשעון, בקושי האמנו
את המזוודה ליד הדלת, אני לא זוכרת שארזנו.
דמותי משתקפת בשמשת האוטובוס
לאט לאט היא נמחקת, ועם רגל אחת בחוץ
בשפתיים נשוכות, היא לוחשת שאלה
"נעלת את הדלת"?
יש גנבים אכזריים בדרך.
-----------------------------------------
(התחיילתי.)
תגובהתגובות