הרהורים של מחר.

וכך נגמר לו דבר שמעולם לא התחיל;
שיחות שלא מוצו עד תומם,

רגשות שנשארו תלויים באוויר

כמו קישוטים לא מחמיאים.
הבטחות שלעולם עוד לא יקוימו,
ותפילות חרישיות שרק הזמן ישכיח.

והלב, שרק רוצה לדעת מה קרה
למה הלכת ומעולם לא חזרת

שרוצה להבין, להפנים,

לדעת מה עשיתי לא נכון איפה טעיתי.

וכל השאלות כמו נעצרות בגרון,

באין למי להפנות, באין ממי לקבל תשובה.

התחושה של לרצות אותך שוב

בידיעה שאינך מרגיש אותו דבר

מסבירה לי מדוע מעולם לא סמכתי על איש.

גם אם הצרת על הסגירות, רק חזקת אותה

נתת לה משנה תוקף
כמו אישור לא נצרך להיגיון שמאחוריה.

אולי זה יקרה לי שוב עם אחר.

אבל על הטעויות שעשיתי איתך-  

לעולם לא אחזור.

לא אתן לאיש להשפיע עליי,

לתת לי תחושת חשיבות.
לנהוג כאילו אני כל עולמו
ולברוח.