סיפור המשך ל''אורחת בעולם'' (בידיעתה, כמובן)
עיר מקלט 2
ישראל
שמי יהודית, והלוואי ולא הייתי. כל כך קל היה להיות גויה שלא נושאת בתוכה שום רגשות אשמה. אחיות תאומות היינו גם אם לא היו לנו אותו אם ואותו אב. בכפר קטן שתי ילדות בנות אותו גיל הן אחיות לכל דבר. שתי נערות טיפשות היינו, בנות טיפש עשרה צעירות. אחרת איזו עוד סיבה הייתה לנו לטפס על אותו ההר. רצינו להגיע לירושלם, העיר של המשיח והמלאכים, עיר הזהב הכסף והכוהנים. זה היה לפני סוכות, כל הגברים עזבו, עלו לרגל והנשים נשארו לטפל בבתים ולעשות את עבודת הדייג הקשה- שהבנים אמורים לעשות! כל כך כעסנו נעמי ואני על אי ההגינות שבחיים, החלטנו שאנחנו הולכות לראות את ירושלים ואנחנו יוצאות כבר מחר.
יצאנו מהכפר, הצמוד לים, ונפרדנו מהגלים והשחפים. הרי אנו עולות לירושלים, ולא תכננו לרדת. אנחנו נשארות בעיר השכינה.זה החלום שלנו, והעובדה שאנחנו רק נערות ובנות 17 לא משנה דבר!!. הלכנו ימים רבים, ישנו בשדות זרים. עברנו את חולות החוף וגבעות הכורכר, את שדות החיטה ופרדסי הכפר. טיול מהנה כל כך היה לנו והנה הם, הרי ירושלים, נשקפים לעברנו באופק, רחוק כל כך אך בלבנו קרוב. זה היה רחוק הלכנו שבוע נוסף, ואז נעמי נשברה היא רצתה לחזור, ללכת לכפר קרוב ולהישאר בו, ''נחלת שבט דן לא רחוקה כל כך, בטוח נוכל למצוא עגלה ואיכר שייקחו אותנו העירה'' טענה נעמי. אני לא הסכמתי לשמוע, '' אנחנו הולכות לירושלים, ולא משנה כמה זה ייקח'' אמרתי לה. היא קראה לי הוזה, אמרה שלא נצליח, הרי הלכנו שבוע וההרים כלל לא מתקרבים. ''טוב'' אמרתי לה, ''תישארי כאן, אני ממשיכה הלאה.'' פסעתי לי הלאה בלי להביט לאחור והיא לא קראה לי, הבנתי, מעכשיו דרכינו נפרדות.
מעשי אלוקים כה לא מובנים ונוראים לפעמים, עוד בטרם נכנעתי והצטרפתי אליה, רק כמה עשרות פסיעות על השביל. מאחורי נשמעו קולות חבטה, הרגשתי דחיפה חזקה מאחורי, נבהלתי, חשבתי שאלו שודדי דרכים, הכיתי בחוזקה בפניו של האדם מאחורי, נשמעה צעקת כאב ואז קול מכת נפילה. היא שכבה שם עם פניה אל הקרקע, שערה הערמוני מפוזר על האדמה הלחה. צרחתי, בכיתי, אבל לא נגשתי אליה, פצע גדול היה על גבה, היא לא נשמה, לא נ .עהברחתי, בכל כוחי. ועזבתי בשדה את אחותי המתה.
ברחתי אל בצר, עיר מקלט, רציתי להרוג את עצמי, אך זה לא יחזיר אותה. הלויים לא שאלו מה עשיתי, הם ראו על פני את הבעת האשמה, רצחתי את אחותי. עליי להעניש את עצמי, לכלוא את עצמי בעיר הזרה.
לוי
תפקיד הלויים כה קשה ,למרות כל הקדושה. ואם יש תפקיד קשה עוד יותר זהו תפקידה של אשתו. אך מה לעשות, אנשים צריכים שילוו אותם, צריכים עזרה כשהם כושלים בדרכם, עד לעת הלוויתם, הלוויה האחרונה. היא הגיעה לביתנו, בתחילת הסתיו, לא אומרת מילה, לא אוכלת .הוא נמצא בביתנו בערך מאותה תקופה, פחות משבוע לפניה, הוא סיפר על הפרות ועל האשמה. חיים של אדם נבנים בשנים רבות, נהרסים תוך שנייה. אני וגלעד בן זוגי, אם החיים היו הוגנים כבר היינו פורשים לפני עשרים שנה, אך מה לעשות. כשאתה לוי אף פעם לא נגמרת העבודה.
יום יום קמים בבוקר, מאכילים צאן בקר ואנשים. אמנם אדמה אין ברשותנו, אך אל תחשבו שבמיטתנו אנו בטלים.
תגובהתגובות